ספרים באוטובוסים בן שמונה

זה יהיה פוסט פחות חגיגי מהנהוג, ואני בוודאי לא צריכה להסביר מדוע. במצב המתמשך הזה קשה לא לשקוע בדכדוך ועולה השאלה אם ראוי בכלל לנסות, ובייחוד בהקשר של ייצור תרבות וצריכתה. אולי מה שראוי לעשות לאור שיאים חדשים של פשיטת רגל מוסרית הוא דווקא לשתק הכול, להכריז שתרבות לא צריכה להתקיים כל עוד אין אופק אחר? בזמנים אחרים היו אומרים שלאנשי רוח יש תפקיד חשוב, שהם צריכים לשמש שופר להתנגדות וכו'. פתאום אני כל כך מיואשת מחוסר התוחלת שבמילים האלה שאין בי כוחות להמשיך ולהקליד את רשימת התפקידים של אנשי רוח. מה למלחמה כזאת ולרוח?

בשבועות הראשונים למלחמה, כמו הרבה אנשים, רציתי לעוף מפה, ולא רק מסיבות ביטחוניות. כמו בכל תקופה שעיקרה הישרדות, לא נראה שיש פה מקום לתרבות. וככל שהתבררו ממדי האסון והריקבון המוסרי שנחשף בעקבותיו, התקשיתי להאמין שאי־פעם תיפתח השנה האקדמית שכל כך ציפיתי לה, שיודפסו הספרים שתרגמתי בשנים האחרונות וחיכו לראות אור, שייכתבו עוד ספרים, שתהיה רפובליקה ספרותית שבה אוכל להשתתף בתור מתרגמת, עורכת וחוקרת או לפחות בתור קוראת מן השורה. מצבי קיצון מחדדים עקרונות אישיים, ולי התברר שכנראה אני מסוגלת להתקיים במקום מטורף ומלחיץ, אבל במקום בלי תרבות אני לא מוכנה לחיות.

אני לא לגמרי מאמינה שהחיים חזקים מהכול, לא בכל מצב. אבל להפתעתי הרבה, עולם התרבות והספרות חזר להתקיים די מהר, גם אם בנוהל חירום, ואני הבנתי שלמרות כל מה שעדיין חשוב ודחוף לזעוק עליו, מצבנו שפיר יחסית, ואני עדיין מאוד רוצה לחיות כאן. אולי "יחסית" היא המילה החשובה במשפט הזה. ואולי אפשר לוותר על היחסיות לרגע, לפחות בשביל להכיר תודה.

אם כן, סלחו לי על הסנטימנטליות – הפוסט הזה בכל זאת נכתב בסימן חגיגה – למדתי להעריך את הרפובליקה הספרותית הזאת מחדש: את האנשים הטובים שמתעקשים לקיים אותה; את כוחות היצירה שממשיכים לבעבע; את המוסדות המשונים והפלאיים, דלים ככל שיהיו, שמאפשרים אותה; את מסורת השפה והכתיבה העשירה, מורכבת ומפוקפקת ככל שתהיה, שעוד יש לפרש ולהאיר בהקשרים עכשוויים. כל הדברים האלה עוד ישנם, וזה לא מובן מאליו. ומוזר להגיד, ואף לא נעים, אבל כל הדברים שחששתי שלא נותר להם מקום במדינת מלחמה – כולם כבר קורים, ואף קורים היטב:

הלימודים שלי אכן מתקיימים, והם אף כרוכים בנסיעה ובקריאה; התעקשתי, או לפחות ניסיתי לקרוא בימים הראשונים למלחמה, ולהמשיך לעבד את חוויותיה בקריאות יותר מעמיקות; השתתפתי קצת בתגובות הספרותיות למלחמה, בין שבתור מתרגמת ובין שבתור חברת מערכת במוסך; ואם מישהו עוד זוכר, הבלוג ועמוד הפייסבוק שלו היו פעילים גם בימים שלפני, וגם אז חיפשתי בספרות הדהוד לתחושה שזהו, אכלנו אותה.

.

.

אציין גם שלמרות הציפייה ששוק הספרים יישאר משותק, בשנה האחרונה וב־2024 בפרט יצא לאור מספר גבוה במיוחד של ספרים בתרגומי מגרמנית ומאנגלית (הרשימה המלאה בעמוד הזה בבלוג). אם אני צריכה לבחור מתוכם את הספר שקרוב לליבי במיוחד, הנה כמה מילים על הקיר מאת מרלן האוסהופר (חרגול־מודן), שפתאום נדמה רלוונטי מתמיד:

האוסהופר האוסטרית יצאה כאן לניסוי ספרותי הרפתקני במיוחד: ביום בהיר אחד גיבורת הספר מוצאת את עצמה בודדה ביער, מופרדת משאר העולם בידי קיר שקוף. בני האדם שנותרו בעבר השני של הקיר כולם מתים, והיא נשארה לבדה בטבע ועם כמה בעלי חיים שנהפכים לבני בית. איזו דרמה אפשר לחולל בסיפור שאין בו עוד דמויות אנושיות? האם אפשר לספר כאן עוד סיפור סוחף ומותח מלבד סיפור הישרדות בתנאי קיצון? המספרת רושמת את קורותיה במעין יומן, בלשון ישירה ומפוכחת, ואף שבטקסט אין מהלכים לולייניים וקישוטים פיוטיים, היא עומדת באתגר הספרותי בגבורה. בעיניי הדרמה האמיתית ברומן היא דרמה של גילוי, תובנה, התבוננות ושהייה. היא מסעירה, ובעיקר – היא מתמקמת בגוף ובנפש לאורך זמן.

הקיר (1963) הוא רומן ממגנט במוחשיותו, בכנותו ובעוצמת החוויה שהוא מספק, ולי היה הכבוד לתרגם אותו לשפתי ולשהות קרוב אליו במשך כמה חודשים. לא כל רומן שאני מתרגמת מחולל בי שינוי עמוק, אבל "הקיר" אולי עומד בראש הרשימה של רומנים שהצליחו במשימה. הוא העניק לי צלילות שלא ידעתי שישנה, ולמזלי עברתי את החוויה הטרנספורמטיבית הזאת חודשים מעטים לפני שצלילות נהפכה למצרך נדיר אך חשוב מתמיד.

ואם להוסיף כמה מילים על עוד ספר שהעבודה עליו שינתה אותי, אני חושבת שעברתי חוויה דומה עם השתאות מאת ריצ'רד פאוארס (עם עובד), שיצא לאור ממש בשבועות האחרונים ואני מרגישה שהוא מעין קרוב משפחה רחוק של הקיר, אף שראה אור במרחק כמה עשורים.

המלחמה זימנה לכולנו הרבה הפתעות, רובן מחרידות אבל כמה מהן חיוביות, פשוט כי כולנו עוברים חוויה משנת חיים ולמרבה המזל לפעמים חוויות כאלה הופכות אותנו לאנשים טובים יותר. זה דבר שמוזר להגיד בין כל כך הרבה חדשות מצערות, אבל אני חושבת שכל מי שאני מכירה יודע על מה אני מדברת. נראה שזו לא תופעה בהיקף רחב מספיק בשביל לסיים מלחמות, וניכר שגם לא בשביל למנוע מלחמות נוספות, ובכל זאת, זה חלק מהטירוף שאני נאלצת להכיר עליו תודה.

כמו שקרה לכולם, המלחמה דפקה לי את המוח בכל מיני דרכים, אבל הדבר הכי מעניין שקרה הוא שנדפק לי המוח בכל הנוגע להכרת תודה. פתאום אני הרבה יותר אסירת תודה על האפשרות לקיים חיים נורמליים (יחסית), על אוכל ועל מים נקיים, ועל אחת כמה וכמה על הזכות לבנות את החיים שלי סביב ספרות – או במילים אחרות, אני אסירת תודה על העובדה שבכל פעם שנדמה שהמציאות דוחקת כל שהות לחשוב, לעבד וליצור, בכל זאת נמצאת פרצה. אחת מהמטרות המוצהרות של ספרים באוטובוסים עוד מיומו הראשון היא חיזוק הקשר בין הספרות לחיי היום־יום, ומרגע שהיום־יום נעשה מסויט, התקשיתי מאוד לנסח את הקשר הזה. אבל עם ההתרגלות למצב, אף שגם בה יש משהו מצמרר ואף פסול, למדתי שתרבות לא באה על חשבון הישרדות, ואפילו להפך – שקלישאות ששמעתי מסיפורי גבורה שנשמעים מופרכים אולי נושאות גרעין של אמת – שתרבות מקדמת הישרדות, נותנת לה טעם.

הפוסט השנתי הזה הוא המקום הקבוע שבו אני מודה לקוראיי, ובפרט השנה אני אסירת תודה לכן ולכם על שחלקתם איתי את המרחב המתעתע, המסחרר ולרוב זניח שנקרא ספרות. מרחבים זניחים הם בעצם דבר חשוב מאוד. אלה הפרצות שאנחנו זקוקים להם.