הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן, אבל הנה, אני חוזרת לשתף חוויית קריאה די מעורערת ואף על פי כן מרחיבת דעת. התמונה המצורפת עלולה להטעות – היא צולמה בתחילת ינואר, ביום הראשון לסמסטר, בקו 470 מירושלים לבאר שבע. בתמימותי עוד חשבתי אז שבנסיעות ללימודים אקרא ספרים שלא קשורים ללימודים, שאהיה הדוקטורנטית הראשונה בהיסטוריה של הדוקטורנטים שמוצאת זמן לקרוא דברים שלא קשורים לדוקטורט. ובכן, על פי הממצאים בסמסטר הראשון אפשר לומר בבטחה שכשלתי. היה סמסטר צפוף במפתיע שכלל מצבור של דדליינים צולבים ואתגרים אינטלקטואליים הולכים ומתרבים, שבקושי השאיר מקום לחיים אישיים, ובוודאי לא לקריאת פנאי. אם כן, קראתי גם קראתי באוטובוסים, והמון – אבל בעיקר יצירות ספרות שכתבתי עליהן מאמר והרצאה והצעת מחקר ועבודות לקורסים, וכמובן ספרי מחקר ומאמרים על ספרות. וכאמור, כתבתי, והרבה – אבל רק באנגלית, ורק לעיני האקדמיה.
.
לא רק בקרב הציבור הרחב, אלא גם בקרב אוהבי ספר יש נטייה לזלזל בפעילות ספרותית שמתרחשת אך ורק בין כותלי האוניברסיטה, וזה זלזול מובן. גם אני שותפה לו לרוב, וזו אחת הסיבות שבשלהי התואר הקודם הרגשתי דחף לפתוח בלוג ולכתוב על ספרות לקהל אחר. אבל בכל זאת, אני מאמינה שההחלטה המשונה שלי להתחיל דוקטורט באמצע שנות השלושים לחיי, בלי שום אופק מקצועי או כלכלי, היא החלטה טובה מבחינה רוחנית וחברתית; שאני דוגרת פה על משהו שיהפוך אותי לקוראת טובה יותר, לסוכנת מועילה בשדה הספרות. ואולי עוד אצליח לתרגם לשפה של הבלוג הזה את מה שלמדתי על ספרות בסמסטר האחרון ובזה שייפתח בקרוב. אבל בינתיים אני דולה רק ספר אחד, לא קשה לצליחה בכלל, שלקח לי יותר מדי זמן לקרוא, מכל הסיבות שפירטתי.
כשצילמתי את התמונה הזאת, בדרכי ליום הראשון ללימודים, הייתי מלאת חשש והכרת תודה. זו תערובת הרגשות העיקרית שמלווה אותי מאז שהמלחמה נהפכה לשגרה: התודעה חצויה בין אימה וזעזוע ובין התעלות נפש נוכח העובדה שאני לא חווה מוות אלים, של עצמי או של יקיריי, ברגעים אלה ממש. מעין מיינדפולנס על סף האפוקליפסה.
כשצילמתי את התמונה, הייתי מודעת היטב לקומפוזיציה הכה־ישראלית של ספר מודפס – אובייקט שכבר נהפך לאביזר אופנתי, כך מספרים אנשים שמשתמשים באינסטגרם – על רקע בדל מדי חיילת שמציץ מאחורי המושב ממול. טבע דומם עם מדי צה"ל. מה נהייה ממני. אלכס ליבק לעניים. למרבה הצער, קלישאות נוטות להיות נכונות. התודעה הישראלית, כמו שמעיד כל דימוי שנוצר בה, היא מפוצלת עד כדי טירוף.
ביום הראשון שלי ללימודים באוניברסיטת בן־גוריון הייתי מודעת היטב, כמובן למלחמה שעדיין מתנהלת לא רחוק משם, אבל גם לדרגה המבהילה שהגענו אליה, שאני הגעתי אליה, של מיומנות לחיות חיים רגילים בצד הטירוף. כווננתי את עצמי ליום הזה בעקשנות. ידעתי שהוא יהיה רצוף תזכורות למה שקרה למציאות בחודשים האחרונים – ריבוי הנשק שנושאים הסטודנטים, תמונות החטופים בשערי האוניברסיטה, עמוד הזיכרון לנרצחים באתר הבית של האוניברסיטה – ולמרות הכול, הייתי נחושה להפיק את המיטב מהחוויה הסטודנטיאלית. ולא רק למרות, אבל גם בגלל החרא העצום הזה שהאזור שקע אליו ביתר שאת מאז אוקטובר – כי מה נשאר לי, פרט לתודעה? זה עלול להישמע תבוסתני, אבל גם בימי שלום אני לא יודעת לפתח הרבה דברים מלבדה, כך שבהתחשב במגבלות, ובהתחשב בפיתוי לקרוא חדשות כל היום ולבכות, טיפוח האינטלקט הוא הדבר הכי טוב שיש לי להציע לעצמי ולקוראיי המעטים.
וזה מה שיש לאסף שור להציע ברומן שלו מ־2008:
.
יש להודות שזה לא לגמרי נכון שמוטי הוא קריאת פנאי מבחינתי. בעצם הוא עוסק במידה רבה בנושא המחקר שלי, שהוא מטאפיקשן. ז'אנר המטאפיקשן (metafiction, אם תרצו לגגל) הוא ספרות על ספרות, ספרות שחושפת את מנגנוניה, שעוסקת בתנאים שמאפשרים אותה, באוזלת ידה, בכוחה, במהותה. כך, למשל, המספר ברומן לא פוסק להצביע על הפיגומים של הספר, ולעיתים קרובות עוצר ותוהה אם אפשר לספר את הסיפור אחרת או אם אפשר להוליך אותו לכיוון אחר בכלל. זה עלול להישמע טרחני, כמו טקסטים שמיועדים לבעלי מלאכה בלבד, אבל חשוב לי לטעון שמטאפיקשן היא לא רק ספרות לסופרים וסופרות, וגם לא תרגיל אינטלקטואלי שמפרנס בעיקר את מחקר הספרות. למעשה עוד מנעוריה הייתה לפרוזה, ואולי גם לספרות כולה, נטייה להתבונן בעצמה (חשבו על דון קיחוטה, למשל). והרי הנטייה לייצר בבואות או להפנות את המבט פנימה היא כל כך אנושית, ואני כל כך זקוקה לנטיות אנושיות עכשיו. הדבר היפה במטאפיקשן הוא שלעיתים קרובות המבט מופנה בחזרה החוצה, ולא רק מופנה אלא ממש חותר להתאחד עם מה שאינו ספרות. כך שור עושה זאת:
.
בתחילת הקריאה אפילו קצת כעסתי על הספר הזה. שלא באשמתו. חשבתי על התקופה התמימה שנכתב בה, לפני עשור וחצי, שהתמזל מזלי להבשיל בה לאדם פחות או יותר בוגר. שנת 2008! אילו צרות היו אז, משבר כלכלי עולמי? המבצעים הצבאיים של אז, מזעזעים ככל שנדמו, נראים עכשיו כמו טיול אגרסיבי בפארק. מובן שהיה פנאי לסופרים לעסוק בשאלה איך מספרים סיפור, להשתהות עם הדמויות ולהתלבט בקול אם לעצב להן עלילה כזו או אחרת. אמנם ניכר שהניסיון של שור לחשוף את התהליך המודע שבבניית נרטיב הוא ניסיון אמיץ וכן, אבל מה הטעם בפלפולים האלה עכשיו? איזה מקום יש להרהורים על מהות הסיפר במציאות שבה דברים נחרבים מהר כל כך, בלי שנספיק להתעדכן במה הם היו ולהסביר מדוע הם אינם עוד?
אם לייצר מהלך מטא משל עצמי, אציין שלא רק הקריאה הושהתה, אלא גם את הפוסט הזה לקח לי יותר מדי זמן לכתוב. שוב נהייתי עסוקה מדי, ואז התחילו לדבר על האפשרות של תקיפה מאיראן, ואז באמת הייתה תקיפה, ואזעקה וירידה למקלט, ומאז הגוף שלי מתעורר בכל לילה, כאילו מתכונן לאזעקה הבאה, ומשאיר לי מעט מאוד כוחות ותודעה לכתיבה ובכלל. ושוב, זה לא רק עניין של כוחות, אלא עניין של רלוונטיוּת. את מי מעניין עכשיו מה קראתי באוטובוס, מעניינת רק השאלה אם תוקפים שוב ומה צריך להספיק לעשות לפני. בהיעדר יכולת לחשוב על תיעדוף בסדר גודל אֶפּי, באחד הימים היותר מפחידים פשוט הלכתי, כמשאלה אחרונה, לאכול סביח. חשבתי: זה משהו שגם מוטי התמים היה עושה, בימי שלום בוודאי, וסביר שגם בימי מלחמה. ויש לציין ששור ב־2008, ולו בהבלחות, מודע לשבריריות של הקיום כאן, גם אם הנושא היה פחות נוכח בכול.
בזמן הסמסטר לא ידעתי מה לעשות פרט ללהניח לטרפת של מטלות אקדמיות להחליף את הטירוף של המציאות הישראלית, ואילו בחופשת הסמסטר צללתי בחזרה אליה – אבל מתוך טירוף המציאות הבנתי משהו על המאמץ האינטלקטואלי שאני מתעקשת לשקוע בו דווקא עכשיו. עלה בדעתי שלפעמים אנחנו מתבוננים בעצמנו לא מתוך נרקיסיזם, אלא מתוך תודעת חורבן. אנחנו מרגישים את סכנת ההכחדה על בשרנו, ולכן חשוב לנו לברר מה אנחנו, להסביר ולהצדיק את קיומנו. ככה פועלת גם ספרות מטאפיקשן, או לפחות זו הטענה שאני מנסה לנסח. בתקופות משבר המציאות לא משאירה מקום לאמנות, לדמיון, לא כל שכן לסיפורים שנבנים בזהירות ובמחשבה איטית ומעמיקה. ואלה שלא יודעים אלא לספר סיפורים מרגישים מחויבים להתבונן במלאכתם, לחשוף את מחדליה ויתרונותיה, ולהסביר מדוע יש בה צורך, או לפחות לטפח את האהבה כלפיה בקרבם, בקרב הקהל שעוד נותר, ולו כדי להיפרד בכבוד.
קוראות וקוראים מדברים הרבה על הצורך להזדהות עם דמויות כתנאי הכרחי להנאה מקריאה. ספרות מטאפיקשן עלולה להתקשות לעמוד בכך כי גיבורתה היא הספרות עצמה, ואיך אפשר להזדהות עם דבר כה ערטילאי? אסף שור צולח את המכשול הזה היטב ברומן הזה, בכך שדמות המספר הגלויה שלו שואפת להזדהות עם גיבורהּ, מוטי. מעשה ההתקרבות הזה לא רק שב ומובלט לעיני הקוראים, אלא מקביל למעשה התקרבות אחר, של הספר אל קוראיו. כך אומר המספר באחד מרגעי השיא של הרומן: "אני מנסה לדחוף את הרומן הזה, את הקול המספר הזה, אל מעבר לגבולותיו. שיתפוצץ, שיתפקע. אפשר לטבוע במרחב הזה של האפשרויות, למות מרוב מיאוס ואושר, למות מהרצון הזה להימנע, מהרצון שלא יקרה דבר, שיישאר הכל פתוח" (עמ' 147).
רגעים כאלה הם הדבר האהוב עליי במטאפיקשן. אלה הרגעים שבהם הטקסט הספרותי מבקש לפרוץ את הקיר הרביעי ולגעת – אף שהדבר האחרון שספר יכול לעשות, הלכה למעשה, הוא לגעת – במציאות. אלה רגעים מכמירי לב, נואשים, כי הדבר הרי לא אפשרי. ובכל זאת, הספרות נשארת חיונית רק כל עוד היא מתעקשת לפרוץ את גבולותיה. בתקופה שבה גבולות הולכים וצרים עלינו, הן בעולם החומר והן במחשבה, אני מוצאת ערך במהלך הזה, גם אם לעת עתה חציית הגבולות היא רק תאורטית.
אסף שור, מוטי, בבל, 2008
ולנסיעה הבאה: אם כבר מדברים על מטאפיקשן עברי, ברור שחובה, פשוט חובה, למי שבמקרה פספסו, לקרוא לפחות אחד מספריו של יואל הופמן. הכי מטאפיקשן שנתקלתי בו ביצירתו הוא אפרים (כתר, 2003), והוא אחד האהובים עליי של יואל הופמן ובכלל. (יום אחד עוד אכתוב פוסט שלם עליו, על יואל הופמן, שם שבינתיים כבר ידוע בחוגים רחבים, ובכל זאת יוצר איזו קרבה, וגם זה קשר מעניין בין הספרות למציאות, כששם פרטי, זוג מילים בסך הכול, מצביע על עולם ומלואו.)