כמו כל ישראלי בעל גישה למסך, גם אני ביליתי את השבוע החולף בדריכות. הערב הראשון של שחרור החטופים היה ערב של אי־אמון, של ציפייה מבוהלת לשיבוש, והימים לאחר מכן היו ימים של קתרזיס מפוקפק בלב כבד. אסקפיזם הוא פחות כוס התה שלי, ולכן החלטתי לגשת באותה דריכות אל רומן שקראתי מזמן, בעולם אחר מאוד. הפוסטים שלי הם בדרך כלל לא המלצות או לא רק, אלא הזמנות להתעמק, ולכן אנסח את אזהרת הטריגר לקראת שאר הפוסט בשילוב ההבחנה הזאת: אם אתם רגישים לתכנים קשים, הספר הזה לא בשבילכם ואולי גם הפוסט לא. אמנם לא תמצאו תיאורים גרפיים, לא בספר שאדון בו ולא בכתיבה שלי עליו, אבל הנושא ללא ספק טורד מנוחה. ההתעמקות בנושאים שהוא מעלה מומלצת לדעתי, אבל אולי יש תקופות שבהן גם התעמקות כזאת היא אתגר מוגזם לנפש.
אמלי נותומב הבלגית היא סופרת מרשימה ולו מכוח העובדה שבשלושת העשורים האחרונים היא פרסמה לפחות רומן אחד בשנה. כמה מספריה תורגמו לעברית עד לעשור האחרון ואז נשכחה משוק הספרים העברי, אבל לפחות חומצה גופריתנית, שיצא לאור בצרפתית ב־2005, ובעברית ב־2007 בתרגומה של חגית בת־עדה, עודנו רענן. אמנם הוא התפרסם רגע לפני שינוי גלובלי גדול – כניסת הרשתות החברתיות והתנחלותן בחלקות נרחבות של תודעתנו – אבל אפשר לקרוא אותו בתור רומן שמבשר אותן, וגם בתור עדות מהעבר הלא־רחוק לדברים שנשמעו גרוטסקיים ומופרכים אז והיום הם מסתברים לחלוטין. או כמו שחברה אמרה לי לא מזמן: "מופרך זה הנורמלי החדש."
.
חומצה גופריתנית הוא רומן סאטירי, ואולי גם דיסטופי – וחשוב מאוד להדגיש את הז'אנר לפני שניגשים לסיכום העלילה – על תוכנית ריאליטי המדמה מחנה ריכוז. כלומר, לא מדמה: התוכנית, ששמה הקליט הוא "ריכוז", בונה מחנה ריכוז לכל דבר. האוכלוסייה במחנה מתחלקת לאסירים, שנלקחו אליו ושוהים בו ללא הסכמתם, ולקאפו, השומרים שמתעללים בהם ושולחים כמה מהם אל מותם מדי יום ביומו. התוכנית היא להיט מסחרר, והצופים דבוקים למסך הטלוויזיה. כמוהם גם בשעת הקריאה קשה להניח את הספר מהיד בזכות הכתיבה היעילה וקלת הרגליים של נותומב ובזכות הרושם שהיא הפנימה היטב את חוקי הריאליטי, ולכן העלילה לא תנוח לרגע אלא תמיד תתקדם בזריזות אל השערורייה הבאה.
העלילה מתמקדת בשתי נשים בשנות העשרים לחייהן: פּאנוֹניק, או סקז 114 כפי שהיא נקראת בתור אסירה, צעירה יפהפייה ואצילת נפש, שסוחפת עד מהרה את קהל הצופים וגם את האסירים והסוהרים; וזְדֶנָה, שכמו כל הסוהרים, קיבלה על עצמה את תפקיד הקאפו מרצונה החופשי, ואפשר לומר שגם את אפיונה כאדם בזוי וסדיסטי היא קיבלה ברצון, מתוך תפיסה שאם אי אפשר למגר את הרוע, מוטב להיות בצד הרשעים ולא בצד הקורבנות.
פאנוניק מציבה חלופה מפתיעה לקלפים המנצחים של הרייטינג: מארגני התוכנית מגלים שהצופים אמנם נמשכים לסנאף בשידור חי, אבל לא פחות מכך הם מרותקים אל הגילוי המפתיע של היופי, של רוח אדם שאינה נשברת, דווקא במקום כזה. בהתחלה יופייה החיצוני והפנימי של פאנוניק מתואר כיופי שטחי, אבל ככל שהרומן מתפתח דמותה נעשית מורכבת ומשוטטת במנעד שבין גבורה לשיגעון גדלות. פאנוניק מגלמת שניות כובשת אך עדיין קשה לעיכול: גם קדושה מעונה וגם אובייקט לצריכת ההמונים. ואם נדמה ששתי הגיבורות הן נציגות של חלוקה גסה בין טוב לרע, אמנם יש בכך אמת, אבל גם דמותה של קאפו זדנה הולכת ומתגוונת. נותומב מדגימה להטוטים משכנעים ביותר כדי להפוך גם את זדנה לדמות טובה, ובייחוד השיאים הדרמטיים בדיאלוגים בינה ובין פאנוניק הם חומר לדיון מאלף על היות האדם טוב או רע.
אני זוכרת שקראתי לראשונה את חומצה גופריתנית שנים אחדות אחרי שפורסם, באחר צהריים אחד שקט ושלו, והספר היה בשבילי כתרגיל מחשבה קיצוני ומעט גס, אך ללא ספק מבריק. הקריאה שלו היום, ובייחוד בימים אלה, היא חוויה שונה בתכלית. על רקע המציאות הנוכחית, מצד אחד אפשר לקרוא בו כתסריט לעוד פרק של מראה שחורה שמזעזע ונשכח במהרה, ומצד אחר הספר נדמה נוקב ובוטה אף יותר מבעבר. הספר נכתב בעשור הראשון של האלף השלישי על רקע חשש מההקצנה שמתרחשת על המסך לשם בידור והפקת רווח. כעבור שני עשורים ניכר שאותה הקצנה כבר איבדה את כל המעצורים. ההתפתחות הדיסטופית שנותומב אולי לא העלתה בדעתה ב־2005 היא שהטירוף יחלחל מהמסך אל המציאות, ולא מפני שכוחו של הבידור התעצם כל כך ויצא משליטה, אלא מפני שלא נותרה עוד מציאות מחוץ למסך. גם לאנושיות נותר מעט מאוד מקום בעולם שבו כל אירוע ואירוע מתועד ונצרך, החל ברכישת בגד חדש וכלה בפיגועי טרור, והדבר ניכר לנו בייחוד בחודשיים האחרונים של חיים נוכח אלימות ראווה בלתי פוסקת.
הספר נפתח במילים: "ובא הרגע שבו לא די היה להם עוד בסבלם של האחרים: היתה דרושה להם ההצגה." הדבר המטריד ביותר במשפט הזה הוא לא תוכנו, אלא וי"ו החיבור שפותחת אותו: הסימן שפגיעה בזולת וההנאה מכך הן מנהג אנושי עתיק, והסיפור שלפנינו או רק עוד פרק בו. לפי המשך משפט הפתיחה ולפי שיאים אחרים ברומן ברור שנותומב הייתה מודעת לכך שהיא כותבת בעיתוי של קו שבר, של עליית מדרגה באכזריות ובציניות האנושית, ומגיבה לכך בהומור שחור בהתאם. המודעות של המחברת מתבטאת גם בסגנון הכתיבה החסכני והצונן של הרומן, שאינו מגרה את החושים וממעט לייצר הזדהות עם הדמויות או המצבים שהן חוות. כאמור לעיל, אין כאן שום תיאורים גרפיים. נותומב אינה נופלת למלכודת ונזהרת מאוד מלהפוך את קוראיה לצופים רעבתנים במחזה הזוועות, כמו הקהל המהופנט והאדיש של הריאיליטי המצליח "ריכוז".
אני לא רוצה לקשר את הספר ישירות לאירוע שקיבל את הכינוי המטריד "ריאליטי החטופים", שבשבוע האחרון כולנו היינו עדים לו בפורמט כזה או אחר. ודאי שמדובר באירועים שונים לחלוטין. עם זאת יש איכויות של החוויה הזאת שהספר עזר לי להבליט, לדוגמה האלימות שמופעלת עלינו כשלא מתאפשר לנו להסיט את המבט, שנעשית אפקטיבית וצינית הרבה יותר דווקא ברגעי התקווה.
ועוד איכות שבולטת בייחוד בימים אלה: חומצה גופריתנית עוסק לא מעט במתן שמות. האסירים ב"ריכוז" הם נטולי שם, ולכל אחד מהם מוצמדות שלוש אותיות אקראיות ושלוש ספרות שמשמשות לזיהוי. הדרמה האמיתי ברומן מתחילה כשקאפו זדנה מבקשת מסקז 114, היא פאנוניק, לגלות לה את שמה, וזו מסרבת בתוקף. הנושא שב וחוזר ברומן בתור סימן לעוצמה שטמונה בזהות המסוימת, בדבר הפרטיקולרי שמאפשר קשר והזדהות: "תמיד יפה יותר להיקרא בשם. לשכון בתוך הברות שמצטרפות לכלל שלם הוא אחד הדברים הגדולים והעצומים ביותר בחיים" (עמ' 86). לאחרונה מתברר לנו ביתר שאת כמה חשוב לתת שם לאנשים ולדברים, וכמה קשה להישאר אדישים לזהויות מוחשיות. נותומב מסבירה את המנגנון האנושי הזה במונחים של יופי, בתור התגובה הטבעית לדברים שמעוררים בנו קרבה. ואלה גם המנגנונים והאמצעים שהדמויות ברומן תולות בהם את התקווה להינצל.
קריאת פרוזה מפעילה את אותם מנגנונים היטב ובכל הכוח – היא מייצרת היכרות אינטימית והזדהות, ומחזקת את הרגישות שלנו ליופי בכל אמצעי אפשרי. הלוואי שהיינו מנצלים את היכולות האנושיות האלה ללא הגבלה וללא הבחנה, והלוואי שהיו מטפחים אותן בנו באותה קלות שבה מלבים יצרים אפלים.
.
אמלי נותומב, חומצה גופריתנית, מצרפתית: חגית בת־עדה, אסיה, 2007
.
ולנסיעה הבאה: אם זו ההיכרות הראשונה שלכן עם אמלי נותומב והיא הצליחה לעורר סקרנות, חובה לגשת לעוד רומן קצר ויעיל שלה בשם חרפות וגידופים (מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד, 2004). האכזריות ברומן הזה, שעוסק בזוג פנסיונרים ובאימה שמטיל עליהם שכן פולשני, היא הרבה יותר יומיומית ומזדחלת, אך יש בה אותו ניגוד מופלא של זדון ורוך שאינם יכולים לחיות יחד ועם זאת מתקשים להיפרד.
קישור ישיר