כל הספרים שאני לא מצליחה לקרוא כרגע

הקדמה

מן הסתם זה לא יהיה פוסט המלצות ספרים לתקופה הנוכחית. כמו כולם כרגע, אין לי פתרונות להציע או מרשמים להמתקת המצב, וגם לא טקסטים מעוררי מחשבה להתעמק בהם באותו הקשר. על החתירה להיגיון ומשמעות ויתרתי מראש, ובינתיים אני רק מנסה להוליך את השכל בעוד שבילים. הפוסט הזה יהיה בעיקר תיעוד של הקריאה בימים אלה וקצת מן הימים עצמם. על כל הספרים שיוזכרו בו ראוי שאכתוב שוב, בשביל לתת להם מקום משל עצמם. אולי לא ראוי לדבר עכשיו על ספרים בכלל, אבל אני רואה שאנשים מתאמצים להמשיך בחיים למרות הכול, ומבינה שגם השיתוק לא מרפא, ולא מכבד יותר מעשייה זהירה ומושכלת. אני לא יודעת אם הפוסט הזה זהיר ומושכל מספיק, אבל מאחר שהוא מוצע למי שכבר ממילא קוראים פה, לפחות הוא לא מוסיף מלל במקומות אחרים שכבר מתפקעים דיים.

*

ב־6 באוקטובר אני מתחילה לקרוא את ספר הביכורים של מירי שחם, יכולנו להיות נהדרים (הקיבוץ המאוחד, 2022). זה קובץ סיפורים מאת כותבת שהתחלתי לעקוב אחריה לפני הרבה שנים. אני זוכרת שכשהייתי בת 18 או 19 ישבתי מול המחשב בבית הוריי, קראתי סיפור בבלוג שהיה לה אז, ודמעות זלגו מעיניי. נדיר מאוד שטקסטים גורמים לי לבכי. מאז אני מחכה שמירי שחם תפרסם ספר כהלכתו, ועכשיו שסוף־סוף יש דבר כזה, אני פותחת אותו בחשש. זה רגע חגיגי ולא מצוי, שבו אני מוצאת זמן לקרוא בשישי בערב. רק שלשום חזרנו מחופשה יפה באמסטרדם, ומאז הנחיתה אני רק שבה ונזכרת שישראל היא לא מקום לפנאי. ובכל זאת אני מתעקשת שהערב שום דבר לא צריך להיות דחוף, ואם מישהו יתעקש שכן, איאלץ להתווכח איתו, כי לא ייתכן שהכול דחוף ובהול כל הזמן. בסוף השבוע האחרון של תקופת החגים אין דבר שאני רוצה לעשות יותר מקריאה וכתיבה.

*

למחרת בבוקר האזעקה מעירה אותי. אני בודקת בעמוד הראשי של ויינט בעודי שוכבת במיטה, ולמרות הכותרת "מתקפת פתע", ברור לי שלא נרד למקלט. אני אפילו לא מעירה את בן הזוג, עד שהאזעקה מעירה גם אותו. כבר שמענו כמה אזעקות בירושלים בעבר, והנפילות אף פעם לא קרובות. כתוב משהו על חדירת מחבלים בדרום, אבל אני מחליטה לא להמשיך לשקוע בחדשות, במחשבה שבוודאי לא יתבררו פרטים קונקרטיים בקרוב. גם בהמשך הבוקר, למרות המספר החריג של אזעקות וקולות נפץ, אני כמעט לא קוראת חדשות. מבזקים הם ז'אנר מפוקפק, ואני נחושה לא להרוס את תוכנית הקריאה והכתיבה שלי לשבת, כאילו המזרח התיכון כולו הוא מזימה אחת גדולה לסכל את רוח האדם, ועליי למרוד בה.

במשך כל בוקר שבת אני עובדת על סיפור חדש שכתבתי, הראשון זה כמה שנים שכתבתי בעברית. אני גאה על שהצלחתי להפיק סיפור אקטואלי. אחרי שכבר חשבתי לוותר על ניסיונות בפרוזה עברית, פתאום יש לי טקסט שצמח מהחיים כאן ונוטע אותי כאן. הליטושים האחרונים בו נעשים בזמן האזעקות האחרונות לאותו יום. ואילו בינתיים האקטואלי נהפך לדבר אחר לגמרי, אכזרי ומסויט. אני יושבת בחדר בירושלים וכותבת לצלילי אזעקות על המציאות הכאוטית שנקלענו אליה בחודשים האחרונים, בזמן שלא רחוק מכאן המציאות דוהרת אל מחוזות חדשים של תוהו ובוהו, של אימה וחוסר פשר.

בין לבין אני כותבת כמה הודעות לחברים בסביבה, שואלת מה שלומם, אבל מלבד רעד מתמיד בגוף שגם הוא לא חדש, אני ממשיכה להתעקש שמה שאני חווה הוא דבר שגרתי. בערב אני קוראת עוד חדשות, ואז למוח כבר אין דרך חזרה. סכר של מוגנות תודעתית נפרץ, וכל שאר הקריאה נעשית קשה יותר.

*

מלבד שתי אזעקות נוספות בימים הבאים ירושלים שקטה, אבל השקט מצמרר. משכונה שבה כל שעה של אור יום מלווה בקולות ילדים, נהפכנו לשכונה שבה בקושי שומעים צעדים ברחוב. כל החלונות סגורים, ואיש לא יוצא למרפסת. אני מפחדת לצאת מהבית. אני מפחדת כשבן הזוג יוצא מהבית.

נראה שכולם סביבי משוועים לצאת, לתקשר, לשקוע בעשייה מתמדת, לעשות הכול כדי לא להיות לבד מול החדשות. אני לא רוצה לדבר עם אף אחד, אבל אני לא מפסיקה להתכתב. אני לא רוצה לצאת כי אני לא רוצה לשמוע אנשים מדברים. אני רוצה לברור לא רק את המילים שאני אומרת, אלא גם את המילים שאני שומעת וקוראת. נדמה לי שאם אצא ואשמע עוד מישהו קורא לשטח את עזה, אשתטח בעצמי ולא אוכל לקום בחזרה. אני לא אדע מה להגיד כי אני יודעת שבמקרה הטוב יקראו לי יפת נפש ובמקרה הרע יתקפו אותי. אני לא אדע איך להסביר שמילות הסתה ממוטטות אותי לא מרוב צדקנות, אלא מכאיבות לי בדיוק, אבל בדיוק באותו מקום שמכאיב לי הטבח בבני עמי.

*

יש שלושה ספרים שאני אמורה לתרגם בחודשים הקרובים, ומלבדם אין לי יותר מדי אפיקי פרנסה. נורא טיפשי להתעסק בכיס שלי כרגע, ומלבד זאת אין לי שמץ של מוטיבציה לתרגם לעברית טקסטים שאין לי מושג למי יהיו כוחות לקרוא אותם, ואיפה יישאר מקום לעשייה תרבותית. אני מצליחה לתרגם, לאט מאוד, עד שהחדשות שבות ובולעות אותי.

בהתחלה חשבתי שאוכל לקיים שגרת קריאה שתכלול איים של ריכוז ושקט בתוך ימים ארוכים של חרדה ודריכות. לקרוא סיפור אחד של מירי שחם מההתחלה ועד הסוף, ואז להיספג שוב במציאות. הסיפורים מהוקצעים ומקוריים מאוד, ועד כה מרחפת מעל רובם תחושת החמצה או ציפייה לאופק של החמצה. הגיבורות הן נשים מבוגרות או כאלה שמביטות נכוחה בהתבגרותן, ותוהות על מיעוט האפשרויות שבפניהן, מנסות להתמרד או לפחות לפרוץ אל קיום אחר, ולו לרגע. בתקופה אחרת הייתי יכולה לסיים אותו במהירות, ובוודאי גם לצאת נשכרת מהעיון בשאלות שמעסיקות אותי ממילא: איך להיות אישה מבוגרת שעומדת בפני עצמה? איך להרגיש שהחיים והזהות שלך הם שלך, ולא בראש ובראשונה של האנשים שאת ממלאת תפקיד בחייהם? האם למי שנמנעת מלהקים משפחה קל יותר למצוא תשובה? גם אם למירי שחם אין תשובות, הפרוזה שלה מציגה את השאלות בחדות ובמקוריות, מגייסת את הדמיון על מלא בשביל לגלות עולמות מקבילים, לכשף אפשרויות חדשות במטה קסמים. אבל שגרת הקריאה לא עובדת, ואני נאלצת להניח את הספר בצד. פתאום ההרהורים על מילוי תפקיד בחיים של אחרים, על היקשרות והתבודדות, שולחים אותי למימד אחר, אפל הרבה יותר.

*

עוד לפני המלחמה התחלתי להאזין לרומן האחרון מאת האניה ינגיהארה, אל גן העדן. שאלתי את הגרסה המוקלטת באנגלית מליבי, ספריית ההשאלה הדיגיטלית, ומועד ההחזרה החדיר בי מוטיבציה להתקדם מהר יחסית ברומן הארוך והכה מורכב של מחברת חיים קטנים. עם פרוץ המלחמה אני משערת שיהיה טוב להמשיך לצלול לרומן רחב יריעה ומרובה פרטים כמעין גיבוי למציאות, והזמינות של הספר בלחיצת כפתור קוסמת גם היא. אני עוד לא יודעת מה אני חושבת עליו – מידת השאפתנות של ינגיהארה אולי מספיקה בשביל לשמור על העניין – פשוט מסקרן לברר איך ייקשרו הקצוות בסיפור שמתחיל כהיסטוריה אלטרנטיבית של ארה"ב וממשיך בתור סיפור עתידני דיסטופי שבו תושבי העיר ניו יורק מקיימים חיים קודרים בצל משטר טוטליטרי, תנאי אקלים מסוכנים ומגפה קטלנית.

הקריאה בספר מן הסתם מזכירה לי את החיים בזמן משבר הקורונה. אז הייתי רגועה ומתפקדת, גם משום שידעתי שאני מחוץ לקבוצת הסיכון, אבל גם כי הרגשתי שסוף כל סוף שאר העולם מכיר בחרדות האפוקליפסה שלי, ושהאפוקליפסה שקיבלנו בינתיים היא לא הגרועה מכל התרחישים. היה בזה משהו מנחם. במבט לאחור, נראה שהיה לי קל יחסית לעבור את התקופה ההיא כי האיום ודרכי ההתמודדות איתו היו די תחומים וברורים, וכי הייתה תחושה שהמדינה לוקחת אחריות. אז יכולתי להתרכז בקריאה ופחות לדאוג לגורלם של חיי הרוח, אפילו שבמשך תקופה הפסיקו להדפיס ספרים. עכשיו אני חוששת שלא יישאר מקום להדפיס בו ספרים, ולא אנשים שמסוגלים לפנות מקום לקריאה. אני לא מצליחה לסיים את אל גן העדן, ובינתיים נשארת לתהות אם הוא יסתיים בגן עדן ממשי או בחורבן.

*

אחרי דיונים רבים במערכת המוסך, אנחנו מחליטות לפרסם את גיליון אוקטובר 2023, שנדחה אחרי השבוע הראשון למלחמה, ומוסיפות לו גם מדור שירה מיוחד לרגל המצב. למרבה הדכדוך, הגיליון שהוכן מראש ממילא כולל עיסוק רב במוות וחורבן. כאלה אנחנו. הקוראים מגיבים היטב, ובייחוד על המדור המיוחד, שמבטא אבל טרי כל כך באמצעות חומרים שעוד קשה לגעת בהם: דם ואש, ילדים מופקרים לגורלם, עשן וחושך. אין לי מושג איך המשוררות והמשוררים הצליחו לכתוב ולו כמה שורות בימים כאלה, אבל אני שמחה שעשו זאת. אולי זה רק שכנוע עצמי, אבל אני מתחילה להרגיש שבכל זאת יש לכך חשיבות. שלעצור כל פעילות ספרותית עד סוף המלחמה פירושו לצאת ממנה בלי לזכור איך מעבדים מחשבות למילים.

*

בשבוע השני למלחמה אני מתעוררת יום אחד ומבינה שזה היום שבו הייתי אמורה לנסוע לאוניברסיטת בן גוריון ולהתחיל לקחת קורסים לדוקטורט. לפני כן עוד לא ידעתי אם אצליח להשתלב בחזרה בהוויה הסטודנטיאלית, אם המוח כבר חלוד מכדי ללמוד ולנסות להפיק ידע חדש. בעיקר ציפיתי לנסיעות הארוכות דרומה, להציץ מחלון האוטובוס בנוף המדבר האהוב עליי כל כך, לספרים שאקרא בדרך. עכשיו דוקטורט בספרות נשמע כמו מותרות מחיי הקודמים כנסיכה בממלכה דמיונית.

אני מנסה לשמור על שמץ של זהות כדוקטורנטית, ולפחות להמשיך לקרוא בספר המונומנטלי של ג'ושוע כהן ששמו Book of Numbers, שעליו בין השאר אמור להיכתב הדוקטורט של אותה נסיכה פותה. הרומן התובעני של מחבר הנתניהוז מספר על סופר כושל בשם ג'ושוע כהן שנשכר לשמש סופר צללים בכתיבת האוטוביוגרפיה של אחד האנשים המשפיעים בעולם, מעין יצור כלאיים של סטיב ג'ובס וישות כלשהי שמזוהה עם גוגל, שבמקרה גם לו קוראים ג'ושוע כהן. יותר משהוא סיפור, הרומן בעל השם הקולע הוא גודש של נתונים מבלבלים ומילים יחידאיות, ומעביר היטב את תחושת העומס שמשתלטת על כל אדם שחי בתוך האינטרנט, כלומר על כולנו. מובן שגם בו אני לא מצליחה להתקדם הרבה. כל פרק בו מבריק ומסעיר, הוא כבר דוקטורט שכותב את עצמו. השכל הלא־מתפקד שלי לא עומד בקצב, וגם דבקה בו תחושה שזה לא הזמן להסתער על פרויקט אינטלקטואלי, אפילו לא על השלב הפסיבי של קריאה ועיכול התכנים.

*

למרות הכול אני מתחילה לקרוא ספר חדש לגמרי. Doppelganger (כך באנגלית), החדש של נעמי קליין, יצא ממש לאחרונה והחלטתי שאם כל ניסיון שלי לסיים ספר נידון לכישלון, לא יזיק להתחיל עוד ספר שחיכיתי לו בקוצר רוח. יש להזכיר שנעמי קליין, מחברת הספרים No Logo ודוקטרינת ההלם אינה נעמי וולף, שכתבה את מיתוס היופי, וזו בדיוק נקודת המוצא של הספר החדש: קליין, הוגה מרכזית המזוהה עם השמאל וחוקרת את השפעות הקפיטליזם על הביטחון והרווחה של בני האדם, בחרה בדרך חדשה להתמודד עם הבלבול התכוף בינה ובין וולף, שבינתיים נהפכה לסוכנת של תיאוריות קונספירציה מזיקות. היא החליטה דווקא להתעמת עם הכפילה שנוצרה לה, להכיר מקרוב אותה ואת הקרקע שהצמיחה וממשיכה לטפח אותה. תוך כדי החקירה היא פורשת השערה רחבה שלפיה אנו חיים בעידן של כפילים, שמה שמערער כל כך בתקופה שאנו חיים בה הוא התחושה שאנחנו חיים בהעתק מעוות של המציאות, ומלבד זאת שהחיים המקבילים שאנחנו מנהלים ברשת מייצרים כפילים דיגיטליים של עצמנו, העתק מבהיל של האנושות ודילול מטריד של מושג האנושיות.

קשה למצוא תקופה לא רלוונטית לקרוא בה את הספר הכה טרי ועכשווי הזה, ועכשיו הוא אחד הכלים היחידים שעוזרים לי לעבד את החוויה המערערת שהתחילה ב־7 באוקטובר ואין לדעת מתי והאם תסתיים. פרט לאזעקה פה ושם, בחוץ שקט רוב הזמן. הכול רגיל וגם חריג להפליא, האירועים צפויים מראש וגם מזעזעים. אני מתחילה להבין שקשה להחזיק את שני הקצוות בבת אחת – את הציניות ואת ההלם המתמשך – וגם שהבחירה באחד לטובת האחר כבר לא אפשרית.

*

אני מפחדת לקרוא עדויות מהתופת, של תצפיתניות, של תושבי העוטף, של כוחות ההצלה והביטחון, ומפחדת לשמוע שיחות עם אנשים חכמים שמסבירים שלל תרחישים. בכל זאת אני קוראת ושומעת מעט מהן ומאבדת ימים שלמים. התודעה רוצה לישון ולהתעורר מהסיוט. למרות התשישות התמידית, אני לא באמת ישנה. אני לא מצליחה להירדם בלי לפתוח את הספר של נעמי קליין בקינדל. המסך מכוון ל־Dark Mode כדי לא להפריע לבן הזוג להירדם, אבל אני יודעת שגם הוא לא יודע לישון בזמנים כאלה. העיניים נעצמות תוך כדי הקריאה, אבל ברוב הלילות אני מתעוררת באמצע הלילה וחושבת את כל המחשבות שסירבתי לחשוב במשך היום.

אני קוראת טקסט מטלטל של יערה שחורי שפורסם באנגלית, עדות מהחיים בעורף, וגם הוא לא משאיר אוויר לנשימה. אני רוצה שכל מי שאחראי על משהו פה יקרא אותו וייזכר שיותר מכול אנחנו רוצים לחיות.

*

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בשבוע השני למלחמה, והחלטתי לחתום אותו בסוף השבוע השלישי. בינתיים כבר מתרגלים למצב החדש, ואת ההתרגלות מלווה חשש לפספס את שעת הכושר, שוב להיתפס לא מוכנים, וזו עוד סיבה לא להרפות מהפחד התמידי. ומצד אחר, אי אפשר לחיות בפחד כל הזמן.

אני צריכה להרגיש שהעולם גדול הרבה יותר ממה שקורה פה, גדול ונגיש לי. אני רוצה להקטין את המימדים של הכול ולהיבלע באירועים אחרים, בזמנים אחרים, בחיים אחרים.

הצורך הזה מוביל אותי לספרו האחרון של עודד כרמלי שהתחלתי עוד מזמן, ששמו אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא (אפרסמון והבה לאור, 2023). המחשבה על אירועי 7 באוקטובר הופכת את כותרת הספר למשפט רלוונטי נוקב ומצמרר. מימד האימה וחוסר האונים, ואפילו ההקשר הביטחוני, אכן נוכחים בו לפרקים. אבל בעיקר זה ספר על להיות נטוש ביקום, מעין מונולוג ספונטני מלא פאתוס והומור עצמי על הכלום שאפשר להפיק מהקיום, על השאיפה להרבה יותר ועל הפחד וההתרגשות שאוחזות באדם כשהוא תופס את אפסותו.

הספר קצרצר אבל רק עכשיו אני מצליחה סוף־סוף לסיים אותו, ולהרגיש שהעיתוי נכון. זה ספר לא לגמרי ברור, וטוב שיוצאים לאור גם ספרים כמוהו, שלא יודעים על איזה מדף להניח. פרט לנושא העמום אך חובק־כול, יש באף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא איכויות סגנוניות שפתאום נראות לי נחוצות: יש בו משאלה עזה להיות וליצור, יש בו תוכחה של תשוקה לחיים, יש בו תפילה. כן, כל אלה הם סגנונות, אני מבינה עכשיו. אפשר לעסוק שוב ושוב באותם חומרים אבל חשוב לדייק באופן שבו עוסקים בהם, ברגש שמכוונים כלפיהם.

ההתכוונות המודעת הזאת היא דבר שהספרות מלמדת אותנו לעשות – לעבד את חומרי המציאות בדרך שמאפשרת לנו להכיל אותה, לספר סיפור, לחשוב על היסטוריה אלטרנטיבית, להיזהר מדיסטופיות, לחלום על אוטופיות ולדמיין סיפורים אפשריים חדשים. כרגע זה לא מתקן שום עוולה וזה לא תרופת הרגעה, אבל בטווח הארוך זה חשוב לבריאות הנפש הקולקטיבית.

לסיכום, ניסיתי לקרוא בימים האלה. הצלחתי הצלחה חלקית מאוד, אבל היה לה ערך, ואני מקווה שגם לתיעוד שלה. אם הגעתם עד לסוף הפוסט, אני מפצירה בכם, גם עכשיו, או לפחות בקרוב מספיק, קראו ספרים ולא רק חדשות. אנחנו זקוקים לעוד תודעות מזו של ימינו, ומזו של עצמנו. אם לא ניגש אליהן, לעולם לא נוכל לצאת מזה.