העדות האילמת של הפרטים הקטנים

ביום ה־45 למלחמה אני יוצאת לסידורים באזור התחנה המרכזית של ירושלים. מאז שהתחילה המלחמה אני ממעטת לצאת מהבית, והייתי מעדיפה להימנע לחלוטין מהאזור הזה, שתמיד מעורר תחושה נפיצה. יש לי קצת זמן לשרוף בסניף ארומה של התחנה, ואני מתיישבת שם לקרוא את העמודים הראשונים של רומן קצר מאת הסופרת הפלסטינית עדניה שִבְּלי, שבתרגום מערבית לאנגלית נקרא Minor Detail (המקור יצא לאור ב־2017, והתרגום של אליזבת ז'אקט ב־2020).

הספר, שמבוסס על פרשת האונס והרצח של הנערה הבדווית במשלט נירים ב־1949, סקרן אותי עוד מזמן, גם בגלל הפרשה הבולטת וגם כי זכה לתשומת לב רבה בעולם, כולל מועמדות לפרס הבוקר הבינלאומי. ובייחוד עכשיו: לאחרונה זכה הספר בפרס ספרותי מטעם אגודת LitProm, אך זמן קצר אחרי 7 באוקטובר נדחה טקס הענקת הפרס ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט למועד לא ידוע, בשל פרוץ המלחמה. עיתונאים גרמנים האשימו את הרומן בקידום נרטיב אנטישמי ובהיותו "תעמולה לא־ספרותית", כפי שכתב עליו הסופר מקסים בילר, ומנגד התייצבו מאות סופרים לצידה של שִבּלי במכתב תמיכה.

.

ההתחלה של הרומן הקצרצר מעניינת במיוחד – הוא נפתח בנקודת המבט של חייל ישראלי באוגוסט 1949. הפרטים הקטנים שמרכיבים את הטקסט מצטרפים לתיאור חושני ומוחשי של גוף עייף במדבר, פנים מיוזעים, רגל עקוצה, הרים ושמיים מטושטשים מרוב חום. תוך כדי קריאה אני נעשית מודעת יותר לפרטים של הסביבה שלי. במרחק שני שולחנות מימיני יושבות ארבע נערות חרדיות עליזות ואוספות שוקולדים של ארומה. במרחק שני שולחנות משמאל יושבות שתי בחורות עוטות חיג'אב ומדברות בשקט. על הקיר מעליהן תלוי מסך גדול שמקרין שוב ושוב את אותן שתי מודעות מתחלפות: 20% הנחה לאנשי כוחות הביטחון; בקשה לסיוע באיתור נעדרת מהמסיבה ברעים.

ביני ובין הנערות החרדיות מתיישבים שני גברים במדי ב', כנראה אב ובן. הם מדברים בנחת, נשמעים מבודחים, כאילו שניהם יוצאים לטיול. כשמתגנבת נימה של פחד לקולו של המבוגר, הצעיר משיב: "ואללה יהיה בסדר." אני מנסה לא לשפוט. בימי שגרה, שגם הם מופרעים מספיק, כנראה הייתי שופטת, אבל אולי כרגע אין הלך רוח מועיל יותר מ"יהיה בסדר", ומה אני יודעת בעצם. הצעיר שואל שאלה רטורית בקול בהיר, בביטחון: "איך אתה נכנס לבית ומטהר אותו?" "בצעד תימני," עונה האב. אני יודעת מה פירוש "לטהר" בימים אלה, אבל מלבד זאת אני לא מבינה הרבה. השניים מזכירים לעצמם שצריך להצטלם יחד לפני שייסעו, שתהיה תמונה לשלוח לסבתא. אישה מגיחה מהשולחן ממול ומציעה לעזור, והם מחייכים מול מכשיר הטלפון שהפקידו בידה. הם מתכוננים ללכת, והצעיר מניח את הנשק על השולחן שלי כשהוא מתפנה להעמיס את הקיטבג על הגב. אני מנסה להכריע בין להצטמרר ולהתרגז סתם על חוסר תשומת ההתחשבות במרחב הציבורי, ומנסה לפחות להשתעשע: איזה מפגש פואטי, ממש תצלום של אלכס ליבק. רובה וספר על שולחן בארומה. (טוב, מכשיר קינדל, אבל זה מה יש.) והרי אני כבר יודעת שהרובה שמונח על השולחן שלי לרגע עוד יופיע בהמשך הספר, וששני הרובים האלה הם בכלל לא אותו רובה, וגם שמבחינת אנשים מסוימים הם ללא ספק אותו רובה, וששתי נקודות המבט האלה צריכות להילקח ברצינות.

מה שִבּלי הייתה חושבת על הרובה האגבי הזה שעל שולחני? אני חוזרת אל תחילת הספר, ונראה שהיא לא מפחדת להתמזג בתודעה של חייל ישראלי בצה"ל החדש של 1949. מצד אחר, היא עושה זאת באמצעות הפשטה קיצונית של פרטי האירוע, ונזהרת לא לקשט או להוסיף פרטים מכריעים על מה שכבר ידוע על סמך עדויות. זו בחירה ספרותית בטוחה, כי אין בה יומרות גדולות שדורשות דמיון מפותח, אבל גם מסוכנת, כי בהיעדר סימנים מזהים שיהפכו את הסיפור לפרטיקולרי ומעוגן במציאות, עלולה להתערער האמינות של הטקסט וכן היכולת של הקוראת להזדהות עם הדמויות ולהיקשר אליהן רגשית. הדמויות ברומן הן נטולות פנים, נטולות אפיון, אבל הטקסט ציורי בכל היבט אחר. כשמו כן הוא, הרומן מלא בפרטים שוליים, או שוליים לכאורה, כעדות שהיה מספק אדם ללא שום ידע בהיסטוריה ופוליטיקה. ואולי בכותרת הרומן מסתתרת גם אמירה שהסימנים המזהים והנסיבות המיוחדות הם הפרטים השוליים, ושיש להתבונן באירוע ההיסטורי (ובהמשך הרומן גם במציאות הפוליטית העכשווית) במנותק מהם, או לפחות לשקוע לרגע בנרטיב מנותק מהקשר – מילה נפיצה בפני עצמה בימים אלה.

מאז התחלתי לקרוא את Minor Detail עברו עוד ימי מלחמה, הפסקת אש שהחלה והסתיימה, המוני קורבנות נגבו והתודעה עדיין לא השתקמה ונדמה שלעולם לא תשתקם. קראתי עוד ספר בינתיים, הרבה מאוד חדשות והמשכתי לנסות לקרוא ספרים שלמים אחרים ועוד לא הצלחתי. המציאות ממשיכה קדימה, וקשה ואולי גם לא ראוי להניח את כולה בצד בשעת הקריאה – אין פירוש הדבר שאחרי 7 באוקטובר ספרות שעוסקת בנרטיב הפלסטיני נהפכת אוטומטית לתעמולה, אבל אפשר להכיר בכך שהשם "נירים" קיבל משמעות נוספת בתור אחד הקיבוצים שנפלו קורבן לטבח האחרון ושאת המטען הזה, כמו המטען הקודם, כבר אי אפשר לפרוק ממנו – אבל למרות משאלות פרועות שקיימות בשני הצדדים, האירוע המזעזע שקרה לאחרונה גם לא מאפס את אירועי העבר, ובכללם את ההשפלה, האונס והרצח של אותה נערה בדווית. כאמור, התיאור של האירועים האלה ברומן, יובשני למדי, חסכוני וחף מדימויים ומרגשות, בהתאם לסגנונו הכללי. אך למרות ההפשטה, ואולי בעצם בגללה, בגלל ההצטברות של המידע החושי שמדבר בעד עצמו, התיאור אפקטיבי מאוד ואינו מאפשר להתעלם מהעובדות היסודיות: היה כאן מקרה של התעללות ורצח שנערה חפה מפשע נפלה קורבן להם בגלל מוצאו.

גם הרומן ממשיך הלאה, אל המציאות הקרובה יותר. החלק השני שלו מסופר בגוף ראשון מפי אישה פלסטינית שמתגוררת ברמאללה בתחילת שנות האלפיים. היא קוראת בעיתון על פרשת נירים, ומאותו רגע ואילך הסיפור אינו נותן לה מנוח, והיא מחליטה לצאת לחקור את פרטיה. העיסוק האינטנסיבי בקושי לחקור את העבר, ובמכשולים שעומדים בפני המספרת שמעוניינת לברר את פרטי הפרשה, משמש חלון הצצה למציאות החיים תחת הכיבוש בגדה. כדי לגשת לארכיונים בשטח ישראל המספרת נאלצת להשתמש בתעודת זהות של אישה אחרת ולבקש ממכר לשכור בעבורה רכב כדי שתוכל לחצות את המחסומים. אפילו סצנה של עמידה בפקק לקראת המחסום רווייה דרמה ומורטת עצבים, וכמעט שוכחים שמדובר בהתרחשות שגרתית לחלוטין. מרגע שהיא יוצאת לדרך, הטקסט משרה על הקורא דריכות ואימה הולכת וגוברת, ואלה מגיעות לשיאן בסופו.

הנסיעה הארוכה של גיבורת החלק השני לנירים והקשיים שהיא חווה בדרך מצמצמים את המרחק בין הפרשה שאירעה ב־1949 ובין המציאות העכשווית. ודאי שהייצוג הזה נראה בעייתי, בייחוד בשביל קוראים ישראלים – יכול להיות לנו מאוד קשה לקרוא על המציאות של הכיבוש בלי אזכור של האיומים הביטחוניים שאופפים אותה. עם זאת ההפשטה הקיצונית שהמחברת נוקטת נאמנה מאוד לפן עמוק של החוויה האנושית, שאכן מצמצמת את המרחק בין העבר להווה: טראומות היסטוריות עדיין טריות בזיכרונם של עמים, גם בקרב מי שנולדו אחרי שאלה התרחשו. וההפשטה הזאת קיימת גם ביחס להווה: הסבל והאיום שחווים אלה שחייהם תחומים בידי כוחות הביטחון הישראליים הם מוחשיים ותובעים להם ביטוי, והסיבות וההצדקות שאנחנו יכולים למנות לא יכולות לשנות את חוויית המציאות הזאת. הפרוזה של עדניה שִבּלי אמנם מהדהדת את הנרטיבים הגדולים, אך היא מוסיפה לעובדות הבסיסיות מרקם, צבע, צליל וריח, ולא הרבה יותר מכך – אולי דווקא כניסיון לא לעבור השטחה תחת המכבש של שום נרטיב גדול, משום צד שהוא. מרקם הההתרחשות שמתואר ברומן מחושב היטב, חושני ביותר ומשכנע מאין כמוהו. העוצמה הנדירה של הרומן היא בבניית מציאות עשירה מתוך מארג של פרטים קטנים הנושאים עדות אילמת, ואלה משלימים את העדות החסרה, שכבר אי אפשר לגבות מאותה נערה אלמונית.

אני לא רוצה להסגיר יותר מדי פרטים על המשך הטקסט, אבל למען הסר ספק יש לציין שזו ספרות לכל דבר ולא תעמולה, ושעצם הפקפוק בהגדרה של הטקסט אינו שונה בתכלית מהיחס לנרטיב הפלסטיני כעניין שולי, שיש להוסיף לדיון רק בנסיבות מאוד מצומצמות ותוך כדי בחינה מדוקדקת של המסרים שעלולים לנבוע ממנו. גם בתקופה שבה חשוב מתמיד לתת מקום לאבל העמוק בצד הישראלי, יש להרפות מהחשדנות האוטומטית כלפי קולות פלסטיניים. החשדנות הזאת כבר נהפכת לחלק בלתי נפרד מהנרטיב הפלסטיני, והדבר ניכר גם ב־Minor Detail, שבו הניסיון לשחזר סיפור אחד כרוך בכניסה למרחב מסוכן ועוין, ובעימות בלתי פוסק עם אותה דה־הומניזציה שהייתה מרכיב כה מרכזי בפרשת נירים אי־שם ב־1949.

הדה־הומניזציה הזאת כמובן קיימת ביתר שאת גם עכשיו, והיא גלויה מאי־פעם. אני חוזרת אל הרובה מהמערכה הראשונה, שהונח בתמימות על שולחני בארומה סניף התחנה המרכזית ירושלים. חייל המילואים שהניח אותו שם לרגע נראה כמו אדם חביב ובוטח בסביבתו, הוא לא חשד לא בי ולא באף שישב סביבנו. ובכל זאת אני מפחדת. הפרשות הטריות מאוד של יובל קסטלמן ושלושת החטופים שנהרגו בעזה מאש צה"ל מעידות שהאצבע קלה על ההדק מאי־פעם, ותחושת הביטחון הולכת ומצטמצמת. כמה פרטים היה צריך לפספס כדי שהרג כזה יתרחש?

לפני כמה ימים צפיתי בתוכנית של "כאן" ובה ריאיונות עם ההורים של סאמר טלאלקה ז"ל, אחד מאותם שלושת חטופים, שצולם לפני מותו. אלה אחד הדברים הכי עצובים שצפיתי בהם בחיי, ולא רק בגלל הידיעה על הסוף שיהיה לסיפור, שעוד לא ידוע למרואיינים. שובר לב במיוחד היה הריאיון עם האם לקראת סוף התוכנית, שנשאלת על הילדות של בנה החטוף, ובייחוד הפרטים הקטנים, השוליים, שהיא מספרת על הילד שהיה לה. נשברתי אף יותר ברגע קצר לפני כן, כשההורים מראים למצלמה את יסודות הבית שהתחילו לבנות לו עוד קודם. האב מצביע על לְבנות הבטון ואומר: כאן יהיה הסלון, כאן שני חדרי שינה, מקלט. קשה לחשוב על מה שעובר על ההורים האלה בימים האחרונים, וגם גורל הבית ההוא שבקושי נבנה בקושי מתקבל על הדעת. איך אפשר להמשיך לבנות בית על אדמה כזאת, שבה האצבע כל כך קלה על ההדק?

אני נזכרת שאני מתארת את הדברים האלה דווקא כדי להביע פליאה על כך שבזמן שעבר מאז 1949 מתאפשרים פה, איכשהו, חיים. חיים שלהרבה אנשים הם לא טובים, וחיים מאוימים לאלה שחייהם כן טובים, ובכל זאת – אחת העובדות הבאמת מופרעות שנרשמו בהיסטוריה המדממת שלנו היא ששני הצדדים עוד כאן, ולפעמים אפילו חיים יחד ומתכננים תוכניות לעתיד. זו לא פסקת סיום אופטימית. בשביל הרבה אנשים המציאות הזאת כבר לא קיימת, ויכול להיות שגם השאר יהיו עדים לקיצה בקרוב. אבל כדי להפוך את הפרויקט המופרך של הקיום פה ליותר אפשרי, ולו במעט, רצוי להגביר את תשומת הלב לפרטים הקטנים האנושיים, השוליים לכאורה, שמרכיבים את מציאות חיינו ושל בני אדם באשר הם.

.

Adania Shibli, Minor Detail, trans. from the Arabic by Elisabeth Jaquette, New Directions/Fitzcarraldo Editions, 2020

.

ולנסיעה הבאה: משהו בפרוזה של עדניה שִבּלי, בשילוב הייחודי והזהיר בין מציאות לבדיון, הזכיר לי את The Stuntman, סיפור מאת הסופרת הבריטית רייצ'ל קאסק, שהתפרסם בניו יורקר ואפשר לקרוא אותו או להאזין לו בקולה של המחברת. הסיפור עוסק באלימות בדרך מקורית, ונוגע בכל מיני מופעים עדינים ופחות עדינים שלה במציאות היום־יומית, ופותח שבילים בלתי שגרתיים למחשבה ולבניית סיפור.