ספרים באוטובוסים חוגג עשור! והגיע הזמן להיפרד ממנו

לפני עשר שנים בדיוק, כשפתחתי את ספרים באוטובוסים, היה לי חזון ברור. הרגשתי במחסור בכתיבה על ספרים שהיא גם מעמיקה וגם נגישה, וכזו שמזכירה למה כדאי לקרוא בכלל, ומדוע זה פשוט הלכה למעשה. הרגשתי שיש לי דברים להגיד על הספרות העכשווית והספרות לדורותיה שחבל שאכתוב רק בעבודות אקדמיות. בלוגים היו מדיום בר מינן עוד לפני 2016, אבל פייסבוק עוד הייתה פלטפורמה שבה אפשר לקדם בחינם תכנים שנמצאים מחוץ לפייסבוק, ובמשך תקופה הצלחתי לפצח את התועלת שברשת החברתית תוך כדי התנגדות לכל מה שמזיק ורדוד בה, לגייס מדיום קצר רוח לטובת פעילות שדורשת השתהות וסבלנות. הפורמט שחשבתי עליו היה שילוב בין בלוג אישי לבלוג ביקורות ספרים. עם הזמן התפתח לבלוג מבנה כמעט קבוע שנפתח בפסקה כללית על החיים והתנועה שלי במרחב הציבורי, ורוב שאר הפוסט היה מוקדש לעיון בספר שעברתי איתו חוויית קריאה משמעותית, לניתוח של הטקסט ולא שלו בלבד, אלא של חוויית הקריאה עצמה. השנים האחרונות סימנו פעילות די דלילה בבלוג, כמו שבדרך כלל קורה לבלוגים שמתבגרים ובפרט לבלוגריות שמתחילות לימודים לדוקטורט ואז בדיוק פורצת מלחמה. היה נעים להיאחז בו גם בשנים המאתגרות האלה, אבל לקראת יום ההולדת העשירי שלו התחלתי לתהות אם הגיע הזמן להיפרד.

אם כן, זה פוסט פרידה. או ליתר דיוק, פוסט מז'אנר היברידי שמשלב פוסט פרידה ופוסט יום הולדת וסיכום עשור. אני מביטה עכשיו לאחור על האפשרויות הגלומות באינטרנט של אז, ונזכרת שהפוסטים הראשונים היו מסוג כתיבה די מגזינית ותמציתית על ספרים שעוררו בי רושם חזק וליוו תקופות משמעותיות בחיי. לפעמים הפוסטים כללו עצות על קריאה באוטובוסים, אף שזה מעולם לא היה הנושא הממשי של הבלוג (אבל זה עזר לי לקבל טראפיק בזכות תגובות מתקוממות מאנשים שקריאה באוטובוס עושה להם בחילה). זה היה פורמט הגיוני, כי בחודשיו הראשונים הייתי מעלה לבלוג פוסט בשבוע, קצב שנראה לי דמיוני לחלוטין כיום, ועם הזמן עברתי לפורמט שבו פוסטים ארוכים עולים לבלוג, ופוסטים קצרים עולים לעמוד הפייסבוק של הבלוג.

אמנם יש הרבה היגיון בפיצול בין הבלוג לפייסבוק, אבל למרבה התסכול, הבידול הזה יצר יחס הפוך בין מידת ההשקעה לכמות החשיפה – פער שאין לי מספיק אוריינות טכנולוגית או שיווקית בשביל להתגבר עליו. ובאופן כללי, אני חושבת שקצת עייפתי מבידולים. יש לי נטייה לעשות יותר מדי דברים בעת ובעונה אחת, וההגזמה הזאת לא רק באה על חשבון הבריאות, אלא גם על חשבון תחושת הזהות. כחלק ממחשבות ההתבגרות, עלה בדעתי שאולי אני לא תמיד צריכה פלטפורמות שונות בשביל להיות אנשים שונים; שאולי אני יכולה להיות כל הזמן אותה קוראת וכותבת ומתרגמת ועורכת וחוקרת ומלמדת, ולא לארוז את כל אחת מהזהויות האלה לז'אנר נפרד.

ראוי להזכיר שלפתיחת הבלוג היו מטרות אנוכיות לגמרי. הייתי בת 28 כשפתחתי אותו, כמה שנים אחרי תואר שני בתרגום ותעודה בעריכת לשון, וכבר עמוק בתואר שני נוסף בספרות יידיש, עבדתי בתור לקטורית ומגיהה ובעוד כמה עבודות, וכל הדברים האלה לא עזרו לי לגשת להגשמת החלום הגדול: להיות נילי מירסקי. רציתי לתרגם ספרים מצוינים וחשובים, אבל הוצאות לאור לא ידעו מי אני. הבלוג אכן נתן לי דריסת רגל בעולם הזה, ובעשור האחרון אני אמנם לא נילי מירסקי בהתהוות – אחד הדברים שלמדתי הוא שהתנאים לקיומה של נילי מירסקי כבר אינם קיימים – אבל אכן כל שעות העבודה ולא מעט משעות הפנאי שלי מוקדשות לספרות, ואני אפילו מצליחה לקיים ככה חיים צנועים. בעשור הזה תרגמתי כעשרים ספרים מגרמנית ומאנגלית, הסתובבתי במרחב הדובר גרמנית במסגרת העבודה, וגם תרגמתי מיידיש והתפרנסתי משלל עיסוקים בתחום הזה. בארבע השנים האחרונות אני גם חברת מערכת ועורכת פרוזה גאה בכתב העת המוסך, שקם ב־2017 וסימן התחדשות ושינוי בעולם הספרות המקומי.

הפוסט השנתי של חגיגות יום ההולדת לבלוג תמיד היה הזדמנות לחזור לפוסטים שהתפרסמו ואולי התפספסו, ולחגוג כמה דברים שעשיתי בשנה החולפת בתחום הספרות. גם מאז יום ההולדת האחרון קרו כמה דברים שאפשר לסכם: מאז פוסט החגיגות הקודם התפרסמו בבלוג פוסטים על ספרים שליוו אותי בחוויות מלחמה ותקומה, התבגרות וסטגנציה, מחשבות על רצון והיעדרו, וגם בחוויה שהיא הספרות עצמה. ואשר לי, התפרסמו שני ספרים שתרגמתי: בקצה הלילה מאת פרידו למפה (מגרמנית) ומזל טוב! מאת עילי זוזובסקי (מאנגלית), הראשון כמעט בן מאה שנה ומתרבות זרה אך עדיין קרוב ואינטימי, והשני עכשווי וישראלי ובכל זאת מרענן בנקודת מבט חיצונית ואחרת; ותרגמתי ואני מתרגמת עוד כמה ספרים וטקסטים אחרים שאני מצפה מאוד לפרסומם; פרסמתי מאמר אקדמי ראשון – על יצחק בשביס זינגר, על סיפור קצר ומופלא שלו ועל כפל הפנים של כתיבתו ביידיש ובאנגלית; והדבר הגדול והמשונה מכולם – השלמתי ופרסמתי ספר ראשון משלי, קובץ סיפורים ביידיש בשם די צוקונפֿט (ובעברית: העתיד). בתור מי שרגילה יותר לחוויות קריאה טרנספורמטיביות, אני עוד מנסה להבין איך לחוות את חוויית הכתיבה, וגם את חוויית ההיקראות בידי אחרים, ועוד מול קהל יעד מצומצם אך בינלאומי, ואיך להשתנות בעקבותיהן.

ובחזרה לפרידה: כעבור עשור שבו גוויית הבלוגוספרה עוד נגררת בקושי, שבו אני כבר מבוגרת מדי בשביל להילחם באלגוריתם, אני לא בטוחה שיש לי מספיק כוח והשראה בשביל לפצח נוסחה חדשה שתאפשר לכתיבה של ספרים באוטובוסים לשרוד ולשמור על קהל. אני לאו דווקא אומרת את זה בצער. יכול להיות שפשוט הגיע הזמן להמשיך הלאה, לבימות אחרות ולצורות כתיבה אחרות (למשל של הדוקטורט שלי, או לכתיבה פומבית בתשלום). אני מקווה שספריםב, כמו שאני קוראת לו בחיבה, השפיע לטובה ולו על כמה חוויות קריאה בודדות. למעשה אני יודעת שלפחות כך הוא השפיע, כי קוראותיי וקוראיי הנדיבים כותבים לי תגובות פומביות ופרטיות שתמיד מרגש לקבל. קשרים נוצרו או נשמרו בזכות הבלוג, ולא רק מקצועיים. והקשרים המקצועיים, כנהוג בין אנשים שיוצרים ומטפחים יצירה, לפעמים אישיים לא פחות. זו הזדמנות להגיד תודה לכל מי שהיו שם בימים הראשונים, ובפרט לאלה שעזרו (גיאחה, איה, עדי, ירין, שי וכמובן יונתן) ולמי שעלו במגוון התחנות בהמשך המסע, התרגשו איתי מספרים כאלה ואחרים, ומקריאה בכלל, וליוו אותי בדרך המפותלת.

אני עדיין רוצה לספר לפעמים על ספרים שקראתי, בנסיעות ובכלל, ולכן סביר שאמשיך לתחזק את עמוד הפייסבוק של ספריםב כשתנוח עליי הרוח, ומלבד זאת לאחרונה פתחתי חשבון אינסטגרם אישי־ספרותי שבו אשתף רשמים קצרים מחוויות קריאה וגם אספר על דברים שעשיתי בתחום הספרות. זה יהיה יותר ספונטני, ובעיקר קצר יותר. את הטקסטים הארוכים אשאיר לספרים.

בתום עשור אני מביטה בבלוג הזה כחלק מפרויקט אישי רחב יותר, פרויקט של חיים שלמים, שבהם אני מרגישה צורך הישרדותי למצוא עוד ועוד דרכים לברוח מהעולם, בין השאר אל ספרים, אבל מבינה שכדי לחיות באמת צריך לחיות בתוך העולם, ושגם הספרים הם חלק ממנו. ובכן, אם לסיים במילות פרידה מחייבות אך מתונות – להתראות. ניפגש בעולם.