הגעתי לגיל שבו כבר צריך לקבל החלטה סופית: כן או לא. ואולי, ליתר דיוק, ככל שאני מתמקמת בנחת בסוף שנות השלושים לחיי וניכר שילודה לא מעסיקה אותי, ההחלטה מתקבלת מעצמה, וה"לא" נעשה בולט. כל עוד הייתי צעירה מספיק, יכולתי לעבור כשייכת למחנה המתלבטות, או למשל, כמו שקרן שפי ניסחה פעם בטקסט יפה, מישהי ש"קצת רוצה ילדים". אבל כנראה תמיד ידעתי שאני לא רוצה לגדל ילדים, לא בתוך הגוף שלי ולא מחוץ לו, ופשוט היה לי מאוד קשה לקבל את זה בין הרבה קולות שמסבירים שברגע שאתבגר, אבין שאני בעצם כן רוצה. אף שהסתייגתי מהפטרונות, קיוויתי שבאמת אבשיל לכדי מישהי שרוצה באימהוּת. לכן הכי מדויק לומר שיש לי רצון, אבל הוא רצון מסדר שני בלבד: אני רוצה לרצות ילדים, אני רוצה להיות אדם מהסוג שרוצה ילדים. אלא שככל שעוברות השנים, אני פחות ופחות רוצה לחיות את החיים האחרים שיהיו לאני האחרת הזאת, ומעוניינת בעיקר לגרוף את הרווח התודעתי שכרוך בלרצות ילדים. אני רוצה להבין את הנשים שרוצות ילדים, כלומר את רוב הנשים. אני רוצה לא להרגיש שאני חיה באטמוספרה אחרת, נושמת אוויר זר. אני רוצה לצמצם את הפער ביני לבינן, ולהבין איך זה שהדבר שכל כך הרבה נשים מוכנות להקריב כל כך הרבה בשבילו, שבשבילן נותן טעם לחיים, הוא אותו הדבר שבעיניי שקול לסכנת מוות. ואני רוצה להבין גם אם יש דרך לדבר על אי־רצון. האם מלבד השתיקה יש עוד דרך לדבר על היעדרו של רגש? והאם הוא אך ורק היעדר, או אולי ישות שטרם נחקרה?
חברה שהיא אימא המליצה לי בחום על ספר שבליבו הפער בין הרצון בילדים לאי־רצון. הגיבורה של בּוֹלדֶר מאת אווה בלתזר היא זאבה בודדה שחיה ועובדת על ספינה. הגיבורה אוהבת את קיומה האקס־טריטוריאלי, אבל הדברים מתחילים להשתנות כשבתחנת עגינה אחת היא מתאהבת באישה בטוטאליות ששמורה, אולי, לאהבת אם.
.
מגיבורה שאין לה צורך בדבר היא נהפכת למישהי שמושלת בה תשוקה בוערת, כמעט מכלה, שנכנעת להתמסרות בכאב: "החיים נפתחים כמו פצע שמתפתח לכיב ושורף" (עמ' 24). שורות מסעירות כמו זו מאפיינות את הפרוזה היפהפייה של בלתזר, וחושניותה ניכרת בתרגום המצוין של יוסי טל מקטלאנית. היעילות, הדחיסות, הישירות והרושם של מגע קרוב שאופפות את שפת הנובלה הן חלק בלתי נפרד מהאופי הלא מתפשר של הגיבורה נטולת השם. אהובתה האיסלנדית, סמסה, מכנה אותה בשם "בולדר". אחד התעתועים המענגים בטקסט הוא הרושם הראשוני שהגיבורה היא הסלע היציב וסמסה היא הצמחייה היפה אך חולפת למרגלותיו, שמתחיל להתערער כשמתברר שהגיבורה־המספרת רואה בסמסה יסוד דומה: בעיניה סמסה היא "הר עצום מולי, מחסום טבעי שרק חיות בר מסוגלות לעבור, רווי מוות ושלג" (עמ' 72). נשאלת השאלה האם כל אחת מהן יכולה להיות סלע או הר בשביל האחרת, והאם המצב של יציבות הדדית יכול להישמר לאורך זמן ואל מול ההשתנות הקבועה של המציאות.
הרבה מסתורין נשמר בספר הזה, אולי כי זה ספר על סוד החיים הלא־מפוענח. התשוקה האדירה של הגיבורה לאהובתה סמסה גדולה בערך כמו עומק הפער שנפער ביניהן: בין הגיבורה שאינה רוצה ילדים ובין אהובתה – שמאוד רוצה. השתיים עוברות לגור ביחד באיסלנד, בבית שמטיל אימה על הגיבורה: "לבתים החד־משפחתיים החדשים, שאיש עוד לא התגורר בהם, יש נשמה, נשמה רעבתנית שניזונה מנשמתך שלך ומוצצת ממנה את החירות, את העצמאות, וכל רמז לתשוקה. את מסתגרת שם כל לילה, נועלת את הדלת על בריח וחושבת שכאן תהיי בטוחה, שלמען האמת את בוגדת את הבגידה החמורה ביותר: את מתכסה בשמיכה, מניחה את הראש על הכר ומגישה את וריד הצוואר" (עמ' 27). או במילים אחרות: ההתמסדות היא מוות. ואם הגיבורה רואה כך את רעיון הבית המשפחתי, איך תקבל את המשפחה שסמסה מבקשת להקים בתוכו?
אני לא רוצה להסגיר יותר מדי מיצירה קצרה כל כך, ולכן אסתפק במובאות מעטות. מעניין להבחין כמה חיה ומחיה הכתיבה של בלתזר – היא מפיחה חיים אפילו בדבר שהיא מתארת כמנוגד לחיים. לכאורה יש בטקסט שני קטבים שלא נפגשים, הרצון בחיים חדשים לעומת היעדר הרצון בהם, והניגוד בין בנות הזוג הוא מהיסודות הבולטים ביצירה; ובה בעת הטבע היצרי של השפה בורא קִרבה אל כל מה שמתואר בה. לקראת סוף הנובלה, רגע חולף ויומיומי מתגלגל לכדי תמונה של רגע מכריע: "בערב, כשאני מתפשטת, הצווארון הגבוה של הסוודר נכרך סביב ראשי כדי להזכיר לי שלידה היא לא־כלום; שהסכנה האמיתית היא לידה מחדש" (עמ' 97). משפטים כאלה, שאומרים הכול אך גם צופנים חידה, גורמים לי לקרוא את בולדר כיצירה שמכילה שני יסודות נפרדים רק למראית עין, ולמעשה היא סוערת מרוב כוחות טבע שחוצבים ורועמים אלה באלה, שלעיתים מתמזגים ומזכירים שהחיים הם דבר מדבק.
.
.
פרוזה, בייחוד כשהיא טובה, משאירה אותך עם יותר שאלות מתשובות, ולכן הרצון הפרטי שלי להבין את רצון הכלל נזקק לז'אנר אחר. אלא שגם הספר Motherhood מאת שילה הטי, שרוחו מסאית, הוא יותר יצירה שואלת מכזו שמציעה טיעון או מסקנה. כשאני מגדירה אותו כיצירה שואלת, הוא מספק אותי הרבה יותר מ־The Argonauts של מגי נלסון, שעוסק רבות בהיריון ולידה, ואף שהוא מעמיד בסימן שאלה הרבה דברים ברוב יופי וחוכמה, הייתי מאוכזבת לראות שהרצון העז ללדת מופיע בו כמובן מאליו.
.
Motherhood, לעומת זאת, מתמקד בתיעוד ההתלבטות המייסרת בשאלה ילדים כן או לא. הספר הזה ליווה אותי במשך כמה חודשים אפופי איום קיומי, שבהם היה נעים להימלט אל תהיות קיומיות מהסוג הפחות ביטחוני, כגון אלה של הטי. כמו בספרה How Should a Person Be?, מסע התהיות של הדוברת־מספרת האוטופיקשנית רצוף שיחות עם אחרים ודילוגים אל מבנים רטוריים מגוונים (בצירוף כמה תמונות ותצלומים), וכולל לא מעט בלגן. הבלגן שהטי מייצרת הוא חלק מאסתטיקה מרושלת במוצהר שנאבקת להיכנע לחוסר ההכרעה ולהשלים עימו. תוך כדי שימוש בדימויים כמו אלה של בלתזר בבולדר, גם היא כותבת על האימהות כמעין כניעה לטבע, ומקנאת בנשים הנכנעות מרצון, בעיניים פקוחות. כשהיא מביטה בהן היא לא רואה בכך משהו נחות, אלא משהו שמוכרחים להודות שהוא מפואר:
.
אבל הטי היא לא הר, היא לכל היותר חלוקי נחל בתפזורת, וגם אם תהרה, היא חוששת שתתקשה להשלים עם הבחירה. ההוויה המפוזרת היא לא פשוטה: היא דורשת מהכותבת את אותה הכרה כואבת בכך שלעולם לא תוכל להתמסר ל"כן" המוחלט שנדמה שנשים אחרות נולדות איתו, אף שיש רגעים שבהם היא מאוד רוצה ילדים; היא תובעת חיטוט בעבר ובעצבות האינסופית שהייתה מנת חלקה של אימה של הטי, של האימהוּת שלה, ושל הדורות שקדמו לה; היא מובילה לריבים דרמטיים עם בן זוגה, עם ובלי קשר לעובדה שכבר יש לו בת מקשר קודם והוא אינו רוצה עוד ילדים; היא כוללת מעקב אחרי תהפוכות הורמונליות בהתאם למחזור החודשי וחקירה של מרות הביולוגיה; והיא כרוכה בתנועת מטוטלת, בלתי נסבלת לעיתים, בין הכן ובין הלא.
ההפכפכות של הטי היא חלק בלתי נפרד מההיגיון של הספר הזה, ולפחות בו היא דבקה. אם השפה של בלתזר לדיבור על היעדר הרצון היא שפת החיים הנפתחים לכיב שורף, השפה שהטי מציעה היא שפת ההפכפכות המתפלספת, לעיתים בכובד ראש ולעיתים באגביות משעשעת. אחד הכלים שבהם היא מתמסרת להפכפכות היא צורת כתיבה שהיא מעין שיח עם מטבעות שהיא מטילה. היא שואלת שאלות גדולות של כן או לא, מבקשת תשובות בהטלת מטבע, והתוצאה של רצינית ומבודחת כאחד:
.
הטלת המטבעות היא דרך להמחיש את הקלות שבה שתי האפשרויות – כן ילדים, לא ילדים – הן באמת מקריות, ובאמת לגיטימיות. ולמרות הקלות, קשה לבת אנוש מלאת ספקות וחובבת הרפתקאות מחשבתיות פשוט לבחור שביל אחד וללכת בו. הטי גם מקשרת את ההתלבטות לכוח היצירה שחי בה. היא מעוררת ללא בושה, ולפעמים בבושה גלויה, שאלות כמו: מדוע היא לא יכולה להסתפק ביצירה ספרותית ומרגישה צורך ליצור חיים נוסף על הכתיבה? ולחלופין, מדוע היא מתעקשת לראות סתירה בין היצירה ובין האימהוּת? ואם אכן ישנה סתירה, האם מותר לה להעדיף את היצירה?
אף ש־Motherhood הוא לא ספר שסוגר מעגל באלגנטיות, הוא אכן מעיד על השתתפות במעגל החיים, ולו בניסיון להתקרב אל אימה של המחברת ולרפא את העצב שעובר בתורשה מאימהות לבנות, כתכונה גנטית שמיוחדת להן או כרגש נלווה לכל חוויית אימהוּת. הקושי להתמסר להולדה, או לילדייך שכבר נולדו במקרה של אימהּ, בסופו של דבר מקבל פרשנות חומלת לא כהפניית עורף לדור הבא, אלא כשאיפה לגאול את הדור הקודם דרך "אהבה לאחור":
.
הפחד מהלידה בתור הרגע שבו החיים מסתיימים הוא אולי לא רק הפחד המסוים מכך שהאימהוּת תטיל בך מום או תגזול ממך את החירות ברוב ערמומיות; אולי הוא הד של פחד כללי מהתבגרות, או מהחוויה של חוסר רלוונטיות שנשים נוטות לחוות בגיל יותר מדי מוקדם. אל מול הפחד הזה הטי מציעה את ההורות כפתרון. אלא שזו לא הורות לילד שילדת, אלא הורות לילדה שהיא את, מעין אהבה לאחור כלפי מי שאת, כי אף הזמן אינו מתאפס, הוא יכול לאפס אותך. לא כי את באמת נהיית שוב ילדה, אלא כי בין שאת יולדת ובין שלא, הלידה מחדש – זו שגיבורת בולדר רואה בה סכנה, זו שהטי אוזרת אומץ לקראתה – בוודאי תקרה.
.
.
אווה בלתזר, בּוֹלדֶר, מקטלאנית: יוסי טל, לוקוס, 2025
Sheila Heti, Motherhood, Vintage, 2018
.
ולנסיעה הבאה: אני מקווה שמכל האמור לעיל לא משתמע שאני טוענת שאימהות היא בהכרח חוויה רעה ולכן רצוי להימנע ממנה, או שאני מבטלת חוויות חיוביות של הרבה אימהות. אני בעיקר אומרת שמבחינתי הפוטנציאל שיהיה רע הוא בעל משקל גדול, ושאני מחפשת שפה לדבר בה עליו. אני מרגישה בנוח להביט כך בפוטנציאל הזה ככל שבשנים האחרונות מתפתח שיח על הקושי שבאימהות. אחת החלוצות שלו היא רייצ'ל קאסק, שב־2001 פרסמה את הממואר A Life's Work: On Becoming a Mother, על הולדתה וינקותה של בתה הראשונה. הכתיבה המושחזת המזוהה עם קאסק מגיעה פה עד כדי אכזריות, בייחוד כשהיא מתארת את התחושה המצמיתה של היעדר חירות ומטעימה את הכעס על שלא הוזהרה מספיק מפניה. זה לא ספר קל, אבל יש בו גם הומור דק שמאפשר להתענג על חדות האבחנה של קאסק, שאינה מתקהה באפולוגטיקה הנהוגה בדיבור על הנושא. יותר משזה תיעוד של קורותיה האישיות כאם צעירה, זו מסה שתכליתה ביקורת פמיניסטית על הציווי להתרכך ולהתעגל, וסגנון הכתיבה בהתאם.