ספרים באוטובוסים בן תשע

איך מסכמים ואיך חוגגים שנה שלא ממש הייתה? אולי פוסט הסיכום המסורתי הזה, שבו אני נוטה להציג את המיטב של מה שקראתי ומה שעשיתי במרחב הספרותי בשנה האחרונה, יהיה הפעם מקום לנסח בו את ההיעדר, ומתוכו לאתר את המעט שנבט למרות הכול. בקיצור נמרץ אפשר להגיד שהכול די זוועה, וכדי להיחלץ מכך, ולו קוגניטיבית, נדרשים הרבה כוחות נפש ומשאבים אחרים. לכן הבלוג, ואף עמוד הפייסבוק שלו, לא התעדכנו מאז סוף 2024. זאת הייתה הפוגה נחוצה וגם בלתי נמנעת, שכן אני באמת עסוקה בהיקף של איזה מאתיים אחוז משרה שאפשר לתת לה את הכותרת "בן אדם כללי במדעי הרוח או שמא חמישה אנשים", וכולה רצופה אתגרים אינטלקטואליים מענגים ומתישים במידה שווה. בכל זאת, אני נחושה בדעתי לא להיות מחוקרות הספרות ואנשי הספר שקוראים רק את מה שנוגע לעבודתם. הרי אם אני לא אדם קורא גם בזמני הפנוי, אין לי סיבה להמשיך להסתובב בעולמות האלה, גם אם "זמני הפנוי" הוא מושג חמקמק בפני עצמו. ואכן, גם השנה התעקשתי לקרוא גם ללא יעד ברור. אני צופה ומקווה שבתום השנה האקדמית אוכל להקדיש יותר זמן לשיתוף בהרחבה מחוויות הקריאה שלי, אבל בינתיים, כמעין פיצוי על ההיעדרות, אסתפק ברשימה קצרה ואקראית לגמרי של כמה ספרים שהספקתי לקרוא מאז סיכום השנה הקודם והותירו בי חותם:

.

חגורת הרסס / תום הדני נוה (ידיעות ספרים, 2024)

אמנם כבר כתבתי בעמוד הפייסבוק על רומן הביכורים הזה מאת משורר, אבל אני חייבת להזכיר אותו שוב פה כי נדיר להיתקל בפרוזה כה מקורית וגבישית בעברית. מה שהפך את חגורת הרסס לספר השנה שלי הוא בעיקר כמה שהוא טקסט מוזר. ניכר שהדני נוה אינו כותב בדגם מוכר אלא מציית למצפן פנימי בנחישות ובלי פחד. והגישה הזאת לכתיבה הולמת באופן מושלם את נושא הספר, שאני מפרשת כרומן שעוסק בכישלון, תבוסה ואכזבה – איכויות שראוי שנלמד להישיר אליהן מבט – ובסטייה מדרך הישר, שגם היא נראית די סוטה.

.

Rejection / Tony Tulathimutte (William Morrow and Company, 2024)

ואו איזה ספר חולני ומופרע, כיאה לספר על האינטרנט. אגב כישלון, תבוסה ואכזבה, ההתמקדות של הסופר האמריקאי הצעיר בנושא הדחייה מאפשר לו להביע את כל מה שרקוב בחיים שאנחנו מבלים מול מסכים וכלפי ישויות שהן בחלקן אנושיות ובחלקן מומצאות – מומצאות בידי אנשים מאוד אנושיים ובידי אלגוריתמים שגם הם עוצבו בסופו של דבר בידי אנשים. אפשר לקרוא את דחייה בתור קובץ סיפורים קצרים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו (ואחד מהם אכן פורסם בנפרד והתקבל היטב), וגם בתור רומן אפיזודי. והרי גם החופש של קהל הקוראים ליצור רצף ופירוק כאוות נפשנו הוא ממאפייני הקריאה והקשב שלנו בעידן הזה.

.

תמורה נאותה / מאיה ערד (חרגול, 2025)

זה חצי שנה בערך שהאקדמיה מספקת לי תירוץ למפות את היצירה של מאיה ערד, וספרה האחרון – קובץ של שלוש נובלות – היה עוד חובת קריאה ששמחתי שבראתי לעצמי. כאן כמובן נמשכתי במיוחד לנובלה שעל שמה נקרא הקובץ, שמתארת יחסי גומלין מפוקפקים בין סופר מתחיל למתרגמת מנוסה, ומעניין להשוות בינה ובין הנובלה Fail Better מהקובץ תמונות משפחה (2008), שעוסקת במתרגם, בן למשורר עברי ידוע, שאחותו החורגת החלה לחטוא בכתיבה. ממרחק של 17 שנים אפשר לזהות בכתיבה של ערד איכות עקבית שאופיינית לגדולי היוצרים, והיא היכולת לנתח ולאבחן את תרבותם (ואת ספרותם בפרט, במקרה של שתי הנובלות האלה) ובה בעת לכתוב סיפור אנושי מורכב ומשכנע.

.

כחיות הנוהמות ביער / אהוד פירר

את אהוד פירר הזדמן לי להכיר קודם כול בתור קורא, והיות קורא הוא מצע הכרחי ולצערי לא מובן מאליו להיות סופר. זה כבר ספרו השלישי, אבל הוא כתוב כמעין רומן חניכה, דבר שאופייני ליצירות ביכורים. הרומן עוסק בשני צעירים שנפגשים בישיבת הסדר וממשיכים ללוות זה את זה לאורך חיים של משא ומתן ארוך עם סוגיות של הליכה בתלם, ערעור על הנחות יסוד ותלישות. אם כן, אולי העובדה שהחניכה כאן מתקיימת בשניים היא שהופכת את כחיות הנוהמות ביער לרומן בוגר, שמכיל יותר מסיפור הפיכה מנער לגבר אלא גם מבט מרובד של האחד באחר, וגם של הקול המספר בהקשר ההיסטורי המסוים של העשורים האחרונים, שבהם הציונות הדתית התבגרה גם היא מקבוצה מובחנת לכדי איכות אמורפית שנוכחת בכל קצוות החברה הישראלית. בגלל המבנה הזוגי אני מתפתה להשוות בינו ובין חגורת הרסס ואולי עוד אעשה זאת בהרחבה, אבל בינתיים, אם אפשר לסמן פה מגמה מתפתחת של עיבוד תהליכי עומק בחברה הישראלית דרך מערכות יחסים בין גברים, הריני מסוקרנת.

.

Boy Parts / Eliza Clark (Influx Press, 2020)

ברגעים שבהם המציאות אלימה מכדי להכיל אני נוטה לצלול ליצירות אלימות ואפלות, ואף שהתחרות בין התרבות ובין המציאות שהיא מחקה הולכת ונעשית צמודה, לפעמים אני אשכרה מפיקה מכך תובנות ולא רק מעמיקה לשקוע במרה שחורה. את רומן הביכורים של קלארק הבריטית קראתי השנה כבר בפעם השנייה, ואני לא יודעת מדוע רומן פוסט מי־טו על צלמת יפהפייה וגועלית הוא דבר שמנחם אותי בשעות החשכה של הקיום, אבל עובדה שהחירות שאני מוצאת בכתיבה של קלארק עוזרת לי להשלים עם המחשבה שהאדם אלים מטבעו ולהתחיל לתהות מה עושים עם זה. קלארק היא סופרת על גבול דור הזי, ולכן יש עוד כל מיני מדיומים בכתיבה שלה וסגנון שהוא גם פרום וחסר כיוון וגם ישיר וחסר סבלנות, ובעל מורכבות נרטיבית המעידה על בשלות שחורגת מגילה.

.

ספר אמצעי / יהודה ויזן (בלימה, 2025)

היקף העשייה והכישרון של יהודה ויזן זוכים למעט מאוד הכרה אצלנו ברפובליקה הספרותית, וכאן לא המקום לא לתקן את המעוות ולא להסביר אותו, אלא רק להציע לקרוא בספר השירה האחרון שלו ולו כפתח צר אל יצירה ענפה ואיכותית. ויזן ידוע ככותב מתריס וגם כאן הוא מספק את אותה סחורה בשילוב ייחודי ומוקפד של עדינות וגסות, אבל יש לציין שיותר מכול הספר הצנום הזה טומן בחובו עושר של מחוות לאנשי ספר אהובים, רגעים נוגעים ועוצמות גבוהות ונדירות של קשב לשפה העברית. נהדר בעיניי שוויזן לא מפחד משום נושא אלא בוחן קודם כול מה ראוי לשירה, מה ראוי לעיבוד בשפה ומה הסוגה ההולמת, וזו מודעות שנעים לפגוש בה גם כאן.

.

מיץ / שוהם סכנה מנלה (נצח, 2025)

את שוהם אני מכירה מפה ומשם בתור יוצר מסקרן ולכן רכשתי את ספרו, וספרו אכן המשיך לסקרן אותי. ניכר שהוא משורר שנותן למצלולים ולדימויים מקוריים להוביל אותו, וזו גישה מרעננת לכתיבה גם אם לא פעם תוצאותיה גובלות באידיוסינקרטיות מוחלטת. בסך הכול מהנה מאוד לקרוא את ההלחמים המפתיעים בין מצלול לדימוי ולצחוק בקול רם לעיתים קרובות. אולי הבשורה פה היא בדיוק הדבר שאנחנו צמאים לו כקוראות וקוראים: עייפנו מכל פשר וקוהרנטיות ומגיע לנו לבחון תודעות פחות צלולות, ואולי דווקא מתוך הנטישה המוחלטת של יומרות שיריות מקובלות מתנסחות אמיתות ישירות ופשוטות. ובשורה אחרת מאוד מובהקת שמיץ מבשר היא דווקא במישור החזותי – הספר, בעיצוב מרהיב של נעם בן־דוד, מדבר עוד שפה בצד הטקסט, והעיצוב בשילוב כמה ציורים יפים בצבע מאת המחבר הם מעין הוראת קריאה שמסבירה איך לאכול את העירוב המשונה הזה בין הישיר לחידתי, בין המעמיק למטופש.

.

יש לציין פה גם כמה ספרים שכבר כתבתי עליהם בהרחבה, בין שבמסגרת פעילותי בכתב העת המוסך, ובין שבימים שבהם בכל זאת הצלחתי לתפקד כבלוגרית, למשל כשהמשכתי לתחזק את ההיקסמות שלי מכתיבתם של ג'ושוע כהן ומירנדה ג'וליי, כשקראתי בסקרנות את רומן הביכורים של תמר רפאל או התלהבתי מספרו השני והקשה לסיווג של רמי מארק רום. דברים אחרים שקראתי והתעמקתי בהם משתלבים בפרויקטים כאלה ואחרים שעדיין מבשילים, ואני מקווה לדווח עליהם פה לכל המאוחר בסיכום השנה הבא. בינתיים ברשימת הדברים שעשיתי בשנה החולפת אוכל לציין בעיקר (שוב) את מאמציי לקדם יצירה של אחרים במוסך וכן את הגרסה הקולית של הקיר מאת מרלן האוסהופר בתרגומי, שזמינה באתר עברית והיא עדות להתנסות ראשונה שלי ביצירת ספר מוקלט. אני לא קריינית מקצועית ואפילו עוד לא לגמרי למדתי לדבר, אבל אם להיכנס לרגע לפסים יותר אישיים, גיליתי שיש משהו מרפא לא רק בלשתוק ולתת לטקסטים לדבר בשבילך אלא לפעמים דווקא להעז לדבר דרכם. אם הסיבה לקיומו של ספרים באוטובוסים היא רצון לחזק את הקשר בין הספרות לחיים, הרי שכתיבה על הקשר הזה אינה מספיקה. נראה לי שהשלב הבא שאני מתאמצת לטפח הוא להכניס יותר ספרות לחיים, יותר חיים לספרות, בתקווה להציל את זו ולהפוך את אלה ליותר נסבלים או לכל הפחות יפים.