לעקור ולהשתיל מבט חדש

יש לי תיאוריה בנוגע לרומנים אוטוביוגרפיים: הם לרוב יהיו גדושים מדי באירועים, כי גם מיטב הכישרון והרגישות הספרותיים לא מספיקים לכותבים בשביל לדעת להבחין מהו אירוע שמשרת את הטקסט ומהו אירוע שהכותבת מיאנה להשמיט פשוט כי היה משמעותי בעבורה. כך, למרות פריחה איכותית באמת של ספרות אוטוביוגרפית בעשורים האחרונים עדיין מתגלמת בשלל סוגותיה – הממואר, הרומן האוטוביוגרפי, האוטופיקשן וכיו"ב – גם טקסטואליות מדוללת, שמידרדרת לעיתים אל בינוניות בגלל הצורך הכפייתי למנות את כל מאהבייך מגיל עשרים וחמש או להוסיף מחוות וקריצות לאנשים שקרובים אל הכותב אך לא מעניינים את הקורא. על רקע המגמה הכללית הזאת מתבלט לעקור לכם את העיניים, ספרו השני של רמי מארק רום. בייחוד כי ההקדשה בפתח הספר – "לאלעד", בצירוף מילה (נדמה לי ששם חיבה) באותיות קיריליות, תאריך לידה ותאריך פטירה לא רחוק, ולהורי המחבר – מהדהדת בהמשך הקריאה את היסוד האוטוביוגרפי המוצק לכתיבת הטקסטים המקובצים בו, אלא שחומרי החיים המרומזים פה זוכים לאחד העיבודים המקוריים והמרעננים ביותר שנתקלתי בהם.

.

אני לא רוצה לכתוב על רמי מארק רום האיש, ואני חושבת שהוא לא היה רוצה בכך. אז רק למען הגילוי הנאות אציין שהזדמן לי להכיר אותו קצת לפני שהספר הגיע לידיי, אבל קודם כול בתור סופר. זה היה כשקיבלתי לעריכה את "זה רחוק מהים", סיפור קצר שהתפרסם במוסך ועכשיו הוא הסיפור החותם את הקובץ לעקור לכם את העיניים. כבר התמזל מזלי לערוך כמה וכמה סיפורים מצוינים, אבל לא תמיד ידוע אם מי שכתב אותם הם סופרות וסופרים או פשוט אנשים שכתבו סיפור טוב. ואילו במקרה של רמי היה ברור שיש לי פה עסק עם אדם שחושב ופועל כמו סופר, והרגע שבו הבנתי את זה היה רגע מרגש. ואני חושבת שכל מי שיקרא את ספרו יחווה משהו שדומה לו לפחות, את המפגש הנדיר עם כישרון ייחודי ולא מוטל בספק.

קודם כול מוכרחים להעריך את הצורה: לעקור לכם את העיניים בעל השם המתריס (שעוד אתעמק בו בהמשך הדברים) הוא לא קובץ סיפורים של ממש אבל הוא גם לא רומן אפיזודי. צורת הביניים של סיפורים קצרים, שרומזים לתמונה שלמה שלעולם אינה מושלמת, היא לא תוצאה של היעדר בשלות אלא של התעקשות על חירות אמנותית שחבל להתפשר עליה. החירות הזאת מתבטאת לאורך הספר בדילוג קל רגליים בין נקודות מבט וממדי קיום, בין סוגות ומוסכמות, ובשפה משולחת רסן וחופשית. יש לסייג ולומר שאמנם ברוב המכריע של הטקסטים העברית המשתוללת של המחבר היא מלאת ברק ויופי, אבל לפעמים היא פועלת לרעת הטקסט, מסרבלת אותו וגורמת לקורא לתעות בדרך. הסרבול הוא מחלה של הרבה כותבים עבריים כיום ואני לא בטוחה מה מקורה, אבל כאן מפצה עליה ספונטניות שכה חסרה בכתיבה עכשווית, ובייחוד בסיפורים קצרים. כל סיפור של רמי מארק רום מתחיל בתנופה, וזו נשמרת עד הסוף, בזכות שלל הפתעות לשוניות ונרטיביות. מבחינת הנושאים, הסיפורים דומים זה לזה אבל כל אחד מלא בדמיון מסוג אחר ומציע נקודת מבט אחרת, מעין השתברות קוביסטית של תמונת נוף שכוללת את ההגירה מבריה"מ, הפריפריה הישראלית, המשפחה שצלע אחת בה חורגת, בעלת מוגבלות, והמוות של בן משפחה. ואפילו שהנוף הולך ונעשה מוכר לקוראת וכבר הולכת ומשתררת תחושת ביתיות, יש הרבה עולמות אחרים שפולשים לסיפורים, שכאילו נשלפו משום מקום אבל מתאזרחים בהם בטבעיות מרגע שמתרגלים לפראות של הטקסטים.

המעבר בין הסיפור הראשון לשני בספר משאיר רושם חזק במיוחד: "באטמן", הראשון, הוא סיפור על מדריך בהוסטל לבעלי מוגבלויות שמגיע להלוויה של האח הצעיר של אחד החוסים בהוסטל, אדם בריא שנהרג  בתאונת דרכים. בסיפור השני, "וכל השיחות היו נכנסות", פתאום המת בסיפור הוא לא האח הבריא אלא האח בעל המוגבלות. שני הסיפורים האלה נפלאים, ובכל אחד יש מפגש ישיר עם האמת האנושית העמוקה של המוות, שנוסף לה פן פנטסטי: לראשון חודר עולם גיבורי־העל שבתוכו ספון האח המוגבל שנותר בחיים, ובשני האח הבריא מסדר לעצמו שיחות טלפון מהאח החולה שכבר עבר אל עולם המתים. המעבר בין שני הסיפורים האלה מדגים גם את המקוריות של רמי מארק רום בעיבוד של אירועים אוטוביוגרפיים: במקום לצופף אירועים רבים ככל האפשר מבעד לתודעה אחת (מישהו אמר קרל אובה קנאוסגורד?), רום שב וכותב על האירוע האחד מכל נקודת מבט אפשרית כמעט. למדריך בהוסטל ולאח הבריא שנותר חי מצטרפות בסיפורים אחרים נקודת המבט של האב, של מטפלת, של האח החולה ועוד נקודות מבט של הדים רחוקים יותר לסיפור, כמו זו של עובד קבלן בבית הקברות (למרבה הצער חסרה רק נקודת מבט משכנעת של הדמויות הנשיות, כמו שניסחה היטב קרן דותן בהארץ).

האירוע האחד – המוות של בן משפחה קרוב אחרי חיים שלמים של מפגש עם חולי ומוגבלות – הוא עולם ומלואו, והוא כולל בתוכו חומרים שיכולים לפרנס לא וריאציה על נושא מסוים ותחום, אלא רומן שלם, או לפחות ספר שלם שהגדרתו חמקמקה. העיבוד של המוות המורכב הזה מתנפץ לשלל תולדות של השראה, לסיפורים מגוונים ורוויי תשוקה וחושניות, שמפתיע לגלות בכתיבה על נושא כה רגיש. יש הרבה זיעה בסיפורים האלה, הן בתוכן והן בצורה: העמדה השולית שרום נוקט, כנראה בלית ברירה, מאפשרת לו מבט חיצוני על הישראליות, שמתגלמת כאן במלוא כיעורה וחיוניותה (למשל הסיפור "מקומות קבועים", שחורג ממרכיבי העלילה שמאפיינים את רוב הספר, לוכד את העמדה הזאת היטב); וגם בסגנון הכתיבה יש הרבה זיעה: ניכר שהמחבר אמנם גמיש, וזריז מחשבה, אבל שמאחורי הסיפורים מושקע עמל רב ומאמץ לחדש. רוב הסיפורים כתובים בסגנון ריאליסטי קשוח ונוקב, אבל בדרך כלל נוסף להם נופך סוריאליסטי שהופך אותם לססגוניים ממש, או שלפתע מופיע סיפור שכולו פנטזיה ומסתורין כמו "וריאציה על מעלית", מהטקסטים הקשים והנועזים ביותר בספר, או הסיפור "גשושית", שאמנם מתרחש על כדור הארץ אך מאמץ אוצר מילים חללי.

כשמבינים שרום כותב מעמדה שולית, מתבררת הכוונה בשם הספר. השם הוא גם כותרתו של אחד הסיפורים העוסקים בדינמיקה בין האח הבריא והאח החולה, ובגבול הדק שבין חולי לבריאות, בין תפקוד לחוסר תפקוד, ברצון להתרחק מהחולי ולהפגין את היפוכו ובקנאה באנשים שמעולם לא התקרבו לקו הגבול הזה. אם כן, הצירוף "לעקור לכם את העיניים" אינו מפגין אלימות מתוך כוח, אלא הוא ביטוי של התרסה מצידו של החריג, שמואס במבטים הננעצים בו. במקום להפנים את המבט השופט והסולד, הטקסטים מתמרדים ומתעקשים לייצר פרשנויות נועזות ולדמיין מראות נוספים, כמו שעושה האב האבל על בנו שמת ממחלה בסיפור "להוסיף", טקסט שאפשר לקרוא בו גם כמעין הצהרת כוונות פואטית של הספר כולו. ורום לא מסתפק בעקירת עיניים, אלא משתיל בקוראיו מבט חדש:

.

בפסקה הזאת מתוך הסיפור "להוציא" (עוד אחד מכמה הכתובים מנקודת המבט של מדריך בהוסטל) בולטת הכתיבה העמלנית של רום, אך מלבד האיכות החרוצה שלו ניכרת גם תכליתה. רום משחק בכיסאות מוזיקליים, בכל סיפור הוא מנסה לגלם את מי שלא נותר לו מקום בנרטיב המקובל ולהשמיע דווקא את קולו, לרקוח "תערובת משותפת־מובנת", בכוח היותו "אחד האחרים". או כמו שאפשר לכנות זאת בשפה פשוטה: להיות סופר אמיתי.

.

רמי מארק רום, לעקור לכם את העיניים, ידיעות ספרים, 2024

.

ולנסיעה הבאה: אין חוט מקשר מובהק בין רמי מארק רום ויהודית הנדל, אבל משהו בחוויית הקריאה בלעקור לכם את העיניים, אולי בגלל השילוב המפתיע בין מקאבריות, גרוטסקה ופריטה מדויקת על נימי הנפש, הזכיר לי את קובץ הסיפורים הידוע של הנדל כסף קטן, שהוא דוגמה ומופת לעברית של חומר וחושים.