אל התהום שמעבר לצוק

במשך רוב חיי הצעירים גיל 40 נראה לי כמו הגיל שבו החיים מסתיימים, ומאחר שלאחרונה מלאו לי 37 שנים, המחשבה הזאת הולכת ונעשית מטרידה. זה נשמע אכזרי ומקומם, אבל אני חושבת שכך החיים נחשפים לפעמים – בתור דבר אכזרי ומקומם, שגם לא מבטיח שום פיצוי על חוסר הצדק הזה. כשאני מנסה לשחזר מה הניע את המחשבה הזאת בתור נערה צעירה, אני נזכרת שכאשר התבוננתי בנשים מדורות קודמים, באמת לא הצלחתי לדמיין איך החיים ממשיכים אחרי גיל העמידה: נראה שאו שאת משתעבדת לטיפול באחרים, או שאת נמנעת מלהקים משפחה ודנה את עצמך לחיי בדידות. כך או כך, משהו מתקבע, ומאחוריו אורב בעבוע של אי־נחת שיכול לתפוח לכדי טרגדיה. עכשיו אני מתקרבת לשלב ההכרעה, ומנסה לדמיין מה קורה כשאת מרגישה שחצית את הגבול לעבר הסוג הבלתי רצוי של נשיות, שאפשר לקרוא לו במילה "זִקְנה" או במילים הרבה יותר גרועות. האם באמת יש תחושה של תפוגה, או שמא התעוררות? ואולי האחת נובעת מהאחרת? היכן בדיוק עובר הגבול בין צעירה למבוגרת, ובין נחשקת לנשכחת? והאם באמת יש חפיפה בין גיל לרלוונטיות?
גיל 45 עומד במרכז All Fours, הרומן החדש של מירנדה ג'וליי, אמנית אמריקאית רב־תחומית שגם כותבת פרוזה מאוד מיוחדת. אני לא רוצה להסגיר הרבה בנוגע לעלילתו, כי חלק מחוויית הקריאה בו הוא התמסרות אל הלא־נודע שמצפה לאישה אחרי קו פרשת המים. לכן רק אציין שזה רומן שכתוב בגוף ראשון מפי מספרת שדומה מאוד לג'וליי, אמנית מצליחה בת 45 שחיה בקליפורניה, נשואה לגבר שעובד גם הוא בתחום התרבות ואם לילד.ה א־בינארי.ת. הספר מתחיל כמעין סיפור מסע: הגיבורה מחליטה לצאת לרואד טריפ לבדה בתקווה לחוות חוויה טרנספורמטיבית; היא מקווה שבטיול הזה תלמד סוף כל סוף פשוט להיות עצמה. למרות הכוונות הגדולות ולמרות הרבה עידוד ותמיכה, היא מצליחה להרחיק רק אל עיירה קרובה ולהתמקם בחדר במלון אקראי. משם היא פותחת במסע חקירה שאינו בדיוק פנימי או רוחני, אלא המילה המדויקת בהקשר הזה תהיה "אינטימי": אם כן, הגיבורה של ג'וליי מתרכזת בחקירה לא של מרחבים גאוגרפיים ולא של תודעה אישית, אלא של גופים אחרים ושל דרכים חדשות לבוא עימם במגע.

כל זה נשמע מאוד כיפי, ואכן כך. הפרוזה של ג'וליי היא תמיד משחקית ומבדרת, ונדמה שהיא כזו לא בגלל צורך לשעשע את הקוראים, אלא מתוך התענגות פרטית. אמנם הטקסט עוסק בפחד מהזִקנה, אבל האיכות הזאת הופכת אותו לסביבה צעירה ודינמית, כמו שנהוג לכתוב במודעות דרושים שנועדו להרתיע מועמדים מעל גיל 40.
אולי כדאי להתעכב מעט על הפחד ההוא, כי ג'וליי מפליאה לתאר אותו בכמה כלים ומכמה היבטים. לרגע האל־חזור היא קוראת "הצוק", על שם הצורה המבהילה של גרף שמצאה באינטרנט שמראה מה קורה להורמוני המין המיטיבים שלך סביב גיל 45. הגרף מתאר את העלייה של אותם הורמונים בגיל העשרה, התייצבותם לאורך כשלושה עשורים, ואז – כך היא נבהלת לגלות – סביב גיל 45 חלה צניחה פתאומית. בסצנה אחת שבה המספרת מתבוננת בתרשים עם חברה, היא מנסחת תחושה של עמידה על פי תהום: We’re about to fall off a cliff.
מוטיב הנפילה ברומן נעשה מוחשי יותר כשהגיבורה מספרת על סבתה אסתר, שבגיל 55 השליכה את עצמה מחלון דירתה. סופר עליה שלפני המעשה הטרגי היא הרבתה להתלונן על שיער השיבה שלה, ושלפני שקפצה אל מותה דאגה הסבתא לארוז את עצמה בשקית אשפה, כדי שמי שיפנה את הגופה לא יצטרך להתמודד עם הלכלוך (וכן, גם המספרת תוהה על המיומנות המיוחדת שנדרשת בשביל לקפוץ מחלון בעודך ארוזה בשקית). כעבור עשרים ומשהו שנים, גם הדודה רותי, בתה, זינקה אל מותה מאותו חלון בדיוק. ואילו המספרת, בהגיעה לגיל 45, מתחילה לחשוש שהיא הבאה בתור. החשש הזה מתעורר בדיוק ברגע שבו היא מבינה שיבוא יום, שאולי יגיע בקרוב, שלמרבה האימה אולי כבר הגיע, שבו תיחשב לבלתי רלוונטית מבחינה מינית.
הרואד טריפ המשובש שהגיבורה יוצאת אליו בתחילת הספר מוביל אותה למפגש עם גבר צעיר ומסקרן. היא מפתחת תשוקה אדירה כלפיו, אבל התשוקה מעוררת בה אומללות גדולה ברגע שהיא מגיעה למסקנה שאולי הגבר הזה אפילו לא מעלה בדעתו את האפשרות לחשוק בה בחזרה. ג'וליי מפליאה לכתוב על מיניות, ולא רק בהִנדוס סצנות מין מקוריות ומשכנעות, אלא גם בתיאורים כנים של תשוקה ושל הכאב שכרוך בה. הכתיבה שלה אמנם קולחת ונגישה, אבל היא מאמצת את המגושמות כאיכות בולטת. ומתוך היעדר המחויבות לאלגנטיות ובוודאי שלא לתכונות יאות לאישה בוגרת כמו קור רוח, מכובדות או מהוגנות, היא מנסחת פרוזה שהיא כמו צניחה חופשית אל קיום שפתאום מתברר שאין בו חוקים.
אני רואה את התהליך הזה קורה אצל הרבה נשים שחוצות את גיל המעבר: אחרי עשורים של עמידה בציפיות ומחויבויות וטיפול באחרים, הן בבת אחת מאבדות סבלנות, מתגרשות, מתפטרות ובעיקר מפסיקות לשים זין. בהרבה מקרים הסביבה מגיבה לכך במבוכה או בבוז. קל להבין מדוע שקית האשפה יכולה להיראות כמו אחת האלטרנטיבות הסבירות. כך או כך, יש פה הסכמה ליפול מהצוק, שהרי המפגש איתו בלתי נמנע.
אצל ג'וליי השנים שמובילות אל גיל העמידה מתאפיינות בתקווה זהירה, והתקווה היא מחוללת של חריצות מופלגת. הגיבורה מתארת שגרה של עבודה קשה בגפה והיאחזות ברגעים המעטים של כבוד ותהילה שהיא זוכה להם בתמורה, ומסכמת בהברות מעטות: Grit, grit, grit, then: ta-da! זו תבנית מאוד נוחה לחשוב בה על מהלך החיים, כאילו שעבודה מפרכת בהכרח מובילה להצלחה מסחררת, כאילו שנסיגה היא בהכרח דבר מתגמל. היא נוחה גם למי שעובדת וגם לשאר החברה, שמעדיפה שתבלי את מיטב שנותייך בטווייה שקטה של תרומות מועילות, ולא תקפצי בכל רגע ותכריזי: טה־דה! טה־דה! טה־דה! כאילו שמספיק "טה־דה!" אחד פעם ב־, ורצוי כשהעור עוד מתוח.
מעניין שג'וליי מחילה את התבנית הזאת גם על יחסים אינטימיים: הגיבורה שלה מספרת שלמרות חיי השותפות הרומנטית וההורית היפים וההרמוניים שהיא מקיימת עם בעלה, היא עדיין מחכה לרגע שבו תגלה לו את האני האמיתי שלה. אחד הרגעים היפים הרומן הוא תיאור ההמתנה לרגע הזה כסריגת סוודר שנמשכת שנים, סוודר שיום אחד תוכל להראות לבן הזוג, והוא יתפעל ויגיד: "ואו! לא היה לי מושג שאת יודעת לסרוג!" אך בצד הפנטזיה היא נאלצת להודות: כשסורגים סוודר בעקביות במשך כל כך הרבה זמן, הוא מן הסתם נעשה גדול מכדי להסתיר.
הדימוי היפה של הסוודר החשאי אך מוגזם מתקשר גם לתיאור של חוויית ההורות, שמן הסתם היא אחת החוויות המרכזיות של נשים בגיל הזה. הגיבורה של ג'וליי היא אמנם אישה שהפנימה את כל לקחי הפמיניזם וחיה בסביבה ליברלית ומכילה, ובכל זאת מדווחת שחיי המשפחה שלה מלווים באשמה תמידית על כל מה שהיא עושה או לא עושה. לכן, קל להבין מדוע המספרת ברומן הזה עוד לא מוכנה למסע ארוך והרואי אלא מסתפקת בלחפש לעצמה מרחב קטן וזמני שהוא רק שלה, שיהיה חף ממטלות ההורות והפרנסה, ובהתחלה רק שוקעת במעין קריסה לתוך עצמה, צופה בטלוויזיה ואוכלת שטויות.
אחרי כמה ימים של רביצה חיישנית אך מאושרת היא מגלה בתוכה חירות ותשוקה, ומתחילה לנוע בדרך שהיא גם זינוק אל התהום שמעבר לצוק, אבל גם נסיקה אל גבהים בלתי צפויים. איזו תנועה מבלבלת לאמץ דווקא באמצע החיים, דווקא בשלב שבו מצופה ממך להתייצב, לשאת בגאון את הישגייך עד כה ולשדר בגרות, תבונה ושלמות. ברומן של ג'וליי זו מתגלמת כתנועה אקסטטית, חקרנית ונועזת. ולמעשה זה ריקוד, על כל המשתמע מכך. זו תנועה שיש לה ממד יצירתי ואסתטי, אינטואיטיבי ומיני, חד־פעמי וחולף, והיופי בה הוא שאי אפשר לארוז אותה בשום תבנית ברורה. אחד ההישגים הספרותיים הכי מרשימים ברומן הוא הכישרון של ג'וליי לכתוב ריקוד. ממש בתחילת הספר הגיבורה רוקדת במסיבה, ובטקסט מופיע תיאור בלתי מצוי בספרות, שמפרט כל תנועה ותנועה, את המחשבה ואת היעדר המחשבה שמאחוריהן. אלה חידושים כל כך יפים ומרעננים שדי מפתיע לחשוב עליהם כחידושים, אבל עובדה שעוד לא נתקלתי בהרבה ריקודים בספרות, או לפחות לא בתיאור כל כך משכנע של החוויה הפנימית והגופנית של הריקוד מנקודת המבט של הרוקדת, ולא של מי שמתבונן בה.
באחד מרגעי השיא של הרומן שמתרחש בו ריקוד, הגיבורה גם מנסחת את הריקוד כמטפורה לנוכחות בחיים ולידיעה שזו נוכחות קצרה וחולפת:

I thought: This is the happiest moment of my life. And with that sentence came tremendous sorrow .because nothing was more fleeting than a dance—dance says: joy is only now

כאן מופיע אותו זיווג בין תשוקה לכאב, ואולי הוא מקביל גם לתנועה הבלתי נמנעת של נפילה והמראה. למרות מה שנהוג לחשוב, אפשר לחוות את אותה תנועה שוב ושוב לאורך החיים ולא רק לנסוק עד גיל 40 ככה ומייד אחר כך להישמט, לצנוח או להתרסק ממש. הריקוד הוא פעולה של לקיחת בעלות על גורלך, אבל לא במובן הכוחני אלא במובן המשתעשע. יש בו הזדמנות לנסח בעצמך את הכיוון ואת הצורה, אבל גם לתקשר עם צלילים ועם רוקדים אחרים ולהגיב לסביבה. ומכיוון שהריקוד כבול אל הגוף המסוים שנידונת לחיות בו, בתנועות הספונטניות שנובעות ממך תמיד תהיה כנות. לפעמים זה מביך ומגוחך – הרומן של ג'וליי מוכן להסתכן בכל התהומות האלה – אבל הוא מתמסר אל כל האפשרויות שגלומות בתנועה ספונטנית מתוך הבנה שלא יגיע אותו רגע ה"טה־דה!" המיוחל שבו תרשמי הישג ותיהפכי למישהי אחרת, נינוחה ושלמה יותר, אלא בעיקר תמשיכי לנוע עם האפשרויות והמגבלות שנתונות לך, ובהדרגה תמצאי דרך ליהנות מלהיות עצמך. אם כן, הגיבורה של ג'וליי בכל זאת מגיעה אל היעד, גם אם המסע הוא לא מסלול ההמראה שקיוותה לו.
הקלישאות נכונות: ככל שאת הולכת ומתבגרת, את לא בהכרח משתפרת, אלא בעיקר לומדת לקבל את עצמך. ואז, מכוח הקבלה העצמית, את בהכרח נעשית טובה יותר – טובה בכל מה שאת עושה, כי לאט־לאט מוסרת שכבת החשש והאשמה על מה שאינך ומפנה את הדרך לעשייה נטו, טובה יותר לאחרים ובעיקר טובה יותר לעצמך. לקראת גיל 40 שלי אני אמנם כבר מתחילה להתאבל על מי שכבר לא אהיה, אבל גם הרבה יותר מבינה איך לשגשג בתור מי שאין לי ברירה אלא להיות. או במילים אחרות: איך ללבוש את הסוודר הענקי והמגושם שאני סורגת בעל כורחי, ולצאת לרקוד.

.

Miranda July, All Fours, Riverhead Books, 2024

.

ולנסיעה הבאה: ספרה האחרון של נטע חוטר עוסק גם הוא בתהום שאחרי גיל 40, אבל בהיותו ספר ישראלי הוא ללא ספק קודר יותר מספרה של ג'וליי. זו איכות שאני מאוד אוהבת בכתיבה של חוטר, שאמנם מצליחה להשתחל לז'אנר הפחות מצוי במקומותינו של ספרות מבדרת אך איכותית, אך לא מתפשרת על שיטוט במחוזות אפלים. וכך הרומן איפה את בקיץ אמנם נפתח בתיאור מצמית של אדם בעודו נהפך לגופה, אבל משם הוא ממשיך לעקוב אחרי גיבורה כובשת שגם היא מצליחה לחצות תהומות, אמנם לא בחן אבל בהרבה כנות ותאווה לחיים. זה ספר מצחיק וכיפי כמו ספריה הקודמים, ובצד עיסוק בשאלות הגדולות של החיים על אהבה ואחריות ומי ומה להיות בשנים האחרונות של גיל הפוריות, הוא גם מלא תשוקה ופליאה שנהוג לזהות דווקא עם רוח נעורים.