לא חף מכאב, אבל צלול לגמרי

הייתה תקופה, לא מזמן כל כך, שבה לרגע נדמה שהשיח החדש והפתוח על פגיעות מיניות מסמן את קץ ההיסטוריה. יותר ויותר נשים, בתור הנפגעות העיקריות מהתופעה הנוכחת־בכול, לא צייתו עוד לתביעה לדחות את ההכרה בכאבן למועד בלתי ידוע שבו ייפתרו הבעיות החשובות יותר שעמדו לפניהן בתור, וסירבו להמשיך לשתוק. אולי המרחב שנפער לרגע ואִפשר את השיח בנושא היה תוצאה של נחת זמנית בעולם המערבי, שכן מרגע שהתערערה הנחת הזאת, תהליכים חיוביים שהחלו נקטעו, וסוכני השמרנות ניצלו את ההזדמנות כדי להחזיר את הגלגל לאחור. ספרה של מרוה זוהר הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער נראה כאחד מספרי הביכורים שהתהוו במשך חיים שלמים, עד לנקודה שבה נחתמו. אבל מתבקש לשער שהוא הבשיל לכדי ספר דווקא באותן שנים של התפוצצות השיח שנכרך בתנועת מי־טו וספיחיה. כשיצא לאור, ב־2021, אפשר לומר שהוא כבר בא לעולם של פוסט־מי־טו. עם גוויעת הממד הסנסציוני שבתופעה מתאפשרת העמקה והרחבה של השיח מצד אחד, אך מצד אחר שוב מתאפשרת שוב הדחקתו לטובת בעיות גדולות שתפסו את תשומת הלב הגלובלית: מגפה עולמית, מלחמה באירופה, שואת האקלים שכבר מתקדמת אלינו בצעדים קטנים ותמיד יש עוד.

.

לכאורה הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער אמור היה להיות ספר פרדיגמטי של תנועת מי־טו ואיחר את זמנו, אבל למעשה הוא הגיע בדיוק בזמן המתאים – הביקורות המשבחות הן עדות לא רעה – ועכשיו, כשאני קוראת אותו שנתיים לאחר צאתו, טובעת בים של צרות העולם שרק הולכות ומתרבות, הוא מספק לי מקווה מים אחר לצלול אליו, לא חף מכאב או סבל, אבל צלול לגמרי.

אם להניח את העולם בצד לכמה רגעים, כדאי לעסוק בשאלת הספרותיות של הספר הזה, ובפרט בשאלת הסוגה. אמנם יש בו הרבה טקסטים שהולמים היטב את ההגדרה של שיר, אבל אף שכולו מנוקד ורובו מאורגן בשורות קצוצות, קשה לסווג כספר שירה את הכרך העבה, הרצוף פסקאות בלשון פרוזה. אולי הדבר קשור בכך שאין בו עמדה לירית מובהקת. בחלק גדול מהספר האני השירי שייך לדוברת אחידה ומובחנת, על פי הדגם המקובל בספרי שירה, אבל בטקסטים רבים אחרים, בעלי אופי בלתי שירי או שירי לגמרי, יש דוברת שהיא מעין צופה ומשתתפת באירועים שלא חוותה או הייתה עדה להם בעצמה. לפעמים הטקסטים מנוסחים בלשון דיווח, ולפעמים הם ממש ציטוטים מדיווחים מהעיתונות. הקשר בין הטקסטים השונים נבנה באמצעים פרוזאיים יותר משיריים, כלומר הוא מבוסס פחות על חזרות צליליות ויותר על הישנות של שברי דיבורים; על חפצים – כמו למשל מלקחיים, אברי גוף, כמו זרוע שנגדעה מגופה; ועל פרקטיקות שחוזרות על עצמן לאורך ההיסטוריה – כמו התעללות טראומטית בנשים שפנו לטיפול בעקבות טראומה.

למרות כל זאת, חשוב לומר שהפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער מנצל היטב את ארגז הכלים של המשוררת: השירה מאפשרת תשומת לב מוגברת למבע המילולי, וכאן הוא מתבטא באמצעים גרפיים למשל, כמו באחד הטקסטים המצלוליים ביותר בספר, שמחבר בין קשירה כפרקטיקת ענישה ו"טיפול" במוסדות פסיכיאטריים לסיפור עקדת יצחק, מהדהד שאלות של הקרבת האחר והקרבה עצמית וגם חושש מהישמטות קטלנית בהיעדר קשר מספק עם העולם:

.

מבחינה תמטית אפשר למנות נושאים רבים שהספר חוקר לעומק ואורג למבט הוליסטי אחד על כאב שהוא גם רב־פנים וגם אחד: סיפור אישי על חוויות טראומטיות של תקיפה מינית והפלה בגיל צעיר מאוד, סיפורי התעללות על "טיפול" בנשים היסטריות באנגליה של המאה ה־19 ודה־הומניזציה מצמררת, סיפור הטבח בדיר יאסין ב־1948, שעל חורבותיו קם בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול וגם בו נגרם סבל עודף במקום שנועד לספק ריפוי. ויש עוד. לומר שהחיבור הנועז שהספר מחבר בין הנושאים האלה הוא חיבור משכנע יהיה ניסוח רע, כי העמדה הפואטית שמרוה זוהר נוקטת אינה של שכנוע אלא של חשיפה והכרה בכאב משותף שחוזר ונשנה. הרושם החזק ביותר שעולה מקריאה רצופה של הטקסטים בו היא דווקא רושם מבלבל של חוקיות בצד אקראיות. אקראיות – כלומר שסבל רב יכול היה להימנע בקלות אבל נגרם, הן מתוך זדון והן מתוך קלות דעת, שכחה יום־יומית של המחויבות האנושית להימנע מגרימת נזק לזולת; וחוקיות – כלומר, ניכר שמרגע שנגרמת עוולה, היא מתגלגלת הלאה. לאו דווקא על פי הדגם המוכר שבו הנבל הוא אדם שמסתיר סבל רב בעברו, אלא משום שאותן מערכות שגורמות לטראומה נוספת במקום ריפוי של טראומה קודמת בנויות על פי אותם עקרונות מעוותים שגרמו לטראומה הראשונה.

המסר החברתי הזה מנוסח לפעמים במילים ישירות, שמבטאות את הקושי להחלים בסביבה חולה, כמו שורות שחותמות טקסטים בשער הראשון של הספר, שכותרתו "אותות מים אותות דם". אלה שורות כמו " אֲנִי דְּרָקוֹנָה עֲנָקִית / הַבַּיִת הוּא עוֹר / שֶׁאֲנִי מִשִּׁילֹה בַּקַּיִץ […] // אֲבָל עִם כָּל קַשְׂקַשׂ שֶׁנּוֹשֵׁר / הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִתְרַכֵּז // לִרְשֹׁף אֲוִיר וְלֹא אֵשׁ" (עמ' 28); או פסקת פרוזה שירית או שמא שירה פרוזאית דחוסה בשם "נגד חוקי הטבע", שמחברת בין מניעת שינה כהליך של עינויים ונדודי שינה בעקבות פוסט־טראומה, המסתיימת במילים " אֵין מָקוֹם בּוֹ אֶפְשָׁר לַעֲצֹר לִזְכֹּר אֵיךְ לִבְעֹר בְּלִי לַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם" (עמ' 31). בשורות אלה אפשר לזהות איכות מצלולית בולטת, ובכל זאת חשוב להגיד שהספר אינו מנצל אותה יתר על המידה, כי המטרה היא לא לנחם את הקורא בנחת אסתטית, לא להפנט את הקוראת להאמין שהסיפור המורכב שנפרש כאן הוא סיפור שכבר הסתיים ונחתם.

אפקט הקיטוע והשילוב שבספר הוא אחד המכשירים היעילים ביותר בספר לחשיפת כמה סיפורים בעת ובעונה אחת, ללא מִדרג או הבהרה שיטתית של סיבות ותוצאות. דווקא היעדר הלינאריות שבמסירת אירועים מבהיר את מארג העומק של הסיבות והתוצאות, וממחיש את ההבנה שלא חלה התפתחות אלא במידה רבה רק התפרצות חוזרת ונשנית של אותם כוחות הרס. המבנה העוצמתי הזה מתגלם בעיקר בשער השני, שכותרתו "דיר יאסין/כפר שאול/ההיסטוריה של ההיסטריה", ובו מתקיים חילוף תכוף בין נרטיב אישי של אשפוז בבית החולים כפר שאול, שמופיע לרוב בצירוף הפנייה לנמען ערטילאי אך גם מובחן – יאסין, ובין ציטוט מכתבות בעיתונות, עדויות וספרי מחקר, פנייה אל הנמענת בלאנש, שנודעה בתור אחת המטופלות בהיסטריה, ועוד. הסמיכות של הטקסטים והקיטוע הלא־לינארי של הנרטיבים מציפים ומטלטלים, ובעיקר מעבירים מסר של כאב נוכח בכול שאי אפשר לבטא בעוד מילים. על האפקט הזה חתומה קודם כול מחברת הספר, אבל ראוי לתת את הקרדיט גם לעורכת, הדס גלעד.

אני מנצלת כל הזדמנות להזכיר שהבלוג הזה לא עוסק בספרות סתם אלא בקשר שלה לעולם, ובאופן שבו המציאות מסתננת לתוך הספרות ויוצאת ממנה אחרת, מטולטלת אבל גם צלולה ומבריקה יותר, כמו אחרי שטיפת מכוניות. גם הפעם יש טעם לדבר על המציאות החוץ־ספרותית, ולא רק זו שאירועיה מוזכרים בין דפי הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער. למעשה אני והרבה אחרים שמעו על מרוה זוהר ברשת ובמקומות אחרים עוד לפני פרסום הספר, כשעבדה על הקמת אמ"ן, מרכז שנועד לטיפול בנשים נפגעות תקיפה מינית. העוולות שמפורטות בספר מבהירות היטב מדוע יש צורך בפרויקט כזה, ומכלול הטקסטים בו והגישה אליהם ממחישים את הגישה ההוליסטית הנחוצה לטיפול בטראומות מאותו הסוג.

באחרית הדבר לספר המחברת מספרת על ההתוודעות שלה לסוגת השירה הדוקומנטרית. בשבילי זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על המושג, ואולי גם בשביל השירה העברית. אני לא מכירה מספיק את השדה בשביל לדעת, אבל יש לי הרגשה שסוג החיבור הזה בין האישי לפוליטי, שמתגלם בשירה לירית שפתאום בולעת ומעכלת לתוכה גם כותרות מהעיתונות וסיסמאות מהפגנות, נעשה טבעי יותר בשנים האחרונות.

אבל עוד לפני אחרית הדבר כדאי לומר משהו על השער השלישי והאחרון של הספר, "אחרי אלימות", שגם הוא יכול להיקרא כמעין אחרית דבר פואטית. הטקסטים בו שיריים הרבה יותר, אף שלעיתים קרובות מגיחה אליו הפרוזה והלשון התיעודית, ועוד קולות של דוברות אחרות. השער הזה מתמקד בחוויה חוזרת ומצמררת: הדוברת מעלה באוב חברות שהכירה בתור נפגעות תקיפה מינית, והתאבדו זו אחר זו בהיעדר מענה לקשיים שלהן ובהיעדר מערכת שתעניש את הפוגעים. המוות והאובדן נקראים כאן כמו מערבולות סמיכות שהדוברת צולחת בדרך למעין לידה מחדש – לידה שאין בה היטהרות או שכחה, אלא לידה פקוחת עיניים, של הכרה בכאב ואהבה שמתפשטת הרחק, אל העולם כולו:

.

.

מרוה זוהר, הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער, טנג'יר, 2021

.

ולנסיעה הבאה: לא מעט ספרים טובים וחשובים, ובהחלט גם בשירה העברית, יצאו לאור בשנים האחרונות והעניקו קולות חדשים לפגיעות מיניות ולאדוות שהן משאירות בנפש ובשאר המציאות. אחד הבולטים בהם הוא עַד־הַבֹּקֶר (הקיבוץ המאוחד, 2014) מאת הילה להב, שכורך את סיפור פילגש בגבעה המקראי ומגולל שירה קצרה וצורבת, שירת גוף מבותר, ונתחים־נתחים גם הוא פורט כאב גדול ויופי גדול.