אם אין דלות בכל הרגעים כולם

לא נעים להודות, לא ראוי ולא מוסרי, אבל הנה: אני לא מצליחה להתחבר לגל המחאות הנוכחי. אף שאני מכירה בצדקתם ובחשיבותם של מפגיני קפלן ושלוחותיהם בשאר הארץ, אני מנוכרת להם רעיונית ומעשית. פעולות פוליטיות לעיתים רחוקות סובלות דיחוי, וזו בדיוק הבעיה שלי – אני לא מצליחה להיסחף אחר העיתוי. הרגע, על כל השתמעויותיו, הוא הדבר שמנכר אותי: התחושה שאין רגע דל, שכל רגע ורגע הוא מכריע ומסעיר מקודמו, היא שוחקת. והשחיקה היא כזאת שסוכני הפופוליזם מייצרים בכוונה להתיש ולסמא את הציבור מרוב התבטאויות ואירועים מזעזעים ומגוחכים, ואני נאלצת להודות שהסירוב לשתף עימה פעולה אינו מספק כהתנגדות, ואולי אפילו להפך, אולי ההתעלמות והשתיקה מאפשרות לפופוליזם המטמטם לפתח עוד ועוד מוטציות קטלניות. אבל אני לא יודעת מה לעשות מלבד לסרב לכל הרגעים במידה שווה.

האם בכל זאת אפשר להפוך את הסירוב הזה לסוג של מחאה? האם התביעה לשמור על דעה צלולה בתוך ההמולה היא פעולת התנגדות? אני חושבת שעדיין לא. השאלה היא, מן הסתם, מה עושים בדעה הצלולה הזאת. לכל המאבקים הרבים נוסף גם המאבק הקוגניטיבי הפרטי לא להתבלבל, לא להסיט את המבט מהסוגיות החשובות ולא להיסחף אחר רטוריקה חלולה. יהיה פתטי לטעון שהספרות מסייעת לי במאמץ הזה, אבל זה נכון, קלוש ככל שיהיה. אילו הייתי צריכה לנסח מרשם לבריאות הנפש והשכל, הייתי רושמת כרך אחד של ספרות יפה על כל שעה של גלילת אבדון בחדשות או ברשת חברתית כלשהי. בינתיים, כניסוי מחשבתי בהתמקדות ובריחה גם יחד, לקחתי לנסיעת מבחן את הרגע הזה, אנתולוגיה שנוצרה בדיוק מתוך תחושת הדחיפות המתמשכת מאז פברואר האחרון, או כפי שתיארה העורכת שירה חפר בסוף הכרך, האנתולוגיה נולדה מתוך מצב אינטנסיבי "של שבר, של מעין חור שחור שנפער במציאות," שבו "הפרט הישראלי־יהודי נדרש להביט בעצמו, לבחון את מקומו, לשאול מה עם האדמה תחתיו".

.

אף ששאלה זו מתבקשת, לאור כל האמור לעיל ניגשתי אל האנתולוגיה עם שמץ ספקנות. חששתי למצוא בה קריאות לפעולה שיתישו אותי, שארגיש שאינן בעיתן או שאינן נובעות מהכוונות הראויות. אבל אחרי הכול אני פשוט אוהבת אנתולוגיות, ואוהבת לקרוא על מה שקורה עכשיו. אני תמיד סקרנית לראות איך דברים שחוויתי בעצמי ילבשו צורה בעיני רוחם של כותבים וכותבות שרואים את המציאות אחרת ממני. ואני מתחילה לצלול לתוכה.

האנתולוגיה כוללת לא מעט טקסטים שמהותם ריצת אמוק, דהיינו מחשבות דחופות על הגירה. מצד אחד אני דוחה אותן כפחדנות, כחוסר הבנה של יחסי הכוחות האמיתיים וככפייה של העבר על ההווה, השתחלות נוחה מדי לתפקיד המגורשים, הפליטים במנוסה; ומצד אחר אני מודה שגם בי עולות מחשבות על הבטחת פתח מילוט, ולו ליתר ביטחון. כשרעיון הגלות החדשה מקבל ביטוי מורכב יותר ועל־זמני, מתקבלים טקסטים רבי־פנים כמו שירו של אלמוג בהר: "… בַּדֶּרֶךְ לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה / הֵם תָּלוּ שְׁלָטִים הַמְּבָרְכִים אֶת הַגּוֹלִים: 'מִי שֶׁעוֹזֵב – / לֹא הָיָה כָּאן מֵעוֹלָם.' לָחַשְׁתִּי לְבִתִּי: מֵעוֹלָם. מֵעוֹלָם / לֹא הָיִינוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל הִיא נִרְדְּמָה וְלֹא שָׁמְעָה. / קָרָאתִי אֶל תּוֹךְ חֲלוֹמוֹתֶיהָ אֶת הַגְּרָפִיטֵי שֶׁכָּתְבוּ הַמּוֹחִים / מִתַּחַת לִשְׁלָטִים: 'רַק מִי שֶׁעוֹזֵב אֶת יְרוּשָׁלַיִם / יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל לִירוּשָׁלַיִם.'"   

לאורך האנתולוגיה מושג הרגע הדחוף עולה לא רק כקריאה מיידית לפעולה אלא גם כהזדמנות לביטוי אימפרסיוניסטי. לפי דבר העורכת, הקול הקורא שהופץ בין היוצרות והיוצרים לא הנחה אותם להגיב על אירועי השעה, אלא רק לשלוח את היצירות שיצרו באותה עת. אם כן, אפשר לחשוב על מגוון הטקסטים בכרך זה כקפסולת זמן של החודשים האחרונים, שנכללים בה גם רסיסי יום־יום, הרבה עצים ופרחים ועונות השנה, וגם ניסיונות ללכוד את ההתרחשות החד־פעמית, הקולקטיבית והאישית גם יחד. אם לגלוש לשעה קלה מהפוליטיקה אל האסטיקה, עולה השאלה: מי מצטיינת יותר באימפרסיוניזם – הפרוזה או השירה?

לכאורה השירה היא המועמדת הטבעית יותר לכתר בזכות האפשרות להפיק אותה ברגע קצר, אם כי באסופה זו דווקא הפרוזה מדגימה כושר אימפרסיוניסטי מרשים, אפילו שהסגנון לא בלט בפרוזה הישראלית של השנים האחרונות. פרוזה קצרצרה כמו זו של טל ניצן, הרושמת רגעי מתיחות סוריאליסטיים, פרוזה יומנית כמו בתרומתה של תהל פרוש לאנתולוגיה או מעין פרוזה שירית המתעדת את ההמולה בקבוצות הווטסאפ השונות, ושזורה בתוך מחזור שירים מאת הדס גלעד – כל אלה פנינים בוהקות בקפסולת הזמן הטקסטואלית הזאת. יוצא דופן בגזרת השירה הוא "למה אני לא עוזב" מאת נדב נוימן, שיר מלא מצלולים חושניים שמוסרים היטב את תחושת החיים כ"בּוּעַת־רֶגַע־דַּק ".

השירה, לעומת זאת, מצטיינת בהפקת סיסמאות פואטיות, ואני לא משתמשת בכינוי "סיסמאות" כדי להמעיט בערכה אלא כדי להסביר את כוחה. בפרוזה קשה לגבור על האפקטיביות של שורות כמו " וְאִם אֵין זוֹ בַּלָּהַת לַיְלָה אֶלָּא לַיְלָה / נִלְבַּשׁ אוֹר" מאת שחר־מריו מרדכי או "מָה טַעַם לָנוּ בִּילָדִים מֵתִים / מֵעוֹלָם לֹא קָם מַנְהִיג / חָשׁוּב יוֹתֵר מִילָדֵינוּ // […] מַתְנוּ דַּיֵּנוּ / יָמוּתוּ נָא מִנְהָגֵינוּ תַּחְתֵּינוּ " מאת מאיה ויינברג. (וישנה גם האמנות הפלסטית שכלולה באסופה זו, שעליה אני מתקשה להגיב כי חשתי שמגבלות המדיום אינן הולמות אותה.)

הפקת אנתולוגיה עכשווית ופוליטית היא צעד מו"לי מסוכן לכל הדעות. ראשית, מדובר בסיכון בכל הנוגע לאיכות. ידוע שהיצירה הספרותית דורשת השתהות, מרחק והתעמקות, וללא כל המרכיבים האלה קשה לדעת אם היצירות שיישלפו היישר מתוך הקלחת יהיו עשויות היטב או חצי אפויות. שנית, נדמה שהקוראים הישראלים מעדיפים לקרוא ספרות יפה שרחוקה ככל האפשר מהמציאות שהם חווים, בין שברומן היסטורי על השטעטל ובין שבתרגומים ממיטב הספרות הסקנדינבית. ושלישית, גם אם היצירות שנכללות באנתולוגיה כזאת הן ברמת גימור מצוינת והקוראות מתעניינות בהן ומכירות בחשיבותן, עדיין ישנה הסכנה שהן יאבדו רלוונטיות כבר בגל הטירוף הבא שבוודאי ישטוף אותנו בקרוב.

אין לי פתרון לאף אחד מהסיכונים האלה, אבל בקריאת האנתולוגיה בהחלט נהניתי מההסתכנות שכרוכה בפנייה אל הפרטיקולרי, במפגש עם אמירות שהייתי עלולה לפספס אילו הייתי קוראת אותן רק בעוד שנה. למשל ההומור הוא יסוד שנוטה להרוויח מההצטמצמות להקשר ספציפי, ובפרט מהרגע החולף, ורק צר לי שהוא לא השתלב באסופה בעוד הרבה יותר מקומות. מצאתי את עצמי מזדהה דווקא עם טקסטים שלא נכתבו בידי השותפים הטבעיים למה שאוכל לכנות בבליעת צפרדע "המחנה שלי", כמו שירו האלגנטי של צור ארליך שמתעד באירוניה כיצד "פִּתְאֹם נִזְכְּרוּ", "בְּתֹם דּוֹר / הִתְעַלְּמוּת, / שְׁנוֹת שִׁרְיוֹן דּוֹרְסָנִי בְּלִי חָדֹר, / שְׁנוֹת עַל־מְיוּט", והשיר "ביום שהחרדים יהיו פה רוב" מאת עדן אביטבול, שפונה בחריפות משועשעת אל פחדיו של המחנה החילוני.

ככל שאני הופכת בשאלה מדוע טקסטים מסוימים מעוררים בי הזדהות ואחרים לא, אני תוהה אם אולי לא נדרשת הזדהות כלל. פתאום אני מתחילה לחשוב שהציפייה שאהיה מיוצגת היא ציפייה דמוקרטית תמימה ומיושנת, ובהחלט ילדותית. וספרות, כמו כל ביטוי אמנותי, היא הרי לא דמוקרטית, ואוי לנו אם נצליח להחיל כללי תקינות ומהוגנות, הפרדת רשויות ומשילות על זירה כמו הספרות, שניזונה מכאוס. ואכן, גם באנתולוגיה הזאת שבו את ליבי יותר מכול בדיוק אותם טקסטים שאינם שייכים במובהק למחנה אחד או אידאולוגיה אחת, שמעידים על דו־כיווניות שסופה למוסס את החלוקה הגסה בין "אנחנו" ל"הם", כמו בשירו של איתן דקל: "אֲנִי עַל כַּפּוֹת יָדַי דֶּלֶק אוֹ / שֶׁמֶן מְכוֹנוֹת. בְּפִי שְׁנֵיהֶם. / לֹא שָׁאַלְתִּי עַל מִי לְרַחֵם וְאִם / לְהַפְסִיק לִכְעֹס". או ב"תרגיל בהירדמות", שיר מאת נועה שורק שמביע מעל לכול אי־נחת אנושית מאחדת, וזה שיר שמאחד לא כדי להסב נחת ושלווה אלא דווקא כדי להתגבר על מחלוקות קטנוניות ולקום מהכורסה, ולו כדי לפעול פעולה אחת: "אֱלֹהִים גָּדוֹל / בַּשָּׁמַיִם, כַּמָּה לֹא נוֹחַ / לִהְיוֹת, לֹא נוֹחַ שֶׁלֹּא לַחְדֹּל // […] לַיְלָה אָדֹם / שֶׁשּׁוֹכֵן עַל הָעִיר, / לֹא בּוֹחֵל בִּדְרָכִים לְהָעִיר אֶת מִי שֶׁמֵּעֵז לָנוּחַ / אֶת מִי שֶׁרוֹאֶה בַּשְּׂמִיכָה הַבְטָחָה לְשָׁלוֹם / אֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַחֲלֹם עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים / אֶת מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ עָלֶה שֶׁנּוֹפֵל בַּיְּעָרִים / וְרוֹכֵן לְהָרִים".

אלה טקסטים שמעידים על מחשבה שמעיזה באמת להשתחרר ממסגרת, כמו למשל שיר שהוא בכלל מתורגם, שמכריז "הַחֲלֻקּוֹת נִכְשְׁלוּ / אֲנַחְנוּ שָׁלוֹם // […] עִדַּן הַנִּפְרָדוּת נִגְמָר" (מלאני לבלנק; מצרפתית: צוריאל אסף), או כמו שתהל פרוש מסכמת בספק־אופטימיות:

"כשאנחנו צועקים דמוקרטיה אנחנו רוצים מלך או רוצים אלוהים? אולי אנחנו רוצים סוף־סוף אלוהים של חופש, אולי אנחנו רוצים להסיר את המלך. ואין לנו מושג איך החופש הזה נראה, אבל אנחנו נעים לקראתו, עוד נגלה."

ובכן, אם אין דלות בכל הרגעים כולם, כדאי לפחות למצות את העושר הכפוי הזה תוך כדי ששועטים קדימה, לשהות בתהליך הגילוי של הדבר שאנחנו נעים לקראתו ולשמוח על ההזדמנויות הרבות, כמו הרגע הזה, כמו ברגע הזה, לתעד אותו.

הרגע הזה: אנתולוגיה, ערכה: שירה חפר, לוקוס, יוני 2023

ולנסיעה הבאה: כבר ציינתי שאנתולוגיות אהובות עליי כקונספט וכצורת קריאה, וזה המקום להפנות לשתי אנתולוגיות עבריות אחרות, אקטואליות גם הן, שיצאו לאור בשנים האחרונות. ב־2021 יצאה לאור בהוצאת תשע נשמות האנתולוגיה סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים בעריכת ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון, ויצאה לחקור את התמה האטרקטיבית בעידן הפוסט־מי־טו. האנתולוגיה תהתה מהו סקס לא רק בנקודת הזמן המסוימת הזאת, אלא גם בשפה, בזירה המפוקפקת של הספרות העברית, שנהוג לפטור כבלתי כשירה לנושא. באותה שנה יצאה לאור גם אנטיקליימט, אנתולוגיה ראשונה של ספרות אקלימית בעברית, שערך רון דהן וזמינה בחינם בחנות הספרים המקוונת "עברית". התנועה בין חרדה, הכחשה והשלמה, המאפיינת כל כך את המציאות הישראלית, הולמת את הכתיבה על משבר האקלים ומשתלבת בה בקלות נינוחה ולרוב גם מצמררת.