ספרות כסוג של תרגום, יופי כסוג של גזע

בריאיון שנערך לאחרונה אמרה המתרגמת ג'סיקה כהן כי היא רואה בעצמה סוג של סופרת. זו הצהרה נועזת אם כי לא מופרכת או חסרת תקדים בהקשר הזה: רבים מתארים את התרגום הספרותי ככתיבה מחדש, או לפחות כיצירה של דבר-מה חדש. בפוסט הראשון לחודש אוגוסט 2018, הוא הסיבוב החמישי של חודש נשים בתרגום, אני רוצה להניח הנחה דומה אך מכיוון הפוך: לחשוב על המעשה הספרותי כמעין תרגום. חודש נשים בתרגום הוא תירוץ מצוין להמליץ על רומן נהדר ומתרגמת נפלאה, ולנתח אותו כסדרה של פעולות תרגום.

העין הכי כחולה, הרומן הראשון של טוני מוריסון, מציב אתגרים קשים בפני הקורא ובפני הכותבת, כפי שזו העידה בהקדמה / אחרית דבר (בגרסת הקינדל של המקור דבר המחברת מופיע כהקדמה, בגרסת האודיו הוא מופיע בסיום הספר). מבחינתה של מוריסון האתגר המרכזי היה התיאור של דמות כה שקופה ומושפלת, עד כדי כך שאין לה שפה בשביל לבטא את מצוקתה. הפתרון לקושי הזה היה יצירת חברות שיספרו את סיפורה של הדמות העומדת בלב הרומן: פיקולה, נערה שחורה על סף גיל ההתבגרות, ענייה, מכוערת ודחויה. נקודת המבט של הילדה קלודיה המספרת בגוף ראשון ושל אחותה, והחילופים בין נקודת המבט החומלת שלהן וסיפור בגוף שלישי על הוריה של פיקולה, מצליחים להרכיב לאיטו את הסיפור המושתק והטרגי של הנערה.

העין הכי כחולה

תחילת הספר מגלה את סוף הסיפור ואת עיקרו: פיקולה נכנסה להיריון מאביה, התינוק מת והאב מת. המספרת ואחותה ניסו לעזור לה ולא הצליחו: הן טמנו זרעים בשבילה, אך שום דבר לא צמח. במהלך שעוד לא ברור אם יש להבינו כמטפורה או כפשוטו, קלודיה אומרת: "שנים האמנתי שאחותי צדקה: שזאת אשמתי שלי. זרעתי אותם באדמה עמוק מדי. מעולם לא עלה על דעת אף אחת משתינו שאולי האדמה עצמה הייתה סרבנית" (עמ' 9). אם כן, תמצית הסיפור היא הניסיון העקר לשנות את הגורל הקבוע מראש. לכן גם פיקולה מבקשת את הבלתי אפשרי: זוג עיניים כחולות, אולי כדי לקבל הוכחה ששאר גזרות הגורל הן הפיכות. קלודיה מסיימת את ההקדמה בתהייה אם זו סיבה טובה מספיק לשתיקה: "בעצם אין מה לומר עוד – מלבד למה. אך כיוון שקשה לעסוק בלמה אין לנו אלא לחסות בכיצד" (שם). במהלך שהולם רומן ראשון, ההקדמה הזאת עונה על השאלה מדוע לכתוב פרוזה: משום שפרוזה לרוב לוקחת הרבה שאלות פרקטיות – מה, מי, למה – ומתרגמת אותן לשאלה כיצד, השאלה שהכי מעניינת אותנו, וזו שנדרשים כמה מאות עמודים כדי לספק לה תשובה מלאה.

האתגר שמוצב לקורא ברומן הזה גם הוא סוגיה תרגומית מהמעלה הראשונה: האתגר של תרגום המילים שעל הדף אל חוש הראייה. מלבד הצורך לדמיין סביבה זרה לקוראים רבים – עיר קטנה באוהיו של שנות הארבעים – מדובר ברומן שרוב דמויותיו שחורות, והגיבורה שלו מכוערת בכיעור מתעתע. עד סוף הרומן לא ברור אם פיקולה מכוערת באופן מיוחד או שמא הפנימה את היחס הגזעני כלפיה עד כדי כך שאין לה ספק כי הדבר היחיד שיגאל אותה הוא זוג עיניים כחולות. כמעט כל ספר פרוזה מלא בתיאורים מפורטים של מראה חיצוני, הן של דמויות מרכזיות והן של דמויות חולפות, אבל לא קראתי עוד רומן שבו לתיאור הזה יש משקל רב כל כך, שבו הוא גורם מכריע במהלך העלילה ובה בעת הוא לא עצם קונקרטי אלא כוח עמום, כמעט מיסטי.

בואו נקרא לדבר בשמו: יופי. אצל מוריסון הוא מופיע כעוד אחת מגזרות הגורל שאינן ניתנות לשינוי, או שיש לך אותו או שאין, אבל מוריסון לוקחת את הדיון ביופי צעד אחד קדימה ונוקטת מהלך כמעט אסור: היא קושרת בין יופי לגזע. אפשר לומר שהיא מתרגמת את היחס שלנו ליופי כיחס שלנו לגזע ולהפך, ומצביעה בכאב על מי שנקלעה אל הצד המפסיד של המשוואה.

כשצפיתי בסרט המשובח Get Out על בחור שחור שמבלה כמה ימים בחברת משפחה מאוד לבנה ומאוד מצמררת, הבחנתי באפקט קולנועי מיוחד שנוצר בזכות אימוץ נקודת המבט שלו: אף על פי שהתרגלתי לראות בעיקר דמויות לבנות על המסך ולחשוב על הייצוג הכמעט בלעדי שלהן כטבעי, ככל שהתקדם הסרט אנשים בעלי עור בהיר פתאום נראו לי מוזרים, מעוותים, ולרגע אחד אפילו שכחתי שאני חיה על כדור הארץ ושאני אחת מהם, כך שהם נראו לי ממש חייזריים. כשקראתי את העין הכי כחולה ניסיתי להבין איזה סוג של הזרה מחולל המדיום הספרותי לעומת המדיום הקולנועי, והבנתי שהיפוך המבט מתרחש בו באמצעות תרגומים שונים וטעונים רגשית של הנוכחות הלבנה בסביבה שבה הרוב שחור: מצד אחד נקודת המבט של פיקולה מקבלת כעובדה את הזיהוי של הלובן עם היופי ולכן כמהה לו, ומצד אחר מבטה השוטם של קלודיה, ששונאת את שירלי טמפל ואת הבובה בעלת תלתלי הזהב שקיבלה לחג המולד, מפנים היטב את יחסי הכוחות הפועלים נגדה ולכן רואה בלבנים גורם זר ועוין אמנם, אך כזה שתיאלץ להשלים עימו ולציית לו בבגרותה.

מימד הכיצד ברומן הזה מופיע בשלל סוגות ואמצעים ספרותיים מרשימים לספר ביכורים ובכלל. בין השאר אפשר למצוא בסיפר של קלודיה הילדה ציטוטים רבים משיחות של מבוגרים, בשפה שהקוראת הבוגרת יכולה להבין אבל הדמות ברומן עדיין מנסה לפענח, תבנית חוזרת של מעין סיפור ילדים, רווי בצלילים מאלחשים אך מצמרר בתמימותו, ולבסוף גם מכתב תוכחה שכותב הכומר לשעבר "ראש-סבון-כנסייה" אל אלוהים, האשם הבלתי מעורער ברוע האנושי ובהיעדר השוויון בין בני האדם. כל זווית מפתיעה של הסיפור, שנכתב בכל פעם מנקודת מבט אחרת ובסוגה חדשה, יכול להיקרא כתרגום של העובדות הברורות, שאין מה להוסיף עליהן, אל ממלכת הכיצד בעלת האפשרויות האינסופיות.

מלבד מטפורות של ספרות כתרגום, זה המקום להזכיר את מעשה התרגום הקונקרטי ולסיים בביקורת תרגום קצרה. ההיכרות הראשונית שלי עם העין הכי כחולה הייתה בהאזנה להקלטה של המקור בקולה של המחברת, ואני ממליצה עליה בחום למי שמסתדר עם ספרים קוליים. מוריסון קוראת את הרומן בנימה מתקתקה, מלטפת אך גם צורבת באינטימיות שהיא מייצרת, ובכך מבליטה את האירוניה של הלשון היפה בסיפור על כיעור. לאחר מכן, כשקראתי את התרגום של טל ניצן לעברית, קיבלתי את הרושם שאף שההקלטה של מוריסון כנראה לא הייתה קיימת בזמן העבודה על התרגום, המתרגמת האזינה היטב לקולות הבוקעים מהספר וניסתה לשחזר אותם במלוא כוחם הפואטי. אני תוהה אם טל ניצן הגדירה את עצמה משוררת עוד אז (היא החלה לפרסם ספרי שירה רק כמה שנים לאחר פרסום התרגום הזה ותרגומים אחרים) או שמא ההתמחות בקולם של אחרים – ככה, למשל, אפשר להגדיר תרגום ספרותי – היא שהכשירה אותה לעיסוק בשירה. עם זאת, התרגום לא חף מפגמים: למרות הדיוק בלשון הפואטית, יש בו כמה חריקות (לדוגמה, השימוש התכוף ב"תחת זאת", שמשווה לטקסט נופך ענייני ורשמי שאינו קיים במקור) שדורשות עדכון, למקרה שיוחלט על הוצאה מחודשת כעשרים שנה אחרי יציאת התרגום לאור וכחמישים שנה לאחר פרסום הרומן באנגלית. החלטה כזאת תהיה מבורכת ותספק הזדמנות לצרף את דברי המחברת (שכנראה נוספו בשנים האחרונות), ולחשוף דור חדש של קוראים בעברית לגדולתם של הרומן ותרגומו.

 

טוני מוריסון, העין הכי כחולה, מאנגלית: טל ניצן, הספריה החדשה, 1996 [1970]

 

ולנסיעה הבאה: בשנה שעברה העליתי במסגרת חודש נשים בתרגום את הפיכתו של התרגום למקצוע נשי ולכן לא מתוגמל, וחיפשתי מודלים מעוררי השראה של נשים שמשלבות תרגום עם שלל פעילויות ספרותיות אחרות (למשל דבורה סמית, המתרגמת של הצמחונית לאנגלית, ובין השאר גם מו"לית). טל ניצן היא דוגמה מצוינת למודל כזה, בהיותה לא רק מתרגמת, אלא גם סופרת ומשוררת פורה במיוחד ואקטיביסטית ספרותית בולטת. להיכרות ראשונית אפשר לגשת לאחד הפרסומים היפים שלה במוסך, כתב עת מקוון שניצן נמנית עם מקימיו, להמשיך ברומן את כל הילדים בעולם ולקרוא משיריה שפורסמו בשישה ספרים.

5 תגובות


  1. "העין הכי כחולה" הוא סוג של אגרוף לבטן. כמה כאב בלתי נתפס . טוני מוריסון אלופה בלתאר מצבי חוסר תקווה ושנאה עצמית לצד רגעי חסד קטנים. ספר עוצמתי וקשה לעיכול מאד.עשית לי חשק לנסות את גרסת האודיו.

    ולנסיעה הבאה אני אוסיף לך לרשימת המתרגמות המוצלחות את לי עברון שהיא גם משוררת נהדרת.

    להגיב

    1. תודה, רשמתי לי!
      קראתי ביקורות לא טובות על הקריינות של מוריסון לגרסת האודיו של Beloved, אבל אני חושבת שההקלטה שלה ב-The Bluest Eye באמת מוצלחת, ושווה גם בשביל להגיע לאחרית הדבר שאיננה במהדורה העברית.

      להגיב

  2. כתמיד נהניתי לקרוא, המבט שלך תמיד מחדש ומרתק. אם עוד לא קראת את "אל תזוזי" של מרגרט מצנטיני אני ממליץ לך עליו אבל בעיקר מסיבות אגואיסטיות: מאוד מסקרן אותי לשמוע מה אישה חושבת על הספר, שנכתב על ידי אישה ומסופר מנקודת מבט של גבר שמתוודה בפני בתו על מערכת יחסים אלימה שהייתה לו עם אשה וולגרית וכעורה ועובד לקולנוע על ידי בן זוגה של מצנטיני שביים את הסרט וגם שיחק את הגיבור. ואם כבר קראת אז מה חשבת?

    להגיב

    1. תודה רבה, לא קראתי אבל הספר הומלץ לי בעבר אז אני בהחלט מצפה לקרוא אותו בהזדמנות. בתור התחלה, אתה ממליץ על הסרט?

      להגיב

      1. לא ראיתי, אני סתם יודע דברים ומפיץ אותם בחוסר אחריות 🙁

        להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *