רומן מכונן על אי-אלימות + חודש נשים בתרגום

אל הצמחונית מאת האן קאנג הדרום-קוראנית הגעתי קודם כול בגלל ציטוט שמשך את תשומת לבי:

Can only trust my breasts now. I like my breasts, nothing can be killed by them. Hand, foot, tongue, gaze, all weapons from which nothing is safe. But not my breasts. With my round breasts, I’m okay. Still okay. So why do they keep on shrinking? Not even round anymore. Why? Why am I changing like this? Why are my edges all sharpening – what am I going to gouge?

שמעתי אותו מוקרא דווקא בעברית, בפודקאסט הספרות המעולה מה שכרוך, אבל את הרומן החלטתי לקרוא באנגלית מפני ש(1)התרגום לעברית לא נעשה מקוראנית אלא מאנגלית ו(2)היו לי קרדיטס לבזבז באודיבל, והגרסה המוקלטת של הספר באנגלית אכן הייתה מופקת היטב וליוותה אותי נאמנה בנסיעות הצפופת של בין הזמנים. עוד מעט אגיע אל הסיבה שבגללה גם בחרתי לכתוב על התרגום לאנגלית ולא על התרגום לעברית, אבל קודם בכל זאת כמה מילים על הציטוט שפתחתי בו ועל הרומן עצמו:

הציטוט המייחד את השדיים בתור החלק בגוף שאינו משמש לאלימות הוא אחד הקטעים המעטים בספר שבהם נשמע קולה של יונג-יה, גיבורת הספר, שביום בהיר אחד מחליטה להיעשות צמחונית (ולמעשה טבעונית, אבל כנראה מדובר ברעיון כל כך זר לתרבותה שאין הבחנה בין שתי הגישות) וגישתה הולכת ומקצינה עד כדי רצון להימנע מאכילה בכלל. כפי שמעידה יונג-יה בעצמה בציטוט הזה, החלטתה נבעה מרצון לא לפגוע עוד בשום יצור חי, אבל ככל שהרומן מתקדם מתברר עד כמה מאתגר להיות אנושי ולהימנע מאלימות בעת ובעונה אחת. כך אפילו הגוף המורעב של יונג-יה, שאינו מבקש דבר, מסב כאב וסבל לאנשים סביבה וגורם לכמה מהם להפנות אלימות כלפיה. רוב הרומן מסופר מנקודת המבט של האנשים האלה, בשלושה פרקים נפרדים: מר צ'ונג, בעלה של יונג-יה; גיסה של יונג-יה, אמן וידאו מדשדש; ואין-יה, אחותה המסורה. אולם הסבל הכי בולט ברומן הוא זה של יונג-יה עצמה, שאמצעים שונים כמו אונס והאכלה בכפייה משמשים עונש על סטייתה מהנורמות החברתיות הנוקשות.

the vegetarian

למרות נקודות המבט המתחלפות ברור כי נקודת המבט המכריעה ברומן היא זו הנשית: הפרק הראשון אמנם מסופר בגוף ראשון מפי הבעל, אבל נראה שהאן קאנג נותנת לו לדבר בקולו בעיקר כדי להגחיך אותו, וגם הפרק שעוסק בגיס מציג את דמות הגבר בתור דמות מרוחקת ואנוכית. רק הפרק השלישי, העוסק באחות, רווי באמפתיה ואהבה והוא החותם את הרומן בסיום טרגי. מבעד לכל הדמויות השפויות לכאורה שמספרות על יונג-יה מהתרשמותן מחלחל כל הזמן קולה של יונג-יה עצמה והמסר הפציפיסטי הקיצוני שהיא מעבירה. אכן, היא נשמעת משוגעת לחלוטין על פי כל התיאורים, אבל כל מי שלוקחת ספר לידיה יודעת שבספרות הדברים עובדים אחרת: המשוגעים הם אלה שאומרים את האמת, ולכן ידעתי שצריך להקשיב ליונג-יה ולמצוא היגיון במעשיה, גם אם היא מנסה לעבור פוטוסינתזה למשל.

אפשר לקרוא את הצמחונית בהקשר של ההיסטוריה האלימה של קוראה הדרומית, אבל מכיוון שהסופרת עצמה טענה שהתכוונה להשמיע ביקורת אוניברסלית ומכיוון שההיסטוריה של כל מדינה רוויה באלימות, מוטב לקרוא את הרומן הזה בתור סיפור מכונן ונשי על התנגדות לאלימות ועל הפניית עורף לאנושיות משום שהיא מזוהה עם אלימות. את התואר "נשי" בחרתי להעניק לרומן לא רק מפני ששתיקתה של הגיבורה הנשית מהדהדת בעוצמה רבה יותר מהמלל של כל שאר הדמויות, אלא גם כי סוג ההתקוממות שלה נושא אופי נשי, לפי הדגם הנפוץ שבו גברים מביעים אי-נחת בהפניית תוקפנות כלפי אחרים, ואילו נשים מביעות אותה תוך כדי פגיעה בעצמן.

המעמד המכונן של הרומן זכה לגושפנקה מצד הממסד הספרותי עם הזכייה המשותפת של האן קאנג והמתרגמת דבורה סמית בפרס המאן בוקר הבינלאומי בשנה שעברה, וזו סיבה מצוינת בשבילי לכתוב עליו במסגרת חודש נשים בתרגום, שזו השנה השנייה שאני מציינת אותו כאן בבלוג. להבדיל מאיך שהעברתי את חודש אוגוסט לפני שנה, הפעם במקום להמליץ על ספרים רנדומליים מאת נשים ובתרגום נשים, אני רוצה להעמיק יותר הדיון לעיסוק במעמד של תרגום בכלל ושל מתרגמות בפרט (לא רק כאן בבלוג, אלא גם בעמוד הפייסבוק של ספרים באוטובוסים – שווה לעקוב).

2016, שנת הזכייה של הצמחונית בפרס המאן בוקר הבינלאומי, הייתה השנה הראשונה שבה הוא הוסב לפרס לספר מתורגם בלבד וחולק שווה בשווה בין המחברת למתרגמת. אני כמובן שמחה מאוד על ההסבה הזאת, גם כי היא מעודדת את עולם המו"לות האנגלוסקסי להוציא יותר תרגומים וגם כי כל זכייה כזאת מספקת הזדמנות לשמוע על תהליך העבודה של התרגום לאנגלית. כך גם הזכייה הטרייה של דויד גרוסמן וג'סיקה כהן שימשה עילה לריאיון מעניין עם השניים בניו יורק טיימס, ולפני שנה כתבו האן קאנג ודבורה סמית על תהליך העבודה המשותף בטור בגרדיאן.

הטור הזה הוביל אותי לחקור קצת על המתרגמת הבריטית דבורה סמית ולמצוא דמות מעוררת השראה: למעשה התרגום המוצלח של הצמחונית לאנגלית היה התרגום הראשון שלה אי-פעם, והיא מודה בצניעות אופיינית למתרגמות שכשניגשה אליו לא היה לה מושג איך תהליך העבודה אמור להתנהל. בפרס המאן בוקר שחלקה עם האן קאנג זכתה בהיותה בת 28 בלבד. קל לחשוב שבסך הכול התמזל מזלה של אישה צעירה בתחום עיסוק כפוי טובה, אבל נראה שסמית היא לא רק מתווכת במקרה הזה, אלא יזמית ברוחה: הפרסום של הצמחונית בתרגום לאנגלית היה רעיון שלה, וחוץ מזה היא כבר הספיקה לייסד הוצאת ספרים ללא כוונות רווח עוד ב-2015, בהיותה דוקטורנטית לספרות קוראנית. לא פעם נשמעות קריאות להפריד בין האדם והיצירה, בין הביוגרפיה לספרות, ומלבד ההתנגדות שלי לקביעה הזאת בנוגע לסופרים, אני חושבת שגם במקרה של מתרגמים מדובר בגישה מוטעית – הרי רכישת שפה לוקחת כמה שנים מחיי אדם ולרוב קשורה בנסיבות ייחודיות של חיים חוצי תרבויות. אני צופה שבעתיד עוד ישתלם לי לעקוב אחרי דבורה סמית המו"לית והמתרגמת ואחרי פעילותה.

בהצעה שלי להכניס לדיון הספרותי גם את דמויות המתרגמים אני לא מציעה לבטל את ההייררכייה בין מקור לתרגום, אבל כן לחשוב על שיתוף הפעולה בין סופרת למתרגמת במקרה הזה בתור אלטרנטיבה ליחסי הכוח שמתגלמים בכל עבודה כמעט, ובתור המשך למסר של הצמחונית, שכולו מעיד כי מאבק כוחני אינו הדרך היחידה או הטובה ביותר להשגת תוצאות.

כבר נכתבו בעיתונות המקומית כמה ביקורות חכמות על הספר שתרגמה שרון קרמנר מהגרסה האנגלית (הוצאת סאגה, 2017) ולכן נראה לי שאפשר להמליץ לרכוש אותו גם בעברית ולקרוא את הפרשנויות שנכתבו לו לאחרונה. אני לא אוסיף המון פרשנויות שלי מלבד עוד כמה מחשבות על תרגום: לרוב כשאני קוראת פרוזה אני מנסה לחשוב גם על פעולות תרגום מטפוריות שמתרחשות בתוך הטקסט גופו – כי מהי פרוזה אם לא האפשרות לתרגם אמתות מסוימות לשפת המטפורות? רק כדי לגרות את המחשבה אציין שבקריאת הצמחונית כדאי לשים לב למעבר משפת החי לשפת הצומח במטמורפוזה שעוברת הגיבורה יונג-יה; לתרגום הסיפורים על אודותיה מלשונה של דמות אחת לזו של דמות אחרת; ולמעבר המרתק בין הימנעות לתשוקה, שלמרות הסתירה שקיימת ביניהן כביכול, הן מזינות ומביעות זו את זו.

 

Han Kang, The Vegetarian, trans. from the Korean by Deborah Smith, Hogarth 2015

 

ולנסיעה הבאה: עוד סיבה שבגללה הספר הזה כל כך משך אותי היא מפני שהוא הזכיר לי ספר אחר שקראתי מזמן: האישה האכילה, רומן הביכורים של מרגרט אטווד, שתורגם לעברית בידי שלומית הנדלסמן (כנרת, 1998). גם כאן אפשר למצוא גיבורה המביעה אי-נחת ממבנה החברה ומהמקום שלה בה באמצעות הימנעות מאכילה, וזה רומן שזכור לי בחיבה בזכות מודל ההתנגדות המוגבל (אך כנראה סביר ל-1969, שנת פרסומו) שמתואר בו באירוניה רבה.

9 תגובות


  1. פוסט מצוין ומסקרן! נדמה לי שהקריאה ב"הצמחונית" תהיה לי קשה מדי, לפחות כרגע, אבל הוא נשמע ספר מעניין ומאוד לא שגרתי.
    מעניין אותי לשאול, למה את מתנגדת להפרדה בין היוצר ליצירה שלו? נקודת המבט שלך על הנושא מעניינת אותי.

    להגיב

    1. תודה מאיה!
      ההתנגדות שלי להפרדה בין היוצרת ליצירה נובעת מהתנגדות להפרדה רחבה יותר בין היצירה להקשר ההיסטורי שנכתבה בה. המחבר (לאו דווקא אישיותו או הפסיכולוגיה שלו) ופרטים ביוגרפיים חשובים בנוגע אליו הם רק חלק מההקשר ההיסטורי הזה, שחשוב להכיר גם כדי להבין את משמעות היצירה לא רק מכיוון הכתיבה אלא גם מכיוון הקריאה. כלומר כדי שנוכל להבין את היצירה ולהסיק ממנה מסקנות על עצמנו ועל הזמן והמקום שלנו, צריך להבין קודם את הזמן והמקום שלה ושל מי שכתבה אותה.
      על פי אותו היגיון לדעתי כדאי ללמוד משהו גם על הזהות של מו"לים, מתרגמים וכו', זה עוזר לנו להבין את התנאים שבהם היצירה לא רק מתאפשרת, אלא גם מתווכת לנו.

      להגיב

  2. היי, וואו, בלוג ישראלי שמכיר את הפרויקט שלי של witmonth?! אני כל כך מתרגשת כרגע! =)

    האמת שנורא מעניין אותי איך התרגום מרגיש בעברית. יש אספקטים של התרגום לאנגלית שכנראה קצת… גלשו מהמקור, אבל יש לספר vibe כל כך חזק שיש לי תחושה שזה יעבור בכל שפה, גם אם זה תרגום כפול (שאני בדרך כלל שונאת). לפי הביקורת, נשמע שכן.

    להגיב

    1. את מתרגשת? חכי עד שתראי את הפרצוף שלי! איזה כיף שהצטרפת. או יותר נכון שאני הצטרפתי. כך או כך, כיף פה בחודש אוגוסט ותודה לך על היוזמה החשובה הזאת.

      לא קראתי את התרגום לעברית (אפילו חשבתי להשוות קצת לקראת כתיבת הביקורת הזאת, אבל עוד לא הגיעו עותקים לספרייה הקרובה לביתי), אבל לפי מבקרים אמינים שכתבו עליו בארץ, גם לי נשמע שהווייב עבר היטב.

      להגיב

        1. וואו, ממש לא יודעת קוריאנית (הלוואי), פשוט היה על זה דיון שלם בחבורה של מתרגמים שאני שייכת אליה (ואני בכלל לא מתרגמת…….). זהו, קראתי גם ביקורת בסוף שבוע שהיה נשמע שעברית משמרת משהו. אני מחכה לראות לעצמי, נראה לי יהיה ממש מעניין. בינתיים אני גם רוצה לקרוא את Human Acts שקניתי לפני שנה, כל הביקורות של האן קאנג בכלל חיוביות (וכנראה ממש בצדק). יצא לך לקרוא מספרי Tilted Axis Press? קראתי את One Hundred Shadows הקוריאני לאחרונה, זה ספר מאוד משונה ומיוחד.

          להגיב

          1. בדיוק הורדתי את Human Acts להאזנה באודיבל. אני מקווה שעד שאסיים אותו כבר תהיה עליו ביקורת אצלך (:
            עוד לא יצא לי לקרוא את הספרים בהוצאה הזאת אבל אני זוממת על שניים לפחות שנראו לי מסקרנים. המחיר לעותק דיגיטלי ממש סביר וגורם לי להיזכר בימים שבהם ספרות באנגלית הייתה הרבה פחות נגישה, ואִתה גם תרגומים משפות שקשה מאוד לפרסם בעברית.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *