למה ב-2017 הגברים הם עדיין אלה שכותבים והנשים מכרכרות סביבם

אז נשים בתרגום, למה צריך לדבר עליהן, ועוד לכלול בדיון הזה נשים שהן מתרגמות? אני יודעת, גם מלכתוב ספרות לא קונים במכולת: המצב של סופרים בארץ בכי רע חוץ מכמה בודדים שאפשר לספור על יד אחת, ועל סופרות בכלל אין מה לדבר. ואם נניח בצד את התנאים החומריים שמאפשרים יצירה ונדבר רגע על הספרות עצמה, נגלה שאנחנו ממשיכים מסורת ארוכה של שיח שמתייחס לסופרות ומשוררות בתור כותבות בז'נר זניח ששמו "ספרות נשים" או רק בתור קישוט נחמד שאפשר לשבץ בברנז'ה הספרותית כשצריך. כן, השיח הזה קיים אפילו עד היום. אבל מכיוון שהבטחתי שלכבוד חודש נשים בתרגום אכתוב לא רק על נשים שכתביהן הופיעו בתרגום אלא גם על נשים שמתרגמות בעצמן, הפעם אדבר עליהן סוף-סוף וגם ארחיב את הדיון מעבר למקצוע התרגום ואעסוק בשלל התפקידים הזוטרים בתעשיית הספרות והמו"לות. כלומר: אני רוצה להקדיש פוסט לעובדה שב-2017 המצב הוא שעדיין רוב הכותבים הם גברים ורוב מי שמכרכר סביבם כדי לאפשר את הכתיבה הוא נשים.

כמה הבהרות בנוגע למשפט האחרון בפסקה הקודמת, שנפתח במילה "אני". "אני", כלומר שירי, זו שכותבת את הבלוג הזה, שבדרך כלל לא עוסקת בשאלה האם מותר לה לכתוב כאן דברים מנקודת מבטה האישית. אהלן. אולי גם אתם שואלים את זה, אבל תהיו בטוחים שגם אני שואלת את עצמי: בתור מה יש לי מנדט לכתוב פוסט כזה בכלל? את המנדט לכתוב ביקורות ספרות יצרתי לחלוטין יש מאין: קניתי דומיין, התיישבתי על שרת, התעסקתי קצת עם וורדפרס – והופ, יש לי בימה לפרסם בה ואני לא מרגישה צורך להתנצל על כך. ואילו בתחומים של תעשיית הספרות יש לי כמה תארים רלוונטיים וכמה שנות ניסיון בעריכה ובתרגום, ואיכשהו עדיין תהיתי בחשש אם בכלל מותר לי לכתוב פוסט כזה ואיך אני אמורה להצדיק את הזכות שלי להביע דעה. נראה לי שהסיבה היא בעיקר הגיל שלי – אני בסך הכול תכף בת 30, כמאמר הילה רוח, והתלבטתי אם כדאי לצבור עוד כמה שנות ניסיון וחוויות לצורך כתיבת פוסט כזה לפני שיסמנו אותי בתעשייה כפמיניסטית מעיקה, או אפילו, השם ירחם, מתבכיינת. מצד אחר, אני חושבת שיש ערך גם לנקודת המבט שעוד בוחנת את המים לפני שתצלול עמוק לתוכם ותשכח שאלה הם מים (סליחה על ערבוב המטפורות), לזו שעוד לא למדה להשלים עם המצב כפי שהוא. אבל במקום לפרט עוד צידוקים ולהאריך את הפוסט יתר על המידה, רק אציין שבשלב מסוים של חיבוטי נפש מוגזמים הבנתי שההתלבטות שלי היא חלק מהבעיה, וזה כבר קשור יותר לנושא הפוסט: בספרות, כמו בתחומים אחרים, להיות גבר צעיר שמביע דעה נחשב למרענן, מסקרן ומבטיח, ולהיות אישה צעירה נחשב ל"יאללה ילדונת מי שמע עלייך בכלל".

עוד הערת פתיחה חשובה, שהיא למעשה גם אחת מהטענות בפוסט הזה: לתחום הספרות והמו"לות יש חפיפה רבה עם האקדמיה, בין שמבחינת עשייה ספרותית שמתקיימת בשתי הזירות במקביל ולכן אפשר פשוט לומר שתחום הספרות הוא תופעה שמתרחשת בהוצאות הספרים, בחנויות הספרים ובמדורי הספרות בעיתונים באותה מידה שהיא מתרחשת בחוגים לספרות באוניברסיטה, ובין שמבחינת האנשים שמרכיבים את התחום: סופרים שמתפרנסים מהוראה, מרצים שעוסקים בעריכה וסטודנטיות לתרגום שטועות לחשוב שעבודה בתור מגיהות תעזור להן לממן את התואר (היי, זו שוב אני! אבל זו של העבר, למזלי). לאחרונה קראתי ושיתפתי פוסט מאלף על הקשיים של נשים באקדמיה ויכולתי להזדהות עם לא מעט מהחוויות המתוארות בו מניסיוני בתור סטודנטית בעשור האחרון. הרבה מהן יכולות להיחשב לחוויות בתחום הספרות מפני שקרו בחוגים ספרותיים שונים, וכמה מהן גם שוחזרו מולי בידי שחקנים אחרים או אפילו אותם שחקנים מהאקדמיה שהם אנשי ספרות. אחת הטענות המרכזיות באותו פוסט על נשים באקדמיה הוא שהרוב המכריע של עמדות הכוח שם נמצא בידי גברים, ומכיוון שגברים נוטים לקדם גברים אחרים או מתקשים להתנהל ליד סטודנטיות מוכשרות שראוי לקדם, התוצאה היא שנשים מתקדמות פחות באקדמיה. כשאני מנסה למנות את ההיכרויות שלי עם אנשים שציפיתי לקבל מהם עזרה והכוונה מאז שאני משוטטת בתחום הספרות באקדמיה ומחוצה לה, התוצאה היא התפלגות כמעט מוחלטת בין הרבה גברים בעמדות כוח מבוצרות היטב שאין להם סבלנות לסטודנטיות שאפתניות ובין מעט נשים בעמדות כוח פחותות, שהיו רוצות לעזור אבל לרוב חסרים להן המשאבים.

צעירות מוכשרות יעשו הרבה עבודה שחורה כדי להוכיח שהן ראויות לקידום. צעירים מוכשרים נוטים יותר להגיד "אני מוכשר!" ולהתקדם על סמך ההתנהלות הזאת בלבד. לפעמים הייתי רוצה לאמץ את החוצפה שלהם, ולפעמים אני חושבת שזה לא מוסרי ולא אחראי לעומת ההתקדמות דרך עבודה קשה. לפעמים אני יכולה לשער במידה רבה של ביטחון שלא יאמינו לי או לא יקשיבו לי מלכתחילה אם אקפוץ ואגיד שאני מוכשרת. וכאמור, אנשים בעמדות כוח אוהבים להעביר את הכוח למי שדומה להם, וגם בכל שאר התחומים זו דרכם להפלות נגד נשים בלי לשים לב שזה מה שהם עושים. נכון, זה לא שאין נשים בתחום הספרות, למעשה הוא ידוע בתור תחום נשי במובהק, אבל צריך לשים לב באילו תפקידים הנשים האלה מפוזרות. גם ב-2017 יש יותר כותבים לעומת כותבות (65% לעומת 35% על פי נתוני הספרייה הלאומית), אפילו שרוב הקוראים הם קוראות. לעומת זאת אכן לא חסרות נשים ששותפות לתהליך הפקתם של ספרים, פשוט לא בתפקיד הכתיבה: כותבים רבים, בספרות היפה ובמחקר האקדמי, נעזרים בצי שלם של עוזרות מחקר, עורכות, מתרגמות, עורכות לשון ומגיהות שמכרכרות סביבם ולמעשה מאפשרות את עבודתם.

בכל העבודות מהסוג ש"מאפשר" למישהו לעשות עבודה אינטלקטואלית בדרגה גבוהה יותר יש רוב נשי, המצב מאוזן יותר בחלקן (מניסיוני האישי יותר בקרב מתרגמים ועוזרי מחקר, ואילו בעריכת לשון והגהה נדיר מאוד למצוא גבר), אבל מעניין שככל שמדובר בעמדה בכירה יותר, כן מתמעט מספר הנשים. ככה נוצר מה שאני נוהגת לכנות "מעמד המכרכרות", שאליו מוסללות נשים כדי שגברים יוכלו ליצור/לקבל החלטות/לעשות כסף בלי להתעסק בזוטות. אני לא אומרת שסופרים צריכים להגיה את הספרים שלהם בעצמם, שכל הכסף והקרדיט על עבודה אקדמית צריך ללכת לכיס של עוזרות המחקר או שהתרגום חשוב יותר מהמקור, אבל אני כן אומרת שכל מקצועות הכרכור האלה הם עבודות נשיות, וכשמקצוע מסוים נחשב נשי, הוא אוטומטית נעשה פחות יוקרתי. לאחרונה אפשר לראות יותר ויותר נהגות אוטובוס במקום נהגים, ועד כמה שזה נחמד ושוויוני, נראה לי לא מקרי שהשינוי הזה חל בתקופה שבה תנאי העבודה והשכר של הנהגים הולכים ונשחקים. על פי אותו עיקרון, העובדה ששכר המתרגמים והעורכים בארץ נשחק במידה ניכרת, לעתים עד כדי פחות משכר מינימום, מלמדת בעיניי על כך שהעבודות האלה נחשבות ל"משכורת שנייה" כמו הרבה מקצועות נשיים, למשהו שעושים כדי שיהיה לך מה לעשות בזמן שהבעל מפרנס, אפילו שהם דורשים הרבה השכלה, מיומנות וכישרון כמו כל מקצוע מכובד אחר.

חוקר וסופר בשם ברוס הולסינגר ערך חיפוש בגוגל בוקס ומצא על פי רשימת התודות בספרים שחוקרים רבים הודו לנשותיהם על הקלדה של כתבי יד שלהם, חינם אין כסף, ולפעמים גם על הקלדות חוזרות, הגהות ואף עבודת שטח. מערך זהה אפשר למצוא בתחום הספרות היפה למשל אצל סופיה טולסטוי, שחוץ מזה שמאוד לא נהנתה מלהיות נשואה ללב טולסטוי, גם נאלצה להעתיק רבים מכתבי היד הארוכים שלו בשעות הפנויות שבין הטיפול בשמונת ילדיהם ובין עבודות הבית. אם כן, מעמד המכרכרות הוא לא תופעה חדשה, אבל לפחות כיום אפשר להתקבל לעבודה בלי להינשא למעסיק ואף לקבל סכום כסף מסוים בתמורה לה.

סופיה טולסטוי. בואנה היה לה גם חרא בעל וגם חרא ג'וב, ועוד נאלצה לעבוד בחינם
סופיה טולסטוי. חרא ג'וב וחרא בעל

שוב, אני לא מעוניינת לנפץ את ההייררכייה בין מקור לתרגום או בין כותב הטקסט לעורך שלו. היחסים האלה חיוניים להמשך קיומה של הספרות. אני גם מודעת לכך שלא מדובר בסולם הייררכי מסוג שמתנהל כך שמתחילים בעבודה בדרגים הנמוכים ומתקדמים אל הדרגים הגבוהים, כך שאני לא מנסה לטעון שמגיהה בהוצאת ספרים יכולה להתקדם לתפקיד עורכת בכירה בהכרח או להיות סופרת בעצמה, הרי כל אחד מהתפקידים האלה דורש סט כישורים שונה. כמובן יש נשים שנהנות לעבוד בתור עורכות לשון ואין להן עניין בעמדות כוח והשפעה, אם כי אני בטוחה שהן רוצות לעבוד בתנאים ראויים יותר. אני עצמי נהנית מעריכת לשון אבל זו לא עבודת החלומות שלי, וכנראה הייתי מבסוטה אם הייתי יכולה להתפרנס מתרגום ספרות בלבד במקום לעבוד בשתיים-שלוש עבודות ולהתייחס לתרגום כתחביב שלפעמים עוזר לסגור את החודש. אבל לפעמים אני תוהה האם הסיבה שהגעתי אל התרגום והעריכה הייתה שהוסללתי לשם מראש, כי בתור אישה חונכתי להאמין שאין לי משהו מעניין להגיד או ליצור אבל זה יכול להיות יפה ונחמד לעזור לאחרים לעשות את הדברים האלה ותוך כדי כך למחוק להם כמה יו"דים מיותרות.

הנקודה האחרונה שאני רוצה לדבר עליה בנוגע למבנה של גברים-עושים לעומת נשים-מאפשרות קשורה בקשר הדוק למלאכת התרגום, כי בכל זאת הבטחתי לדבר על מתרגמות. זה לא סוד שהספרות לדורותיה מלאה בביטויי מיזוגיניה וכך גם הרבה ספרים שיוצאים היום ממלאים את תפקידם בתור חלק ממסורת ספרותית ארוכה של כתיבה שלעולם לא עוסקת בנשים, ואם הן במקרה מופיעות ביצירה – לעולם לא כיצור אנושי. כבר בהיותי מתרגמת צעירה הספקתי לעבוד על כמה טקסטים שמבזים נשים, בלי שתהיה לכך הצדקה ספרותית של ממש אלא סתם כי זו שבלונה מוכרת של תיאורי נשים בספרות. במקרים האלה תהיתי אם אני אמורה לחטוא לשילוב המנצח בין נאמנות ליופי שאני אמורה לשאוף אליו בתור מתרגמת, לסכן את ההתקדמות המקצועית שלי ולהכריז שאני לא מעוניינת לשתף פעולה עם פרסומם של טקסטים כאלה. אבל החלטתי שלא, ושפשוט אצטרך למצוא דרך להשפיע לטובה בכיוון הנגדי, ולפחות לקדם בעצמי את הרעיון הרדיקלי שנשים הן בני אדם. אני בטוחה שלכל מכרכרת יש דרך שמתאימה לה לפעול נגד הנצחת מעמד המכרכרות כמעמדן הטבעי של נשים בתחום הספרות, אפילו אם פשוט יתעקשו יותר ויתאחדו כדי לקדם שכר הוגן לה ולעמיתותיה אבל גם אם למשל ייקחו דוגמה מהמתרגמת דבורה סמית, שכתבתי עליה בפוסט הקודם, וישתמשו בידע והכישורים הרבים שלהן כדי ליזום אלטרנטיבות ראויות.

 
ולנסיעה הבאה 1: סיפור שבו מתערערים יחסי הכוח בין סופר למתרגמת אפשר למצוא בנובלה של סינתיה אוזיק קנאה; או, יידיש באמריקה, גם טקסט מלא טירוף ובו שלל מטפורות של תרגום מתעוררות לחיים, וגם סאטירה עצובה על קיומה של ספרות יידיש בעולם ללא קוראי יידיש. הנובלה מבוססת בבירור על דמותו של יצחק בשביס-זינגר, שיכול לשמש מקרה בוחן מרתק לתופעה של סופר אחד בעל צבא מכרכרות נשי.

ולנסיעה הבאה 2: סיפור של מיכל קריסטל, עורכת לשון ותרגום בהוצאת לוקוס (אפרופו אלטרנטיבה ראויה #1), שהתפרסם לאחרונה במוסך (אפרופו אלטרנטיבה ראויה #2) על מגיה שמוחק יו"דים מיותרות בטקסטים ולאט-לאט מחליט שעוד דברים סביבו הם מיותרים. מעט התמיהה אותי הבחירה של קריסטל בגיבור גברי – הרי רוב המגיהים הם למעשה מגיהות – אבל מלבד השאלה הזאת הגיבור, מעין ברטלבי של מקצועות התוכן, מייצג היטב את השקיפות של המקצוע הזה ואת הדימוי שלו כמקצוע מיותר לכאורה.

3 תגובות


  1. לטעמי דווקא חל שינוי בתחום הספרות המקומי, ויש הרבה יותר נשים מפעם – אבל כמו שכתבת, זה לאו דווקא בגלל ניצחון הפמיניזם, אלא בעיקר בגלל ירידת קרנו של הענף. נשים כותבות, ומתרגמות ועורכות ראשיות ומו"ליות, אבל אף אחת מהן לא זוכה למעמד שהיה למו"לים ועורכים בעבר (אולי השריד האחרון שזכה למעמד הזה ועדיין פועל הוא מנחם פרי).
    אגב, אני בכלל לא בטוח שיש רוב של כותבים גברים. הנתונים של הספריה הלאומית מאוד לא מפולחים; הרי אותנו לא באמת מעניין כמה גברים הוציאו ספרי גנרלים או ספרים במימון המחבר או ספר טיולים – מה שרלוונטי למה שאנחנו קוראים לו ספרות, הם כמה עשרות ספרי פרוזה שיוצאים בהוצאות המרכזיות במשך השנה.

    וכשאנחנו מסתכלים על הכותבים המרכזיים בספרות הישראלית הנוכחית שלא משתייכים לדורות הותיקים אני רואה לא מעט נשים שזוכות להכרה מסוימת וזוכות בפרסים; מצד שני – אני מתקשה לזהות סופרים בדור הצעיר של הסופרים (גברים או נשים) שזוכים להכרה ולכמות הקוראים שזכו להם עוז, גרוסמן ויהושע אפילו בתחילת דרכם. כלומר, מלבד הבעיה המגדרית שקיימת בעולם בכלל, בשוק הספרים הישראלי גם סופרים גברים כבר לא זוכים למעמד חשוב; נשאר רק מעמד פנים אקדמי או פנים ביצתי ששם אולי יש עוד לגברים דריסת רגל גדולה יותר משל נשים.

    (מקווה שלא יצאתי מסגביר)

    להגיב

    1. טוב שכתבת, שירי

      ובתגובה לך, ירין, אפרופו זכייתה של יערה שחורי בפרס ברנשטיין לסיפורת, ממליצה להסתכל על רשימת הזוכים. שימו לב במיוחד לפעמים שחילקו את הפרס בין שני זוכים. בעשרים השנה האחרונות רק פעמיים זכתה אישה לבדה בפרס. ועוד פעמיים נתנו לשתי נשים לחלוק אותו. עשרה גברים זכו בו לבדם בתקופה הזו ורק פעם אחת נתנו לשני גברים לחלוק בו.

      וכמי שעובדת בתחום כבר שנים, בנוסף לפן המופרט של ההוצאות הבוטיקיות שבעצם גם שוחקות שלא בטובתן את מחירי התרגום והעריכה, וגם דורשות ממתרגמות ומעורכות לעבוד עם מספר גורמים ומתרחקעם יותר ויותר ממודל של יחסי עובדת מעבידה, הרי שהמנכ"לים הם גברים, באופן גורף למדי. אולי חוץ משוקן ומודן, ולא בטוחה על מודן, מה ששוב מחזיר את ההבנה המעציבה שעדיין במודלים הורשתיים ניתנים תפקידים לנשים שלא מצליחות להגיע אליהם ב"שוק" הדמוקרטי אלכ. אז לא,המצב לא ממש השתפר. כשאני הגעתי עוד היו כמה עורכות לשון במשכורת חודשית עם תנאים סוציאליים.
      אה, ופעם אחת אחד המנהלים האלה של הוצאת ספרים אמר לחברה שלי, עורכת בהוצאה,שחבל שהיא לא משכורת שניה.

      להגיב

  2. נכון, יש הרבה יותר נשים כותבות בתחום הספרות היפה. לפי נתוני הספרייה הלאומית בפרוזה ובשירה אחוז הכותבים הוא 60 לעומת 40 אחוז כותבות – אתה מתכוון שגם אחרי הפילוח הזה יש משתנים לא רלוונטיים כמו ספרי גנרלים וכו'?
    גם אם כן, אני רוצה לכלול ספרי עיון ואפילו ספרי גנרלים בהוצאה עצמית בדיון הזה, גם כי התייחסתי לאקדמיה בתור חלק מעולם הספרות והאקדמיה מנפיקה ספרי עיון וגם כי ברוב המקרים בכל זאת אישה תקבל את הספרים האלה לעריכה או הגהה (גם תרגום, אבל כאמור שם המצב נראה לי מעט מאוזן יותר. אם כי יהיה מעניין לקבל נתוני שכר, ודווקא כשמדובר בעבודות שבהן המתרגם או המתרגמת קובעים לעצמם את התעריף).
    ונכון, גם מבחינה תודעתית המצב של נשים כותבות השתפר במידה ניכרת, וכבר פחות נהוג לשאול סופרת איך היא משלבת את הכתיבה עם גידול ילדים ויותר להעניק לסופרות פרסים יוקרתיים – אני פחות טוענת שהכתיבה שמורה לגברים ומקצועות הכרכור שמורים לנשים (אפילו שזה בדיוק מה שמשתמע מכותרת הקליקבייט שנתתי לפוסט), אלא יותר שיש הסללה ברורה של נשים למקצועות הכרכור, ומבחינה תודעתית זה יוצר את הרושם ששם מקומם של נשים.
    בנוגע לירידת קרנו של הענף, אני רוצה להוסיף שלא רק שהעמדות הבכירות בעולם הספרות פחות מתגמלות וחשובות ציבורית מפעם, אלא נראה לי שגם קשה יותר למלא את התפקידים האלה. למשל באמת יש לא מעט עורכות ראשיות בהוצאות ספרים – בדיוק בנקודה שבה השוק הזה בסוג של קריסה, ויש לא מעט מרצות לספרות – בדיוק בתקופה של צמצום תקנים מסיבי, אז לך תדע אם הן יישארו. בקיצור, אולי נשים יתחזקו את ענף הספרות בארץ ואפילו יחזיקו ברוב העמדות הבכירות, אבל הן גם יהיו אלה שנשארות שם כדי לכבות את האור כשברז התקציבים יתייבש לגמרי. וגם יוזמות חדשות של נשים הן נהדרות ומעשירות את הספרות המקומית, אבל העמידות של היוזמות האלה מפוקפקת. אין אישה שתשב על משכורת קבועה ותערוך משהו כמו מוסף תרבות וספרות, אבל למשל יש קבוצה של נשים בעיקר שהקימה ועורכת את המוסך – רק מה, כולן עובדות בהתנדבות. זה מודל ראוי של שיתוף פעולה אבל לא כזה שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן.

    להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *