קפקא בכיס המעיל

אני מתקשה לחבב ערים גדולות וזרות. ומרחבים גדולים וזרים מדי באופן כללי. אולי זו הסיבה שלמרות הדחייה המקובלת שחשתי, כמו הרבה בני נוער, כלפי נושאים יהודיים, חזרתי אל המרחב היהודי החצי-מוכר והמצומצם בחיי הבוגרים. גם פראג חביבה עליי. לא נדרשות נסיעות ארוכות בתוכה כדי לראות את כל האתרים החשובים, ונוסעת קלת רגליים ממני, או סקרנית פחות בנוגע לתחבורה ציבורית, גם הייתה יכולה לוותר על הנסיעות לחלוטין. זו הפעם הראשונה שלי בפראג ובצ'כיה בכלל, אבל יש לי בעיר כמה נקודות אחיזה מדומיינות: יש בה אוכל טבעוני כמו בתל אביב, כמה מהמוצגים במוזאון הקומוניזם נראים כמו תמונות ישנות מהאלבום המשפחתי וחוץ מזה באחת התצוגות של המוזאון היהודי אני נתקלת בתמונה של קרוב משפחה שלפני כמה עשורים שהה בצ'כיה בנסיבות צבאיות. הנה, אני כמעט בבית. וכמובן ישנה הסיבה העיקרית להאמין שפראג היא מרחב מוכר, שבמובן מסוים כבר היה פעם חלק מחיי: פרנץ קפקא.
kafka house

[להמחשה: הבית שחי בו קפקא בשנים 1896-1889. היום הכיכר שהבית נמצא בה מלאה תיירים שבאו לראות דברים אחרים]

פרנץ קפקא! האם יכולתי לחשוב על נושא יומרני יותר לפוסט? מילא יומרנות, יומרנות פחות מרתיעה אותי. לעומת זאת העיסוק בסופרים קאנוניים הוא משהו שהשתדלתי להתרחק ממנו בבלוג הזה, כי יש מספיק ממנו בבימות אחרות לכתיבה על ספרות. ועדיין, אחרי ביקור במוזאון קפקא בפראג התעורר בי צורך לא רק לחזור לכל כתביו בבת אחת, אלא גם לכתוב עליו כאן, ולמעשה לא עליו במיוחד או על מכלול יצירתו – באמת כבר עשו את זה מספיק – אלא על המעמד של סופר קאנוני ועל סוג הקריאה שהמעמד הזה מאפשר.

אבל קודם כמה מילים על מוזאון קפקא בפראג. לסיכום: הוא לא משהו. סידור המוצגים בו והתוספת של יצירות וידאו להשלמת התמונה יצאו תמוהים במקרה הטוב, וסרי טעם במקרה הרע. אחת הסיבות שבגללן אני לא ממליצה עליו בחום היא שעל קירותיו תלויים ציטוטים מעניינים מיומניו ומכתביו – אבל רק בשפת המקור, בלי תרגום לאנגלית ואף לא לצ'כית. חובבי קפקא מושבעים אולי ייהנו מהמוזאון גם בלי לקרוא את הציטוטים האלה כי בכל זאת המוצגים מדברים בעד עצמם. למעשה הביקור במוזאון ריגש אותי בעיקר בזכות ממד אישי לגמרי: תוך כדי תרגומים ספונטניים של הציטוטים בגרמנית כדי שגם בן זוגי יוכל ליהנות, נזכרתי שקפקא עצמו הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שבכלל התחלתי ללמוד גרמנית לפני כעשור; וכמה דברים גדולים קרו לי בעקבות לימודי הגרמנית, מלבד העובדה המדהימה עדיין – שאני אשכרה יודעת גרמנית עכשיו. ובכן, תודה פרנץ קפקא.

franz kafka museum

[מהמוצגים המוצדקים יותר במוזאון: קטע יומן מנובמבר 1911 שבו קפקא מספר על חלום על פראג כבימת תאטרון גדולה]

אני יכולה לחשוב על שני תנאים להגדרה של סופר בתור סופר קאנוני (למרבה הצער בדרך כלל מדבר בסופר ולא בסופרת): (1) ישנה הסכמה כללית בנוגע לחשיבותו, לרוב גם בקרב אלה שלא אוהבים את כתיבתו, ו(2)רבים יודעים מיהו גם בלי שאי-פעם קראו מכתביו. יש הרבה מקומות שבהם אפשר להתנגד למושג הקאנון ולקדם ספרות טובה אך לא-קאנונית – אלה מעשים ראויים מאוד – אבל כרגע האהבה שלי לקפקא והמבט לאחור על השבילים שבהם הוא הוביל אותי בחיים מניעים אותי להרהר דווקא בהיבטים החיובים של מוסד הקאנון.

ראשית, בשביל קוראת מתחילה הקאנון הוא שער. אי אפשר לקרוא ספרות בקריאה חתרנית ומתנגדת בלי לדעת קודם מה ההגמוניה הספרותית מקדשת. וככה גם אני הגעתי לכתבי קפקא בגיל 13, כשהרגשתי שהגיע הזמן לקרוא ספרות רצינית. פתחתי בפרקי ההתבוננות שתורגמו לעברית באחד הקבצים הישנים ולא הבנתי יותר מדי על מה המהומה, אבל זאת הייתה היכרות ראשונית שהעמיקה לימים, ואולי לא הייתי מתעכבת על כתביו אם לא הייתי שומעת שקפקא הוא סופר חשוב שכולם צריכים לקרוא.

"המלה 'ספרות', אם היא מובעת כהנחה, היא קיצור-לשון לדברים רבים כל כך, עד שהיא גוררת מעט-מעט – ואולי היתה כוונה כזו לכתחילה – גם קיצור-מחשבה, שנוטל את הפרספקטיבה הנכונה וגורם להנחה ליפול הרחק לפני המטרה והרחק מעבר לה" (יומנים, 4 באוגוסט 1917).

שנית, ההגדרה של סופר כקאנוני היא בין השאר מתן רשות להעמיק בו מעבר לקריאה אצל כל כותב אחר שנקרה בדרכנו. זה נשמע כמו עניין זניח, לכל היותר תמרור שעוזר לנווט בין המבחר האינסופי של טקסטים שעומדים לרשותנו, אבל אני זוכרת שכשהייתי נערה ואחרי שהתחלתי להבין קצת על מה קפקא כותב, הוא מילא תפקיד של דמות מעוררת השראה בחיי, תפקיד שהיה קשה לאייש באותה עת. במילים אחרות: סופר קאנוני הוא דמות של אדם זר, לרוב מת, שלמרות המרחק הרב ביניכם ניתנת לך הרשות לשאוב ממנו תבונה ועוצמה, ואף להזדהות עמו. בגיל צעיר זו מתנה גדולה: העובדה שגם תלמידת תיכון בישראל של תחילת שנות האלפיים יכולה לקחת לידיה את היומנים של קפקא ולחשוב "איזה קטע, גם הוא מרותק כמוני למראות התחבורה הציבורית. ובניגוד אליי, בוודאי היה לו משהו חשוב להגיד בנושא", אחרי שמצאה משפט סתום-משהו על רכבות הפותח את מהדורת היומנים של קפקא.

"הצופים קופאים תחתיהם כשהרכבת חולפת" (יומנים, 1910).

שלישית, למעמד הקאנוני יש השפעה חיובית כי הוא מעודד הוצאה לאור והנגשה של כל כתביו, כולל אלה שכנראה לא נועדו לפרסום. בסופו של דבר קפקא שבה את לבי לא בקטעי הפרוזה שהתקשיתי לפענח בתחילה, אלא דווקא ביומנים, שדרשו קריאה פחות פרשנית. אני לא בטוחה מה בדיוק משך אותי אל היומנים בזמנו מלבד כישרון הכתיבה ועומק ההתבוננות הבולטים, אבל אני זוכרת בבירור שבתור בת 17 או 18 הרגשתי קרבה בלתי רגילה לטקסטים האישיים והאסתטיים האלה, אף שלא הכרתי את ההקשר שבו רבים מהם נכתבו. ייתכן שפשוט נהניתי מההיכרות עם סוגת היומן ועם הכנות הנדירה שאפשר למצוא בה.

"אחד היתרונות של ניהול יומן הוא, שבברירות מרגיעה אתה עומד על התמורות העוברות עליך בלי-הפסק. בדרך-כלל אתה, כמובן, גם מאמין בהן, מנחש אותן ומודה בהן, אלא שאחר-כך אתה מתכחש להן כל אימת שאתה צריך לשאוב תקווה או שלווה מהודאה כזו" (יומנים, 23 בדצמבר, 1911).

ורביעית, סוג הסופר שאנו מתארים לעצמנו בצמרת הקאנון הוא אולי אחיד מאוד, למשל דמות אולטרה-בורגנית ומפיקת יצירות מונומנטליות כמו תומס מאן. אבל כשבוחנים היטב כל סופר וסופר, מוצאים שאפילו הקאנון כולל גיוון פנימי מפתיע. ובייחוד סופר כמו קפקא הוא אמנם גבר לבן מת למהדרין, אבל סוג הקורפוס שהשאיר מאחוריו יוצר רושם מעודד: מלבד העובדה שרוב כתביו לא נועדו לפרסום, יש לזכור שהקורפוס שהפיק במשך חייו הקצרים נחשב מגובש אף על פי שהוא כולל לא מעט יצירות בלתי גמורות. אם מתבוננים בתוכן הקאנון בלי "קיצור-מחשבה" בלשונו של קפקא, ואם פורטים אותו לפרטים, מתגלה תמונה מורכבת, שאולי חמקה מאלה שהגדירו את הרכב הקאנון.

שוב, יש הרבה היבטים שליליים לקיומו של מושג הקאנון, אבל יש מספיק הזדמנויות אחרות לעסוק בהם. אזכיר רק היבט שלילי אחד בהקשר הזה, והוא הייחוס של תכונות על-אנושיות לסופר מרגע שנכנס להיכל הקאנון, אף שלמעשה אזכור הצדדים הטריוויאליים ביותר בחייו של סופר יכול לשמש מפתח ליצירתו לא פחות מאירועים היסטוריים מכריעים ודרמות אישיות גדולות. ובכלל, הרבה יותר קל לקרוא ספרות ולהבין אותה אם זוכרים שכתב אותה בן אדם.

"ישנתי, התעוררתי, ישנתי, התעוררתי, חיים עלובים" (יומנים, יום א', 10 ביולי 1910).

גם מוזאון קפקא בפראג נקט את אותה גישה מוטעית כלפי סופרים חשובים, ונתקלתי בו לא מעט בצירוף המילים "העולם של קפקא" מעבר לרעיון של בריאת עולם באמצעות יצירה, כאילו מדובר בעולם נפרד מהעולם הזה, או לפחות נפרד האימפריה האוסטרו-הונגרית. אך למרבה הפרדוקס, אם יש משהו שהמוזאון מיטיב להדגים, זה עד כמה  כתיבתו של קפקא הייתה נטועה בצדדים הפחות מסעירים של חיי היום-יום.

הערצת סופרים היא סוג מיוחד של פולחן אישיות, משום שחובבי סופרים מסוימים לרוב אינם מעוניינים להידמות לסופר הנערץ, אלא לכל היותר להיות מסוגלים לאותן תובנות כשלו, להשתוות למידת הכישרון שלו ולראות את העולם דרך עיניו. ההילה שאופפת את קפקא בוודאי הייתה אחד הגורמים שאפשרו לי לשאוב ממנו איזו עוצמה עמומה בגיל הנעורים. ולשם המחשה, פיסת זיכרון מטופש אך הולם: בזמנו נהגתי ללבוש מעיל צמר בעל כיסים גדולים, גדולים מספיק בשביל להכיל את אחד מכרכי היומנים של קפקא במהדורה הישנה הצבעונית, וביום הברזה אחד מהתיכון עליתי על אוטובוס לת"א והתהלכתי בטיילת עם קפקא בכיס המעיל, מלווה במחשבה הילדותית אך הכרחית שבכוחה של הספרות להציל אותי.

לפני כמה ימים, למחרת הטיסה חזרה מפראג, מצאתי את עצמי מלקטת את כתבי קפקא האוטוביוגרפיים מכל מיני מכרות חביבות שהסכימו להשאיל לי אותם בזמן מופרך כמו ערב חג שבועות. הדחיפות הייתה גדולה. ולמחרת החג גיליתי לשמחתי שאפילו שמעיל הצמר ההוא כבר לא ברשותי, הכרך הקטן של מחברות האוקטבו בתרגום שמעון זנדבנק מתאים בדיוק לכיס של ז'קט הג'ינס האביבי. בדרכי לעבודה עצרה אותי מיסיונרית בריטית בתחנת הרכבת הקלה, ובעודה מוסרת לי חומר תעמולה נוצרי (כרגיל, זה היה ספר הבשורה על פי יוחנן בכריכה מסתורית) שאלה אותי אם אני מאמינה באלוהים. העפתי מבט לעבר הרכבת המתקרבת לתחנה ועניתי: "No, but I like to read", ואז תחבתי את ספרון הבשורה על פי יוחנן לאותו כיס מרווח שהכיל את מחברות האוקטבו ועליתי לרכבת.

kafka in pocket

[מחברות האוקטבו + כיס]

כשנסעתי ברכבת הקלה המשכתי לחשוב על הדיאלוג הזה ביני ובין המיסיונרית הבריטית. אני אולי לא מוכנה לקבל את ישו כמושיע הפרטי שלי, אבל בעיניי האהבה לקריאה היא הצהרת אמונה בשיעור דומה. הרי נדרשת אמונה כדי להסכים לראות את העולם, ולו למשך כמה דקות ביום, דרך עיניו של אדם זר. לפעמים צריך סופר קאנוני כדי להתחיל להתרגל לאימוץ המבט הזה, סופר שקיבל גושפנקה שהמבט שלו ראוי לאימוץ. ולפעמים, או יותר נכון לפני כמאה שנה, בפראג, סופר מדויק כמו קפקא מנסח בעצמו כיצד התהליך הזה עובד.

"שלושה דברים: לראות את עצמך כמשהו זר, לשכוח את המראֶה, לשמור על המבט" (מחברות האוקטבו, המחברת השלישית, 6 בדצמבר).

 

המקורות לציטוטים מכתבי פרנץ קפקא:

מחברות האוקטבו, מגרמנית: שמעון זנדבנק, עם עובד, 1998

יומנים 1923-1914, מגרמנית: חיים איזק, שוקן, 1979

יומנים 1913-1910, מגרמנית: חיים איזק, שוקן, 1978

11 תגובות


  1. קודם כל אגיד שבגלל שאני מנוי על הבלוג, הרבה פעמים אני קורא את הפוסטים דרך המייל. גם כשאני נכנס לאתר, אין דרך לעשות לייק, ולרוב את מעלה את הפוסט לפייסבוק רק ביום למחרת, ואז אני לא נתקל בזה ולא מצליח לעשות לייק. אז קודם כל – לייק.
    לגבי הקאנון – אני מסכים עם כל מה שאמרת – החשיבות של הקאנון הוא כנקודת ייחוס. יש אינסוף ספרים, אי אפשר לדעת באמת מה טוב ומה לא, מה חשוב (אם יש דבר כזה חשוב), מה מהפכני. הנסיון להכיר את הקאנון מאפשר לאנשים בעל דעה עצמאית לגבש את דעתם מול ספרים שאחרים חשבו שהם מעולים. אז הקאנון מבחינתי חשוב מאוד כנקודת ייחוס, כל עוד לוקחים אותו בפרופורציות ומבינים שהימצאותו של ספר שם לא מקדשת אותו. זה יותר כמו המלצת קריאה קולקטיבית (ולרוב לספרים האלה יש חשיבות בהבנת ספרים שנכתבו אחריהם והושפעו מהם).

    חוץ מזה – אנחנו חיים בעולם עם בני אדם נוספים, וכשרוצים לדון איתם, במיוחד בנושאי תרבות, יש איזו חשיבות לרפרנסים תרבותיים דומים – גם של תרבות פופולרית (כמו הארי פוטר למשל), וגם של קאנון.

    ואם אני כבר פה – אז שוב מזל טוב על יומולדת שנה לבלוג!

    להגיב

    1. ירין, כתמיד אתה חמוד-על ושותף הולם לדיון פרגמטי על ספרות, שמשום-מה נהוג להתחמק ממנו.
      אם לנסות לסכם את הסוגייה בפחות מילים, אולי אפשר לומר שלקאנון יש ערך בהיותו המובן מאליו של הספרות: קל לשכוח ממנו ככל שאתה קורא ומתעמק יותר בנבכי תולדות הספרות ועוקב אחרי הכותרים החדשים, אבל בוודאי יש עונג מיוחד בלקרוא שוב טקסטים שחשבת שאתה ושאר האנושות כבר קראתם מספיק פעמים ולהבין שבכל זאת אפשר למצוא בהם משהו מרענן. וכמובן גם יש ערך להיזכרות בתשתית למה שנחשב ספרות טובה ולניתוח מחדש של כל זה.

      להגיב

      1. את בעצמך!
        לגבי שאר התגובה שלך – אני רק אוסיף שבשביל קאנון הוא לא רק משהו ש"חוזרים אליו", אלא גם משהו לקרוא לראשונה. זאת ועוד (!) יש לקאנון גם מובנים של היסטוריה תרבותית; כלומר, כשקוראים ג'יין אוסטן, הברונטיות או צ'ארלס דיקנס, יש גם תחושה של היכרות עם בריטניה של התקופה (גם אם זו תחושה כוזבת). אותו כנ"ל לגבי ספרים של בלזאק, ויקטור הוגו, טולסטוי, דוסטוייבסקי וכו' או לחילופין הומורס וסופוקלס.

        אחת הבעיות הכי גדולות שלי כמישהו שלא קרא ספרים עד גיל 19, היא שכל קלאסיקות הילדות נלקחו ממני. אני אמנם משתדל להכיר אותם בתור מבוגר (רואלד דאל, אסטריד לינדגרן, א.א מילן), אבל זה בטוח לא אותה חוויה.

        להגיב

        1. נכון, הם לכאורה שער לתקופה שלהם ובגלל זה נטען שחשוב לקרוא אותם גם אם אתה לא מי יודע מה מתעניין בספרות. גם בהקשר הזה המעמד של קפקא מיוחד, כי פחות נוטים לראות בו מייצג של התקופה שחי בה, אלא הערך ההיסטורי שמיוחס לו הוא בתור סופר נבואי.
          וגם אני לא קראתי קלסיקות לילדים בגיל המתאים. לא הכרתי הרבה מהן, ואלה שהכרתי לא נשמעו לי מעניינות אז. לא נורא, מספיק כיף לקרוא אותן בגיל מבוגר.

          להגיב

  2. (גם אני מנויה על הבלוג אבל משום מה העדכונים לא מגיעים ואני מלקטת פה ושם דרך פייסבוק)
    הפוסט יפה ומעורר מחשבה. כמוך, גם אני אוהבת לחשוב על המקום שהספרות תופסת בחיינו, כלומר למפות את המפגשים האגביים.
    החוויה שלי במוזאון קפקא הייתה שונה משלך, חשבתי שהאפרוריות הכרחית. רציתי שיגידו שהמוזאון סגור ושהמבקרים יתבקשו להמתין לנצח בפתחו. החומרה הקומוניסטית והמועקה (בניגוד לעיר היפהפיה באמת) שאפיינו את המקום מצאו חן בעיניי.
    במילים אחרות, אם היית מקבלת תקציב לא מוגבל כדי לעצב את מוזאון קפקא, איך היית בונה אותו? האם יש יותר קפקא מאשר ציטוטים בשפה לא מוכרת על הקירות?
    והחנות הקטנטנה בסמטת האלכימאים שכולה קפקא (אייקון של פופ!) חנות כל כך קטנה שלא יכולתי לעמוד בה לגמרי זקופה, ואם היה נכנס עוד קונה הייתי חייבת לצאת בגלל הקלסטרופוביה.

    להגיב

    1. תודה מירי. העניין עם העדכונים באמת מסתורי, אבדוק את זה.
      שאלה טובה – אולי הייתי מעצבת אותו מעט "נקי" יותר. האפרוריות במקומה בסך הכול, אבל בביקור שם הרגשתי שהאוצרות יצרה אווירה מוגזמת, כאילו צריך לכפות על המבקרת את האווירה ביצירות המדוברות יותר של קפקא וכרגיל להזניח יצירות שפחות תואמות את החותם שקפקא השאיר בתרבות הפופ. זה חבל כי אני משערת שרוב המבקרים קראו לפחות את "המשפט" או את "הגלגול", ויודעים מיהו הכותב, אז המוזאון יכול לפחות לתת תמונה מורכבת יותר.
      אציין שהאישה שבדקה לנו את הכרטיסים בכניסה לחלוטין הייתה דמות מ"המשפט", וקיבלתי זאת בהערכה. לא הייתי מתלוננת אם היו אומרים לי שאין כניסה למוזאון בינתיים, ואחרי המתנה ארוכה מבשרים לי שהכניסה למוזאון נועדה רק לי ועכשיו הם סוגרים אותה.
      איך פספסתי את סמטת האלכימאים?

      להגיב

      1. זה ברחוב שיורד מהקתדרלה של סט. ויטוס. שיישאר משהו לפעם הבאה…

        להגיב

  3. היי שירי,

    אני עוקבת אחרי הבלוג בפייסבוק כבר כמה זמן, אבל רק עכשיו יצא לי להתעמק בו, והתרגשתי.
    לצערי אני משתייכת לקבוצת האוכלוסייה האומללה שלא יכולה לקרוא בנסיעה כי בחילות, אבל למרות זאת ולמרות הקנאה העזה, מצאתי את עצמי מהנהנת בהסכמה כמעט על כל מילה ותובנה.
    ממש נעים לגלות שיש נשים כמוך שעוסקות בספרות באופן שאת עוסקת עוסקת בה, האופן שבו את מתייחסת לספרות הקנונית חד וחכם, ומאפשר לא.נשים עם תחושות מגוונות ולעתים אמביוולנטית כלפי ההגדרה הזו למצוא דרך לתקשר איתה בכל זאת. וגם כיף לגלות שאני לא היחידה שמוצאת את התחבורה הציבורית כמקור לעניין וחוויות 🙂 (באופן כללי, הזדהיתי עם כל כך הרבה דברים שחלקת, ברגעים מסוימים הרגשתי ממש כאילו אני קוראת את עצמי).
    בקיצור, שבית את לבי וגם גרמת לי לרצות לתת הזדמנות נוספת לקפקא,
    מחכה לפוסטים הבאים,

    עדן.

    להגיב

    1. ברוכה הבאה עדן, ותודה רבה על התגובה.
      אני תמיד שמחה לשמוע שעוד אנשים מוצאים עניין בתחבורה ציבורית ואני לא המוזרה היחידה. וגם שמחה שתתני עוד הזדמנות לקפקא. ואם כבר הזדמנויות, ניסית ספרים להאזנה? אני מכורה אליהם יותר ויותר לאחרונה גם בלי קשר לבחילות, פשוט כי לפעמים נמאס לי להסתכל על מקבץ אותיות.
      ויש כאן שני פוסטים בנושא, איך לא:
      http://www.booksonbuses.com/2017/01/01/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%9C%D7%A7-1/
      http://www.booksonbuses.com/2017/01/10/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%9C%D7%A7-2/

      להגיב

      1. תודה! בדרך כלל אני מאזינה לפודקאסטים (ראיתי שהמלצת על כמה בלינקים שצירפת), כי לא ממש הצלחתי למצוא אפליקצייה מספיק מוצלחת לספרים עד כה, אבל אבדוק את אייקסט! לא ידעתי שיש להם גם אופצייה לספרים, ולמזלי בעוד כמה שעות יש לי נסיעה מאוניברסיטת תל אביב ליפו, הזדמנות מושלמת לחקור אותם 🙂

        להגיב

        1. כמו שאמר לי פעם ידידי רן יגיל, אם אי שם קיימת אוניברסיטה לאקזיסטנציאליזם, וקאמי וסארטר הם בין המרצים בה, אז קפקא הוא המייסד, הדקאן.

          להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *