רשימות של דג נקאי על ספינה מלאה בגברים לבנים מתים

מאז שגדלתי ובגרתי לגיל שבו אני מתחילה לעורר ציפיות כלשהן, אנשים שבים ומטיחים בי גברים לבנים מתים. ליתר דיוק, אלה בדרך כלל גברים לבנים חיים שמטיחים בי גברים לבנים מתים. כשלמדתי לתואר הראשון זה נעשה בעדינות יחסית, אבל מאז תחילת התואר השני (ומאז סיומו, ומאז תחילת התואר השני השני. כי קשיים ואי-נעימות הם דבר שאני אוהבת לחוות עד מיצוי) הבחנתי שהתופעה הולכת ונעשית אגרסיבית יותר. עומד מרצה בכיתה מול (בעיקר) סטודנטיות (כי זה מדעי הרוח) ונוקב את שמו של גבר לבן מת מס' 243465. ואז שואל: "אתם יודעים מי זה 243465?" [פאוזה דרמטית. המרצה מניף אצבע נואשת באוויר. הסטודנטיות מגיבות בהשפלת מבט נבוכה] "לא יודעים?" (אפילו שאם כבר, הסטודנטיות יודעות ולא יודעים) "מהרו הביתה וקראו על 243465! איך ייתכן שלא שמעתם על גבר לבן מת מס' 243465? תיפח רוחי! קם הדור שלא ידע את 243465!"

רוב הסיכויים שאחרי מפגן תוכחה כזה, הסטודנטיות בהחלט לא ממהרות הביתה – ניסיתם לעלות על אוטובוס לאחרונה? כי מהיר זה לא – וגם לא קוראות על אותו גבר לבן מת שבושה לא להכיר. לא כי הוא לא חשוב – בכל זאת, אחד מהאחראים הבלעדיים לעיצוב רוח האדם וכל זה – אלא כי למרות חשיבותו, הוא רחוק. אחד מגיבוריו של אבנר שץ בספרו בעל השם המושך גברים לבנים מתים הוא אמנם גבר שחי לפני כמה עשורים, אבל שץ מנסח סביבו יפה את חוסר החדווה שקיים גם היום במגע עם עולם התוכן האינסופי של הגברים הלבנים המתים (לשם הקיצור, מעתה אקרא להם גל"מים): "קינן בו חשד אוטומטי כלפי ספרים שנכתבו לפני עשרות שנים והתרחשו בעולם נעדר טכנולוגיה מתקדמת. […] ספרים שאולץ לקרוא ולא הותירו בו דבר, מלאי תיאורים של חוסר מעש ושיממון מדכא ודמויות שפלות רוח שלא ירד לסוף דעתן או סתם עצבנו אותו בחיבוטי ההנפש הנואלים שלהן" (עמ' 151).

c0c_DeadWhiteMen_ShatsAvner_HB

לא רק פערי הדורות והיותנו בני תמותה מרחיקים מעולם הגל"מים. בשביל קוראות וקוראים מסוימים ישנם גם פערי מקום, גזע, מעמד ומגדר ופערי זמן היסטוריים גדולים יותר ממרחקי דור או שניים. שץ מודע היטב למרחק שהוא מייצר בכתבו על דמויות אלה, ובהן דמויות היסטוריות אמתיות, חשובות ושוליות, ודמויות פיקטיביות, ולכן פותח את קובץ הסיפורים בפרולוג אפולוגטי שאני מעדיפה לקרוא כפשוטו מצד אחד – כהודאה באשמה על חוסר רלוונטיות לענייני השעה הבוערים – ובאירוניה מצד אחר: אמנם שץ מביע הזדהות עם מושאי כתיבתו, אך עצם ההצבעה על היותם גל"מים בכל זאת מעידה על מודעות גבוהה לפוליטיקת הזהויות, שאין דבר רלוונטי ממנה.

הפרולוג הקצר מעניין לא רק כהצהרה פוליטית אלא גם כטקסט שעוזר לאחד את חלקיו השונים של הספר, שכן אין מדובר בקובץ סיפורים במובן המקובל של קשר תמטי וסגנוני בין הטקסטים. כלומר הוא כן מתאים להגדרה הזאת, אבל יותר מכך: בכל הטקסטים הכלולים בו מופיע שץ בתור מחבר מובלע הנמשך אחר גל"מים למרות "שנים של הטרוסקסואליות סולידית" (עמ' 11), בתור מספר בן דמותו או לפחות בתור רוח המרחפת מעל הסיפורים ומתאימה אותם לנקודת המבט הסקרנית ורחבת האופקים של שץ עצמו, או כך לפחות אני משערת את אישיותו אחרי היכרות בסיסית עם ספריו ומחברות טרייה בכוורת הגדולה של צוקרברג.

שץ אמנם כותב על נושאים רחוקים, אבל הוא נוקט לא מעט אמצעים מקרבים ומפזר בספרו  קטעים ארס פואטיים, שהבנתי כמעין הוראות קריאה. למשל כותרות המשנה של כל טקסט מקלות על הניווט בו, כמו באחד הסיפורים האהובים עליי בקובץ, משי: מניפולציה רגשית, ובו כותרת המשנה הבהירה לי כי אולי הסיפור התחבב עליי כל כך משום שנפלתי קרבן למניפולציה הזאת. הסיפור הזה מזווג בהצלחה בין אירועים היסטוריים לאירועיים ספרותיים, או בין הכלל לפרט, אם לנסח את זה בגסות, וגם בכך הוא אמנם יוצר פערי זמן בין הקוראת לטקסט אבל שב וסוגר אותם בציון נקודת המבט של ההווה. כאן היא מתבטאת ביחס של ילד ישראלי למלחמת העולם השנייה, מהבולטות בפועלם של גל"מים: "במלחמה שלהם קינאתי קצת, כי הרי חיינו כאן היו מלאים שיממון ושגרה, והמלחמות היו מעטות מדי, וכמעט לא השפיעו עלינו, כי נהגו אז להילחם בחזיתות רחוקות וללא ירי סטטיסטי על העורף: אפילו את הלימודים בבית הספר לא ביטלו" (עמ' 93).

הצצה בתוכן העניינים מספקת שפע של הוראות קריאה מקוריות ומגוונות: "חומרים מסוכנים", "מדרש בולי דואר", "עבודת גמר" ועוד הפתעות. וגם הרגעים הארס פואטיים המשובצים בסיפורים הציעו אפשרויות קריאה מרעננות. לדוגמה בסיפור "אורניום: חומרים מסוכנים" המספר האנונימי קובע: "זאת האמת: הכול עשוי להיות בדוי, אבל לרשומות המטאורולוגיות יכול כל אחד לגשת ולבדוק" (עמ' 83-82). ההוראה שאני מוצאת בציטוט הזה מציינת את השילוב הייחודי בין עובדות לבדיון בפרוזה של שץ, ומסבירה כי פיסות המציאות הרבות בכתיבתו ניתנות כולן לאימות, ובייחוד בעידן הנוכחי, שבו נקיטת הגישה האנציקלופדית נעשתה קלה במיוחד.

גבר לבן מת. ויקיפדיה
גבר לבן מת (ויקיפדיה)

הקובץ כולל גם סיפורים שלמים שבעיניי יכולים לשמש הוראות קריאה לשאר הספר, כמו מחווה אחת לז'ורז' פרק ב"פרק ב': ספירת מילים", שמוכיחה כי אף על פי שהכתיבה של שץ רווייה אירוניה והתחכמויות שונות, אין להסיק מכך שהמניע לכתיבתו אינו רגשי; או "דגי הפרשנות: אל הים הדרומי", סיפור שכורך מילות ביקורת על פרשני "מובי דיק" עם ניסיון עיקש של המחבר המובלע לממן מסע אל דרום האוקיינוס השקט כדי להתחקות אחר יצירה מוקדמת של מחברו הרמן מלוויל, מבכירי הגל"מים הספרותיים. "דגי הפרשנות" מציג את האמביוולנטיות שבכתיבה בעקבות כותבים אחרים, שיכולה להיות מעשה טפילי למדי, הדומה לסימביוזה בין לווייתן לדג נקאי (עמ' 161), ובד בבד מעשה מפרה של הפלגה על כנפי הדמיון (ובמקרה זה, בייחוד אם לא מתאפשרת היציאה להפלגה ממשית).

ואגב דגים ויונקים ימיים וכו', הספר הזה מספק לי הזדמנות נהדרת לכתוב על שני נושאים שכבר עסקתי בהם הרבה כאן: תחבורה ומגדר. אני לא הראשונה שתדמה את הקריאה בגברים לבנים מתים להפלגה, אבל אני בכל זאת רוצה להתעכב על המוטיב הדומיננטי הזה ועל הקשר ההדוק שלו לעיסוק בגל"מים (ראשי התיבות האלה אינם מפסיקים לשעשע אותי. האשטאג סליחה). נושא הים והימאות מופיע בלא מעט סיפורים בקובץ הזה, ואמנה רק כמה מהם: תחילה ב"זכוכית: אטיוד בשי"ן שורקת", סיפור נוגע ללב על מערכת יחסים שתקנית בין אב לבן ועל גורל האקווריום הביתי שלהם; וב"לוזיטניה והר-ציון: מדרש בולי דואר" על רב-החובל והמרגל אריך הרשפלד, שהמספר-מחבר מתחקה אחריו בחקירה דומה לזו שחקר בסיפור אחר על הקולונל הבדאי מיינרצהאגן; וכמובן "רצח כדוריות המנגן: לשוט אל השקיעה", על ימאי שחולם לכתוב ספר, "איש של מילים בין אנשים לקוניים" (עמ' 140).

אוניות וספינות הן לא רק סביבת עבודה מיוחדת במינה, אלא גם סוג של תחבורה ציבורית לחובבי אתגרים, כולל ארוחות, לינה וסכנת חיים. כשמדובר בימאות ראוי לציין שלרוב זו סביבת עבודה גברית לחלוטין שכבר שימשה מושא כתיבה להמון סופרים, ולא בטוח שהם תמיד ניצלו זאת כדי להבין משהו על מגדר. גם שץ לא עוסק בכך מפורשות, אבל אי אפשר לטעון שספר עם שם כזה חף מדיון מגדרי. אם להפליג רחוק יותר עם מטפורת הימאות, הייתי אומרת ששץ אסף את גיבריו לסביבה גברית סטרילית כדי להתבונן בהם במצבים קיצוניים: בין שבהצבתם על ספינה ממשית, ובין שבאמצעות קיבוצם באותו כרך בצבע ורוד אירוני, תחת כותרת פרובוקטיבית, שמקטינה ומאדירה אותם בעת ובעונה אחת ובעיקר קוראת להתבוננות ביקורתית בכל מי שנמנה עמם ובתוצריו. נדמה לי שלא במקרה חלה תפנית תמטית בסיפור האחרון בקובץ, העוסק באישה שמתחקה אחר איורים בוטניים של אישה אחרת, שחיה כמה עשרות שנים קודם לכן. אולי החתימה בסיפור נשי דווקא נועדה לומר שההיסטוריה הכתובה אמנם רוויה בעיקר בגל"מים אבל היא לא שייכת להם (בכל זאת, מתים), אלא נגישה לכל אחד ואחת שמעוניינים לחשוף את השכבות השונות של האמת. ובכל זאת, גם בסיפור הזה נשמרת הרוח האחידה השורה על כלל הספר, וגם בו מבליח שץ כמחבר מובלע למעין קידת פרדה.

ועוד הפלגה: כמו הכלים הגדולים שנושאים את גיבוריו, הפרוזה של אבנר שץ היא אקס-טריטוריאלית במובן זה שהיא מסוגלת להוציא דמויות ותופעות מהקשרן ולהתבונן בהן במבט אחר, כמו להוציא דגים מאקווריום ולמסמר אותם אל לוח דיקט גדול. אלא ששץ עושה זאת במינימום אלימות, ובשילוב של ישירות ועדינות שהופכות אותו לסופר נדיר בשדה המקומי.

 

אבנר שץ, גברים לבנים מתים, לוקוס, 2016

 

ולנסיעה קצרה: מומלץ להכיר עיבוד שונה לגמרי של שץ לסוגיות מגדריות בסיפור תאנים, שהתפרסם ב-1989 בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ושוב בספר הפרוזה הראשון פרי עטו מעגלים מודפסים (כתר, 1994).

4 תגובות



  1. לא קראתי את הספר אבל שמתי עליו עין ורציתי לשאול – האם יש דמיון כלשהו בינו ובין ספר הגברים?

    להגיב

    1. אפס דמיון, אבל שניהם חריגים ומרעננים מאוד בנוף המקומי.

      להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *