אני לא מרבה לכתוב פה על ספרות קאנונית, אף שכמו שכתבתי פעם, הקאנון הוא מושג שמכונן מערכות יחסים מועילות בסך הכול בין קוראים לספרים. במקרה של לוליטה מאת ולדימיר נבוקוב, שהתפרסם לראשונה לפני קרוב לשבעים שנה, הקאנוניזציה משתרעת הרבה מעבר לגבולות הספרות, והרחק מהתוכן הממשי של הספר. זו גדוּלה מסעירה אך מסוכנת: נבוקוב כתב טקסט מורכב מנקודת מבטו של הומברט הומברט, מספר בלתי אמין בעליל שנוטה להימשך לילדות על סף גיל ההתבגרות, וכשהוא מתאהב באחת מהן, דולורס הייז המכונה בפיו "לוליטה", הוא חוטף אותה, אונס אותה ומתעלל בה תוך כדי מסע ברחבי ארצות הברית. עובדות אלה לעיתים רחוקות מתגלמות בהדהודים של לוליטה בתרבות הפופ מאז ואילך, וגם מבקרים שקראו אותו לפני שנהפך לתופעה תרבותית כינו אותו "סיפור אהבה" למרבה התדהמה.
המחקר עסק בספר הזה די והותר, ולכן כמובן לא אנסה לחדש בהיבט הפרשני. אבל חוויות קריאה אישיות תמיד יש, כמספר הקוראות והקוראים, ומעניינות במיוחד כשמדובר בספר בעל היסטוריית התקבלות כה סוערת: ספר שבשעת יציאתו היה שערורייתי, לאחר מכן שייט בבטחה אל תוך הקאנון לא רק בזכות איכותו היוצאת דופן (איכות יוצאת דופן לעולם לא מספיקה) אלא גם כי נישא על גלי הפתיחות המינית של העשורים האחרונים של המאה העשרים, ואילו כיום – כיום כבר לא נוח לדבר עליו, מסיבות שברובן הן מוצדקות.
המיניות היא משנית לאמנות, כפי שהמספר אומר בעצמו באחד הקטעים האלה שחוקרי ספרות אוהבים, שבהם הדמויות ברומן רומזות איך כדאי לקרוא את הטקסט. ואם מניחים את המיניות בצד לרגע (דבר שלדעתי קל לעשות, כי למרות התיוג שלו כפורנוגרפי, מעולם לא הרגשתי שהוא רווי בתוכן ארוטי), נשאר המון חומר אמנותי לעכל. קודם כול, יש לציין שאף שלוליטה הוא רומן קריא מאוד, הוא מורכב ומפותל, בין השאר בגלל עירוב ז'אנרים: הוא מדלג בקלילות בין פרסומות, שירים, שירי ילדים, רומן פיקרסקי, יומן אישי, כתב הודאה באשמה, וסיפור התאהבות עקום, ותעלומת פשע, וחידה ספרותית, וגם לכם יש סחרחורת? לי בהחלט יש, כי בדיוק סיימתי לקרוא את הספר שנית, וזו אחת ההשפעות העיקריות שלו. כשמנתקים את לוליטה הספר מלוליטה הסמל מגלים עולם שלם ואחר לגמרי מהדימוי הנפוץ שדבק בו מחוץ לשדה הספרות. זו אחת מיצירות הספרות שהכי פונות אל הספרות עצמה, שהכי פחות עשויות מגופים והרבה יותר רוויות ביסודות השפה עצמה. העובדה שעכשיו, בקריאה השנייה, האזנתי לספר (בקולו של ג'רמי איירונס הנפלא) חיזקה את הרושם הזה, כי נעשיתי מודעת היטב למימד הצלילי שלא רק נוכח בו מאוד אלא ממש שולט בו. אני יודעת מעט מאוד על נבוקוב עצמו ונהנית מהגילוי האיטי, כך שאולי יום אחד אולי אבדוק את ההשערה שלי בנוגע לתהליך היווצרות הרומן, ולפיה אולי המחבר פשוט נבר בהתמדה במילון אנגלי-אנגלי בחיפוש אחר אליטרציות, והחליט לכוון את המידע בו לפי הנגנת המשפט, בהתענגות על שרשראות מילים שמתחילות באותה אות. והעלילה? לתחושתי היא לפעמים מקרית, בעיקר מתפתלת בעקבות הלשון. שוב, אני לא מנסה לטעון פה טענה מחקרית. אני רק רוצה לשתף שכך חוויית הקריאה עוברת: בהצטרפות מתפעלת לריקוד של נבוקוב עם השפה האנגלית, ולא תמיד בתגובה ישירה לעלילה.
ועם זאת, אי אפשר להפריד את הווירטואוזיות הלשונית, ואף לא את ההנאה ממנה, מסיפור המעשה. אז כמובן מתעוררת האי-נוחות הגדולה שבקריאה של לוליטה. גם הקוראת המצטיינת בריחוק רגשי נאלצת לתפוס את עצמה מפעם לפעם ולהתבייש בהיקסמות שלה מהלשון בפי דמות של פדופיל, פדופיל רהוט ומהפנט, אבל עדיין פדופיל. נבוקוב היה אמן אשליות דגול, ואני בטוחה שהעלילה המסוימת הזאת בצירוף היופי המסוים הזה של השפה הם שילוב מתעתע שהוא התגאה בו במיוחד.
כיום כמובן לא השערורייתיות של הרומן היא מה שעשוי להניא מקריאה בו, לפחות לא בחוגים שאני מסתובבת בהם, אלא החשש מהשחתה מוסרית. הגל הנוכחי של הפמיניזם הוא עוצמתי ומבורך, וקורא לבחון מחדש שלל עמודי תווך תרבותיים. אם כן, עייפנו מיצירות שעיקרן חפצון נשים, וטוב שכך. אבל האם לוליטה כל כך קיצוני ביחס לקאנון שלם שמדיר נשים כסובייקט? או שמא הוא קיצוני מספיק בשביל להיקרא כפרודיה? אני לא מייחסת לנבוקוב כוונות פמיניסטיות מן הסתם, אבל אני כן תוהה אם ההתמקדות של הרומן במעשה החפצון עצמו, התמקדות כפייתית עד כדי איון החפץ, היא הגחכה מכוונת של סיפורי אהבה חד-צדדיים שתולדות הספרות רצופה בהם. לוליטה כאובייקט נהפכת למסמן ריק של תשוקה, וניתנת להפרדה מדולורס הילדה-נערה שמאחוריה, שהיא דמות פיקחית, מתריסה ובעלת חוסן רגשי יוצא מן הכלל. קשה לקרוא את הרומן בלי להגיב לכאב שלה, שאפילו הומברט הומברט אינו עיוור לו ומסוגל למסור אותו בבירור גם מאחורי אלף צעיפי תעתועים לשוניים. אותו כאב מוכר להחריד, גם בלי תלות בספרות. וסביר שרומן מורכב וכתוב היטב לא מעודד ניצול נערות וילדות במידה שמתקרבת למה שעושות תעשיית הפרסום, האופנה, הפורנו, מוזיקת הפופ, רשתות חברתיות, הטלוויזיה והקולנוע, אם למנות רק מעט דוגמאות.
וכאמור בנוגע לקאנון בתור קטגוריה בעייתית אך מועילה, אציין שוב שאחד מיתרונותיו הוא מערכת היחסים המפותלת וארוכת השנים שאפשר לנהל עם ספר קאנוני לעומת ספר שאנו קוראים בו ללא מטען התקבלות כבד. לפעמים המעמד הקאנוני הוא תירוץ מספק לקרוא ספר יותר מפעם אחת, וגם על המעט הזה אני אסירת תודה.
כאן המקום לעשות את מה שאני עושה בבלוג הזה מראשיתו, והוא למקם את חוויית הקריאה בחיים: את לוליטה קראתי לראשונה בגיל 16, מעט מאוחר מדי לטעמי אז. בנעוריי שאבתי סיפוק מיוחד מלקרוא ספרים לא לגילי, ובכל זאת לקח לי זמן להגיע אליו. לצערה של אלת האירוניה לא קראתי אותו בגיל 12, הגיל שבו לוליטה הדמות פוגשת את הומברט הומברט, אלא רק בגיל שבו כבר מסתמן שהיא קמלה בעיני המספר. כך או כך, יש להודות שניגשתי אל הספר קודם כול מתוך הזדהות איתה.
בשביל קוראיי שמעולם לא היו נערה בתחילת האלף השלישי, כדאי להקדים ולהסביר שזו זהות שמתעתע מאוד לגדול לתוכה. כל חייך אומרים לך שכשתהיי אישה יהיה חשוב ומעצים להיות יפה ומושכת, ואז כשנקרית בפנייך ההזדמנות לממש את הציווי, את מבינה שזה מימוש הרבה יותר מסובך ממה שנדמה. כי אמנם המסר העיקרי שאת מקבלת מהסביבה הוא שהערך העליון בך הוא מידת הנחשקות שלך מבחינה מינית, אבל בה בעת, לך עצמך אסור להביע תשוקה מינית או אפילו עניין בנושא. ומצד אחר, אין יותר מדי תחומי עניין רוחניים אחרים או בכלל שנערות מוסללות לפתח. ואני, בתור ילדה עם שאיפות אינטלקטואליות מוגזמות שלא מצאה מקום לטפח אותן, הגעתי לגיל העשרה ותהיתי אם אולי בעצם מוטב להתרגל לחיים כאובייקט. חשבתי שאני נורא חכמה אם אחליט לקבל על עצמי את מה שנראה בלתי נמנע, כל עוד אהיה מספיק צינית בנוגע לזה. הקריאה בלוליטה הייתה קריאה מתוך סקרנות מהולה בייאוש, כבספר הדרכה שמלמד כיצד להפחית את מידת האוריינות. כי התודעה היא סבל, וחשוב מכך, היא פוגמת בחן.
והאמת היא שקשה למצוא גישה טובה אחרת, ופחות פרדוקסלית, כלפי המציאות הזאת – המציאות שבה סביב גיל ההתבגרות ניכר עלייך משהו שגברים רוצים מאוד, שאת לא יודעת אם הוא כוח או חולשה. וככל שאת מתבגרת את מפחדת לאבד אותו, גם אם את עדיין לא בטוחה מהו הדבר שאת מאבדת. את המציאות הזאת, גם אם לא ממניעים פמיניסטיים ובלי להעמיק בחקר התודעה של מי שחווה אותה על בשרה, נראה שנבוקוב הבין וידע לייצג מבעד לשלל בבואות מוליכות שולל. התעתוע שבחוויית ההתבגרות הזאת משתבר לאינספור רסיסים ומשתקף בלשון המתעתעת של לוליטה הרומן ובלשון הישירה של לוליטה-דולורס הדמות. הומברט הומברט, העד הנאמן שלה, הוא אמנם בפירוש לא מודל לחיקוי, אבל אפשר להזדהות איתו כשגם הוא משתאה ונטרף אל מול התופעה.
לימים קראתי מבקרות ספרות פמיניסטיות (לדוגמה ג'ודית פטרלי וכתיבתה על "הקוראת המתנגדת") שניסחו את חוויית הקריאה שחוויתי אז במונחים תאורטיים. ואילו בגיל העשרה, בתור קוראת מתחילה, רק ידעתי שאני ששה לקרוא ספרות קלאסית מתוחכמת כדי לינוק משהו מהגאונות של יוצריה, אבל היה מחסום בלתי עביר ביני וביניהם, שחששתי שמקורו בדלות הרוח שלי עצמי. כיום, ובזכות הרחבה מאומצת של מנעד הקריאה שלי, אני מבינה שטקסטים שאין בהם נשים בתור סובייקט הם לא דבר חסר ערך, אך בהחלט מבלבל כמפגש ראשון של נערה עם יצירות מופת בספרות העולם. לוליטה במיוחד הוא טקסט דגול אך בעייתי, שביסודו כנראה לא נועד לקוראות צעירות, אבל ההדהוד הרחב שלו מזמין אותן לשמש קוראות מתנגדות ולהערים עליו.
זה כוחה של ספרות גדולה: לשלוף את הדבר שנוכח ברוב-רובן של היצירות בכל סוגה אפשרית ולעסוק בו ישירות, כפי שאולי עוד לא עסקו בו מעולם. ואילו בחלוף כמעט שני עשורים מהקריאה הראשונה, אני קוראת שוב בלוליטה בשביעות רצון. לאו דווקא כי הצלחתי להערים עליו – הקאנון, מעצם הגדרתו, כמעט בלתי שביר – אלא פשוט כי יש לי קריאה נוספת, מלנכולית יותר לנוכח הפרדוקסים שעולים ממנו, אך פחות אובדת עצות, ובעיקר קריאה של אדם מבוגר.
Vladimir Nabokov, Lolita, Olympia Press, 1955
ולנסיעה הבאה: ובכן, לא ציינתי מדוע קראתי את הרומן הזה שוב עכשיו, והסיבה היא די אקראית. לאחרונה נתקלתי בסיפור הקצר "לוליטה" מאת דורותי פארקר בגיליון י של כתב העת דחק, בתרגום אביעד שטיר. לסיפור מצורפת אחרית דבר מאת לאונה טוקר, המתחקה אחר התעלומה של פרסום הסיפור בעל השם הזהה שלושה שבועות בלבד לפני שפורסם הרומן של נבוקוב לראשונה בצרפת. ההיתקלות המקרית הזאת כל כך סקרנה אותי שהתחלתי לכתוב שני טקסטים משלי בעקבותיה (אחד מהם הוא הפוסט הזה), אירוע שמזכיר לי לציין עוד תכונה חיונית של הקאנון: הוא נוטה להצמיח עוד ועוד טקסטים בעקבותיו ובדיאלוג עימו. אם אינטרטקסטואליות היא מקור עונג בעבורכם וטרם קראתם את לוליטה הרומן, זה בהחלט מקום טוב להתחיל ממנו ובטח לא לסיים לעולם.
קישור ישיר
איזה טקסט נפלא ומרתק. תודה!
לא הייתי מודעת לווירטואוזיות השפה של נבוקוב, כי קראתי את הספר בעברית, אבל החווייה שאת מתארת דומה מאוד לחווייה שמזמנת קריאה בכתביו של המרקיז דה סאד בצרפתית. וירטואוזיות לשונית שלא ניתן אלא להתפעם ממנה, עד שבבת אחת נזכרים מה משמעותו של היופי הלשוני הזה.
קישור ישיר
נדמה לי שקראתי את לוליטה בגיל 12-13. זה ממש לא הגיל המתאים, ואני לא בטוחה מה הבנתי ממנו.
יש פרק מעניין עליו בפודקאסט של מרינה ברלין (היא ישראלית אבל כותבת ומקליטה באנגלית) – הטענה שלה היא ש"חניבעל" הוא העיבוד הטוב ביותר למסך של "לוליטה", כולל הסבר מעמיק.
https://open.spotify.com/episode/2DNWybZrduUpYLYo9YOPrX?si=e83a87deeaed4d47
קישור ישיר
מסקרן מאוד, תודה על הקישור!