נמאס לי להיות בעומס, אבל אני לא יודעת איך להפסיק. אני מאשימה את הקפיטליזם המאוחר. כלומר את העובדה שהקצב שבו אני מצליחה להגדיל את ההכנסות שלי לעולם לא ידביק את הקצב שבו הדברים הנחוצים מתייקרים. כוחות השוק מאיימים עליי, והשתוללותו גורמת לי להתנהל כאילו אסור לעצור, כאילו תמיד צריך להגדיל הכול, לעמוד בקצב של הצמיחה אבל גם להיות ערוכה לשיבושים בה, שאמנם תמיד יהיו רווחיים אבל רק לקבוצה מאוד מצומצמת של אנשים, בעודם גוזלים עוד מהרווחה של אלה שאינם מרוויחים. בתקופות שיא של הסחרחרה הזאת אני משתדלת להזכיר לעצמי שקשרים אנושיים, אנשים שאני אוהבת, הם לא דבר שראוי לכמת עם כל השאר ולבחון אילו מהם משתלמים ואילו לא תורמים לכלכלת האנרגיה הפרטית שלי. לא מגיע להם להיכלל בשיח הזה, אבל אותו שיח בהכרח דוחק אותם הצידה.
דווקא בתקופה שלחץ הזמן וההתחייבויות התחיל להיתרגם ללחץ פיזי בחזה מצאתי נחמה בהתשובות של קת'רין לייסי האמריקאית, שיצא לאור ב-2017 ולאחרונה בתרגום לעברית. הרגשתי שספרים אחרים, על תקופות אחרות, לועגים לי בהשתהותם. והנה הגיע רומן שהצליח ללפות אותי מהרגע הראשון כי הוא אמנם מתקדם בקצב המוגזם שאני כה סובלת ממנו, אבל זה הקצב היחיד שנותר בעצם. ופרט לכך, הוא ממחיש היטב מה הבעיה באותו מנגנון שלכאורה ממקסם את האדם והלכה למעשה דוחס אותו. גיבורת התשובות מנסחת זאת בהיסוס אך בבוטות: "נראה לי בגדר האפשר – אף שידעתי שזה אבסורד – שגופי שלי, הדבר החיד שבאמת היה בבעלותי, עוקל איכשהו" (עמ' 16).
הגיבורה היא מרי, צעירה שמתגוררת בניו יורק וחיה חיים אמריקאיים רגילים יחסית של כריעה תחת תשלומי החובות שצברה בקולג'. הגוף שלה גם הוא כורע תחת הלחץ, וסדרת טיפולים בלתי שגרתית ויקרה אמנם משפרת את הרגשתה אך בה בעת ממשיכה לערער את ההיתכנות הכלכלית של חייה. עבודה חדשה ומסתורית עלולה להיות התשובה לכל מצוקותיה הכספיות: השתתפות בניסוי ביוטכנולוגי שמתנהל סביב כוכב קולנוע ומטרתו לבדוק מעין מודל הפרטה של צרכים רגשיים וגופניים. מדובר בניסוי ביחסי קרבה שאמור "לשפוך אור על המנגנונים הפנימיים של אהבה וידידות", ולהציע התערבות כימית כלשהי שתשפר אותם. מרי חיה הרחק מכל העולמות שמצטלבים בניסוי זה – היא בילתה את ילדותה הרחק מהציביליזציה, וגם לאחר שנמלטה מהסביבה המבודדת והאזוטרית שגדלה בה, עדיין נותרו לה הרבה פערים להשלים.
התשובות בוחן שאלה נועזת: מה אם גם קשרים אנושיים, ובפרט קשרים רומנטיים, היו ניתנים לעדכון, שיפור ומקסום, עד כדי אופטימיזציה? והאם אפשר לזייף רגשות? נראה שהספר ניגש לשאלה לא בתהייה אם אפשר לייצר רגשות יש מאין, אלא בתהייה עמוקה יותר: האם כל רגש שמובע יכול להיהפך לאמיתי? מה המרחק בין "פייק איט" לשלב ה"טיל יו מייק איט" ביחסי אנוש? כך למשל מתואר בקטע מאחד הניסויים שבהם מרי משתתפת בתפקיד "חבֵרה רגשית", הפעם בגוף שלישי: "היא עדיין הגיבה לכל הסימנים, דקלמה את השורות שלה, נצמדה לפרוטוקול ולא ידעה בבירור אם היא פשוט מחקה חיבה או שהחיקוי הזה משנה אותה מבפנים, מסנתז בתוכה אהבה מסוג חדש" (עמ' 171–172). העולם שמתואר ברומן הוא כזה שכסף, אידאולוגיה ואגו לא משאירים בו מספיק מקום לרגשות כנים ולקשרים אמיתיים, כך שהצעד המתבקש הוא להפוך גם את אלה למצרך. בהחלט יש כאן גם זווית פמיניסטית: הצוות שמרי עובדת בו ומקבל תשלום על עבודה רגשית הוא כמובן חבורת נשים עם מעט ברירות אחרות, שממילא חוות את הגוף והתודעה שלהן כדברים שהופקעו מהן עוד קודם לכן.
אף שאחוז גבוה יחסית מהספרים שיוצאים בתרגום לעברית הוא ספרות אמריקאית עכשווית, התשובות הוא מסוג הספרים שבוחרים לא לתרגם, והקוראים ההרפתקנים רגילים לחפש אותם בשפת המקור. אבל יש ערך ביבוא טקסטים ניסיוניים גם לשוק הספרים העברי, שסובל משמרנות יתר. לייסי היא סופרת שלוקה ביומרנות שאני מעדיפה להעריך כתעוזה מאשר לפטור כשיגעון גדלות. יש לה רעיונות מוזרים ומסועפים, הומור חמקמק ומושאי כתיבה מונומנטליים יתר על המידה (לדוגמה המושג המופשט של אהבה). ובעיקר יש לה יותר מדי רעיונות – התשובות סובל מעומס של חידושים וכיווני התפתחות, ועם זאת אפשר לקרוא את העומס כאסתטיקה מכוונת, כדרך הכי לגיטימית לכתוב פרוזה עכשווית בעולם שתובע השתרעות מתמדת. וכמובן, העומס הוא גם אחד מנושאיו של הרומן, וייצוגו מגלה רגעי סאטירה משובחים:
"אני רוצה מים."
"בטח. איזה סוג?"
"של מים?"
"יש לנו מי קוקוס, מי אלוורה, מי ג'ינג'ר, מי ירקות, מי חליטת צמחים, מי אבטיח צהוב, מי כורכום ומי סיידר תפוחים וחומץ אגב מזוקקים."
היא הרגישה יובש נורא.
"אה – וגם מי דבש ולימון. ומי מייפל."
"אני לא יכולה – אין לכם מים?"
"יש לנו הרבה מים."
"מים רגילים?"
"אנחנו מציעים מִיּוּם באמצעות מיקרומינרלים מחוזקים."
"למה אתה לא מסוגל לענות לי?" (עמ' 234‒235)
העכשוויות של הרומן מסוכנת גם במקור – הספר עלול להתיישן עד מהרה – ובתרגום ייתכן שהוא לא יספיק להתקבל בשביל שתהיה לו הזדמנות להתיישן. קוראי העברית ספקנים בנוגע לחידושים, אף שתרגומי ספרות עכשווית הם מקום נהדר להתבונן בו על תהליכי השינוי ששפת היעד עוברת. כך העברית בתרגום של מאיה פלדמן לפעמים נראית זרה, שאולה, והאפקט פשוט בלתי נמנע – הרבה מהחידושים שצריך לחדש בעברית מקורם בתרבויות זרות, ובייחוד בזו המסוימת שהרומן נכתב בה. אבל יש בתרגום הרבה רגעים יפים ומענגים שמזכירים שלמעשה העברית כבר מזמן מוכנה למאה ה-21, וכל שנותר לנו כקוראות וקוראים הוא להשתכנע.
מלבד אתגר השפה, לייסי מציבה אתגרים מבניים לא פשוטים. היא עוברת מנרטיב בגוף ראשון לנרטיב בגוף שלישי, מתרחקת מהגיבורה ומלווה דמויות אחרות לטווח קצר, משאירה קצוות עלילתיים פתוחים וסוגרת אחרים בחופזה. האי-סדירות של התשובות עדיפה לדעתי על הפואטיקה הצפויה של רומנים נוסחתיים, שמתורגמים באחוזים הרבה יותר גבוהים. זה טקסט מתפזר ולא אחיד עם כמה הערות חריפות על אהבה, עולם העבודה והציביליזציה בכלל, אני בוחרת לראות בהתפזרות שלו יותר מרישול נסלח. אמנם לייסי היא כותבת עם רעיונות גדולים, אבל בסופו של דבר היא יודעת להרפות מהמושכות ונותנת לטקסט להוביל אותה. גיבורת הרומן אומרת מתישהו, בהקשר אחר, משפט שאפשר להשתמש בו גם כמדריך של לייסי ליצירה: "אם הכול נראה לך מובן מאליו אתה עיוור, אבל אם שום דבר לא מובן מאליו בעיניך אתה משותק" (עמ' 238).
החלקים שבהם הרומן מתפרע ומאבד כיוון מצדיקים את היציאה להרפתקת קריאה אפופה אי-ודאות. אותם חלקים מדגימים את הכוח העלילתי שביצירת סיטואציה מלאכותית כמו הבולשיט המובהק של "ניסוי ביחסי קרבה" – וכשהניסוי משתבש, נהיה אפילו יותר כיף.
ומה בנוגע לאהבה? ומהן התשובות? האם יש כאלה בכלל? ומה בנוגע לקפיטליזם המאוחר? או במילים אחרות, מה תוצאות הניסוי – האם באמת אפשר לקנות רגשות? בקריאה שלי הצלחתי למצוא יותר תחושות מאשר תשובות, או לפחות להגיע להבנה שהתשובה נמצאת בחוויה, כל חוויה שנפרדת מעיון אינטלקטואלי, ובפרט חוויה שמכתיבה ניסוח חדש של הקשר בין גוף לנפש. ההתמסרות לרומן התשובות ברגעיו הכנים ביותר מגלה פן רוחני שקשה לשחזר בעוד מילים. אם כן, לא נותר לי אלא להזמין עוד קוראים וקוראות להשתתף בניסוי, ומלבד זאת להשתתק.
קת'רין לייסי, התשובות, מאנגלית: מאיה פלדמן, עם עובד, 2021 [2017]
ולנסיעה הבאה: על האופן שבו השיטה הכלכלית והשתרעות הטכנולוגיה מותירות את חותמן בגוף ובנפש אפשר לקרוא גם בסוגה אחרת: ג'ייה טולנטינו הוציאה את קובץ המסות שלה Trick Mirror ב-2019, והצליחה לפרק בו כמה מהאשליות שכבר שכחנו איך לחיות בלעדיהן. במאמר מתוכו על עריצות האישה האידאלית היא מדברת על אופטימיזציה, על השאיפה לשפר את העצמי שאנחנו מקבלות כהכרחית ומסכימות לשלם עליה ביוקר באמצעים כמו סלט בהרכבה ואימון כושר סמי-אירוטי. כמו לייסי, גם טולנטינו יודעת לחשוף את ההעצמה השקרית שבקדמה הטכנולוגית ולהסביר כיצד היא משרתת דיכוי, ומרתק לקרוא על כך הן בסוגת העובדות והן בסוגת הבדיון (ולמי שעסוק בפעילות גופנית מעצימה, אפשר גם להאזין למאמר).
קישור ישיר
תודה! שמתי ברשימה.
קישור ישיר
כתמיד ומתמיד, רשומה מרשימה.
כמובן שהספר נכנס מייד לביצוע קנייה וקריאה.
רציתי לספר לך שקראתי כמה וכמה פעמים את הרשומה הקודמת שלך. במשך ימים כתבתי לעצמי את תגובתי. אלא שכשפגשתי בהערות הקוראים, שהיו בעיניי חגיגה אמיתית של אופטימיות, ויתרתי. המבט שלי הביע עצבות וכעס ושיקף התבוננות רוויית עגמומיות. מה שרציתי לספר לך בזאת הוא, שתדעי ושתזכרי, כתמיד ומתמיד, שיש לך קוראים הצמאים לדברייך והעוקבים אחר הבלוג שלך באדיקות אוהבת ומוקירה.
קישור ישיר
תודה רבה הלנה. נו, לפחות עגמומיות היא רגש שיש מה לעשות איתו בשדה הספרות. במובן הזה, גם כשמצב שוק הספרים בכי רע הוא מצליח להזין את עצמו. מי ייתן וצרור התסכולים יהיה כערימה נחה בקומפוסט (והנה אני משתמשת בעולם דימויי התולעים המעט קיצוני של ויזן במאמר ההוא, אבל למטרות אופטימיות).
"התשובות" הוא רומן מאוד חיוני ומעודד כדוגמה לאפשרויות הרבות שעוד פתוחות בפני הספרות במאה ה-21. מקווה שגם את תיהני ממנו.
קישור ישיר
ועוד דבר-מה:
הינה, היום, (חמישי) הופיעה ביקורתו של אריק גלסנר על הספר –
https://arikglasner.com/2021/06/17/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%aa%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%a7%d7%aa%d7%a8%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%99/
קישור ישיר
תודה על הקישור. לא הסכמתי עם כמה נקודות בביקורת של גלסנר, אבל השאלה "מדוע נולד רומן" היא באמת חשובה, והזדהיתי מאוד עם מה שאמר בפסקאות האלה. אצל לייסי באמת ניכר שהיא מולידה פרוזה מתוך חוסר מנוחה חקרני. הבוקר האזנתי לסיפורה "חתך", וגם בתוכו בהחלט מרגישים את הדחף לברר שאלות עמוקות ואוניברסליות. אני מצרפת את הקישורים לסיפור, לקריאה ולהאזנה:
https://www.newyorker.com/magazine/2019/04/22/cut
https://www.wnyc.org/story/catherine-lacey-reads-cut/
קישור ישיר