ספרים באוטובוסים בן שש!

מאז יום ההולדת הראשון של הבלוג, שאני חוגגת באדיקות גם בתקופות של עדכונים דלילים, פוסט יום ההולדת נשאר מקום להתוודות בו על ספקות בנוגע לתפקיד הקריאה והספרות בכלל ובמסגרת הבלוג בפרט, להודות לקוראות ולקוראים בפליאה על דבקותם במדיום גווע כמו בלוגים – כמו טקסטים ספרותיים בעצם – וגם לעדכן כמה עדכונים אישיים. הפוסט הזה לא יהיה שונה, ויכלול תערובת של עדכונים בדברים שקרו מאז יום ההולדת האחרון של ספרים באוטובוסים ושל הרהורים מעמיקים יותר.

ספרים באוטובוסים בן שש

קודם כול, יש לציין ששנת 2021 הייתה שנה מסריחה במיוחד בשבילי, שהדירה שינה מעיניי. סיימתי אותה שחוקה ומיואשת, וניסיתי להבין אם יש פעולות שאוכל לנקוט כדי להימנע מתהומות כאלה. אני לא בטוחה בנוגע למסקנות. לפעמים דברים מחורבנים קורים, וההתמודדות בהתאם. אני כן יכולה לשתף, אם עוזר למישהו ללמוד מניסיוני, שבחרתי תחילה בגישה שעיקרה צמצום ותִמצות, ובחלוף כמה חודשים של סיגוף מאולץ החלטתי לזנוח אותה ולמדתי שאופנת המינימליזם לא מתאימה לכל אחד. אמנם מאוד אלגנטי לבחור בפינצטה את הדברים והדמויות והתכנים שמכניסים לחיים, אבל בשביל אומניבורים של פעילויות כמוני, התנהלות כזאת לאורך זמן היא מתכון לאומללות, ובייחוד אם אינך מצליחה להיצמד למכסת הצמצום שקבעת לעצמך סביר שרק תוסיפי עוד אשמה והלקאה עצמית לתבשיל הקודח.

אבהיר שאני לא מעודדת צריכת יתר ועדיין דוגלת בחיסכון במשאבים. אלא שבנוגע לעומס אינטלקטואלי, אני כבר בכלל לא בטוחה שראוי לחסוך. אני אכן עדיין מרוצה מהבחירה שעשיתי לפני שנתיים, בחגיגות יום הולדת ארבע של הבלוג, להפסיק להפנות את המשאבים האלה לשם ריצוי אנשים אחרים. אבל מלבד זאת, הגישה שלי לריבוי פעילויות ותחומי עניין בחיים נעשתה הרבה יותר מאפשרת, פחות מחייבת ובעיקר רכה יותר כלפי הציפיות שלי מעצמי בנוגע לפירות שאני אמורה להפיק מהם. או ליתר דיוק – היא בעיקר פחות מכוונת תפוקה. בינתיים הגישה הזאת משתקפת גם בהרגלי הקריאה שלי, שלמעשה התעצבו כבר מזמן, אבל רק לאחרונה הפסקתי לנסות לאלף אותם: אני קוראת המון ספרים בבת אחת, מתחילה לקרוא ולא תמיד מסיימת, מסיבות שונות ולמטרות שונות, בכמה שפות ובכמה ז'אנרים, בפורמטים שונים ובקצב שונה. אני שואפת להרחיב את המגוון, אבל רק אם זו התרחבות שבאמת מושכת אותי. וגם אם הקריאה הממושכת והמעמיקה מתרחשת בעיקר כשאני חולה, קריאה בשולי היום-יום עדיין עדיפה פי כמה וכמה על אפס קריאה.

מאז שהבלוג חגג יום הולדת חמש קרו כמה אירועים ספרותיים קונקרטיים בחיי. כעבור שנתיים רבות תהפוכות החלטתי לעזוב את העבודה שלי בתור ארכיונאית בספרייה הלאומית, וזאת על אף שלא חיכתה לי משרה אחרת מעבר לפינה. אמנם העבודה בספרייה הייתה טובה ונוחה, אבל לא עסקתי למחייתי בטקסטים כדי לחשוב עליהם או לייצר דבר-מה חדש, אלא רק קטלגתי אותם. הרגשתי שאני לא באמת מתפרנסת בתור אינטלקטואלית אלא רק כמעין קברנית של טקסטים. עמוק בפנים ידעתי שיש לי נפש של פרילאנסרית, ושהגיע הזמן להפסיק להילחם בה אפילו במחיר הוויתור על יציבות כלכלית.

במשך יותר מעשור קיוויתי למצוא עבודה בתעשיית המו"לות בתפקיד עם תוכן, ועבדתי קשה מאוד כדי לממש את התקווה הזאת. אך לרוע המזל תקופת ההתמקצעות שלי חפפה היטב את תקופת השקיעה של המו"לות הישראלית, ומשרות אמיתיות בתחום הלכו ונעשו דבר נדיר. מובן שעדיין יש בי כעס ותסכול על התנפצות החלום להשתלב בעולם הספרות כבעלת תפקיד רשמי, כמו שכל מילניאלית כועסת ומתוסכלת על כך שכישרון וחריצות הם לא ערובה לשום דבר בשוק העבודה ובכלל. אבל אני גם חשה הקלה והתרגשות מאז שוויתרתי על החלום והתבוננתי באפשרויות שהוויתור חייב אותי ליצור. מובן שאני מביטה בקנאה במי שקיוויתי להיות קולגה שוות ערך להם: בעורכים בכירים, מרצים לספרות עם קביעות, עורכי מדורי ספרות וקומץ האנשים שאפילו יכולים להתפרנס מכתיבת ספרים. אבל פרט לכך שגם מקומם כבר לא כל כך בטוח לאור השקיעה הכללית של התחום בארץ, אני שומעת מפיהם הצהרות שלא גורמות לי לרצות להתחלף איתם. כבר שמעתי הרבה אנשי ספר מהמדרגה הראשונה, שמתפרנסים בכבוד מעיסוקם בתור אנשי ספר, מציינים ללא כל בושה שהם לא קוראים ספרות עכשווית, או לא קוראים ספרות שנכתבת בתרבות שהם חיים ויוצרים בתוכה או להפך, שהם דווקא לא קוראים שום דבר מלבדה, או שאין להם עניין בשום דבר שחורג ממושאי המחקר שלהם – ולמען האמת, אני שמחה לא להיות הם. ייתכן שצרות האופקים שהם מפגינים היא לא עניין של בחירה אלא של אילוץ מתוקף תפקידם ונסיבותיו, ועל כן אני חושבת לעצמי, ולא רק כדי להתנחם, שמזל גדול שלא הצלחתי להתפרנס רק מעיסוק אחד וגם לא משניים או שלושה, ושלא הייתה לי ברירה אלא להתרחב.

הייתי בת עשרים ושמונה כשפתחתי את הבלוג בתקווה שהוא יעזור לי להיות מישהי בעולם הספרות, או לפחות שאם אשלח מייל להוצאה לאור עם רעיון לספר לתרגום, לא יתעלמו ממני לגמרי. באותה תקופה כבר היה לי תואר שני בתרגום שבקושי עזר לי למצוא עבודה בתרגום והייתי באמצע תואר שני נוסף בלימודי יידיש, ותהיתי אם אי-פעם אצליח לעשות משהו חוץ מלהיות סטודנטית. עכשיו אני באמצע שנות השלושים לחיי ואף שאני כבר מצליחה להשיג פרויקטים בתרגום בלי להשקיע את רוב הזמן והמרץ בשיווק עצמי, עמדות היציבות והשררה עדיין נראות לי רחוקות מאוד מהישג יד, והחשש שלי הוא שהן יבוטלו בקרוב או יועברו לידי אנשים ללא שום רקע בספרות. ואולי עדיף להימנע מעמדות יציבות וכוח, לפחות בתחום התרבות. נהוג לומר על הדור שלי שאנחנו אנשים שמסרבים להתבגר, ואני בהחלט מסכימה עם האבחנה. אני לא מבינה מה הטעם בלהתבגר במצב העניינים הנוכחי, הרי כל הטבות המבוגרים כבר עברו מן העולם. והרי בין כה וכה בהקשר הספרותי הדבר הבריא לעשות הוא להישאר סטודנטית נצחית, כי מה הטעם בקריאה אם אין בה גילוי והרחבת אופקים?

למרות ההאטה הכפויה שציינתי בתחילת הפוסט, בשנה האחרונה ניסיתי לנסח מחשבות חדשות על הקאנון הישן, החלטתי לא להירתע מספרים ארוכים וחשובים, קראתי ספרות יפנית וספרות פלסטינית, המשכתי לטפח משיכה לספרות צ'כית ולממוארים מפתיעים, קראתי שירה עברית משובחת ופרוזה עברית עכשווית ופחות עכשווית אך רלוונטית, והייתי חולמנית ומהופנטת, מיואשת ומסוחררת.

בשנה האחרונה גם יצאו לאור שני תרגומים שלי לשני ספרים נהדרים ומלאי הומור משובח: הקרתן הנצחי מאת אדן פון הורבאט ואין מה לראות פה מאת קווין וילסון; ובכתב העת אורות התפרסם פרק אדיר שתרגמתי מתוך הרומן טיל מאת דניאל קלמן; ומאז שאני מתרגמת ועורכת במשרה מלאה, תרגמתי עוד כמה ספרים שבטח עוד אדווח עליהם בבוא העת; ויש עוד כמה שמחכים בתור ויתורגמו בעתיד.

יש תחושה של עומס חיוני, יש שאפילו יכנו אותו "שפע", ולמרות דבריי לעיל על תקרת הזכוכית של דור המילניום, נרשמת התקדמות איטית. יש לי מחשבות לחזור לחקור ספרות באקדמיה ולהיות דוקטור למשהו, ואני מתחילה לגשש בכיוון; התחלתי לגבות יותר כסף על השירותים שאני נותנת, בהתאם לעליית המחירים המתמדת אבל גם במחשבה על עליית הערך של אותם שירותים ושלי; פרסמתי עוד קצת טקסטים ביידיש, ותורגמתי מיידיש להולנדית; והאירוע הטרי ביותר – לאחרונה ממש הצטרפתי למערכת המוסך – מוסף לספרות, כתב עת מקוון לספרות שאני עוקבת אחריו בשמחה עוד מהגיליון הראשון וחשה כבוד רב להימנות עם מפעילותיו. אני לא יודעת מה תהיה ההשפעה של האירוע האחרון על ספרים באוטובוסים – האם הפעילות במוסך (שכמו הבלוג, גם היא בהתנדבות) תבוא על חשבונו, או תייתר אותו? אני חושבת שלא, ומקווה ומצפה שיהיה לי עוד הרבה מה לתרום בפורמט הייחודי והאישי של הבלוג בצד התרומה לכתב העת מאחורי הקלעים. אני כבר סקרנית לגלות אילו עדכונים יופיעו ברשימה הזאת בשנה הבאה ושמחה להתמסר אל האי-ודאות שבהיווצרותם. גם אין לי מושג מה אקרא בשנה הקרובה למרות אי-אילו תוכניות עמומות, אבל כרגיל אודה לכן ולכם על המשך הקריאה איתי ולצידי.

6 תגובות


  1. אין לי ספק שברגע שהתבייתת על הכיוון שאת מעונינת בו, הפרנסה תגיע, ואת תצברי את ההכרה והדרישה לאכויות המיוחדות שלך.
    ואני גם בעד דוקטורט…

    להגיב

  2. הזדמנות לומר תודה על הכתיבה הנפלאה בבלוג שמוסיפה לחיי הרבה. תמשיכי בבקשה 🙂

    להגיב

  3. ברכות על ההצטרפות למוסך הנהדר, ועל ההעזה לצאת לפרילנסריות! המון בהצלחה.

    להגיב

  4. תודה רבה ומשותפת למגיבים על המילים הטובות ואיחולי ההצלחה! אני שמחה מאוד שאתם פה.

    להגיב

  5. מיקום ראוי להודות לך.
    על הכתיבה המרתקת, מרחיבת הדעת, מלאת הרוח, רוויית התבונה, מעשירת הקיום.
    כפי שכתבה רבקה, אין לי ספק כי עד מהרה הפרנסה תגיע אלייך בשפע, והרי הכישרון שלך הוא מגדלור.
    מובן מאליו שכה טוב לדעת שאת נמנית כעת עם צוות "המוסך", ועם זאת "ספרים באוטובוסים" לעולם לא יוכל להיות מיותר. לעולם לא. זכרי את הצמאים לדברייך…
    ובבקשה, ייחדי פסקה בכל רשומה לספרים היוצאים לאור בתרגומך והעניקי לנו את הזכות לקרוא אותם.
    ודעי, תמיד-תמיד, שאת משהו בעולם הספרות. משהו נפלא, יוצא דופן, חד-פעמי.

    להגיב

    1. תודה גדולה הלנה, על הקריאה והאמונה העקביות. ברשותך אלך להסמיק ולמלא את בקשותייך הנדיבות (כי גם בקשות יכולות להיות נדיבות) לעוד רשימות ועוד תרגומים.

      להגיב

להגיב על אסף ברטוב לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *