תרגילים בקריאת בינג' – מהדורת קורונה

26 במרץ 2022, 10:00 בבוקר – קמתי מאוחר מהרגיל, אבל סוף-סוף הריאות הסוערות שלי הניחו לי לישון כמעט לילה שלם. אכן, הגיע תורי לחלות בקורונה. והייתי שמחה לדווח שאני מהחולים החסונים הא-סימפטומטיים, אך לרוע המזל אני די סובלת, גם מהתסמינים וגם מההשלכות. ובעיקר מההשלכה העיקרית: ההתנסות הראשונה שלי בתחלואה הפופולרית הגיעה בדיוק ערב הטיסה הראשונה שעמדתי לעלות עליה מאז ינואר 2020, ומנעה ממני את ההזדמנות הראשונה להשתתף בכינוס אקדמי בחו"ל, שציפיתי לה מאוד. הצער היה רב, והחלטתי להתמודד איתו בדרכי הצפויה: לשכב על הספה ולקרוא הרבה ספרים. לאו דווקא כדרך לסחוט לימונדה מהנסיבות העגומות, אלא כאמצעי בטוח למנוע מעצמי להתרוצץ וכסגולה להחלמה.

ובכל זאת, יש בכך נחמה קטנה. קיוויתי להקדיש עוד יום שלם לקריאה מרגיעה עוד מאז הפוסט הראשון שבו תיעדתי יום כזה, אבל פשוט לא היו לי ימים. הרי גם יום הקריאה הראשון שהתנסיתי בו היה תלוי מגפה, ולמעשה היה דרכי לנצל את מנעמי הסגר האחרון, שהסתיים בתחילת 2021. במרץ 2020, עם תחילת הסגר הראשון, פרסמתי כאן פוסט ובו משאלה שהמציאות של המגפה לפחות תביא לעלייה בשיעורי הקריאה. לצערי נתוני מכירות הספרים מהארץ העידו על מגמה הפוכה (אלא אם מדובר בספרי ילדים), ועל כן ראוי שלפחות אני אמלא את חלקי בחזון הצנוע שהצגתי, הן בבריאות והן בחולי. ועכשיו שפירטתי את הנסיבות המקילות, להלן תיעוד של עוד יום קריאה, נייח הרבה יותר ומגוון פחות מהקודם, אך בתקווה עדיין מעורר השראה:

 

10:45 – סוף-סוף מגרדת את עצמי מהמיטה ומתיישבת עם ספל תה לקרוא בחלקים אנושיים (כנרת, 2002), שהתחלתי לקרוא עוד אתמול. כנראה כבר ברור לכול שבדרך כלל אינני קוראת לצורכי אסקפיזם. אורלי קסטל-בלום היא סופרת שמעמתת את הקורא הישראלי עם המציאות כמו שאף אחד אחר לא מעז לעשות, ובעיקר היא עושה זאת בשפה שלקוחה מהמציאות. היא לא סטנוגרפית, אלא עושה משהו הרבה יותר מורכב ומתוחכם: לעברית המדוברת שהיא כותבת בה, ומעורבבת בעוד משלבים במיומנות נדירה, יש דרך מיוחדת לבנות את המציאות המתוארת מתוך עצמה.

נותרו מחוץ לפריים: שיעולים, תשישות וחולשה
נותרו מחוץ לפריים: שיעולים, תשישות וחולשה

התה שהכנתי, אגב, נחוץ מאוד מפני שאנחנו עדיין בעיצומו של חורף שממאן להסתיים ורוב הדירות הירושלמיות הן דבר שבלתי אפשרי לחמם. ולכן כמה הולם לקרוא על נקודת מוצא זהה בפתיחת הרומן בעל הניחוח הדיסטופי:

10.45 חלקים אנושיים פתיחה

כשאני מראה את אותן פסקאות לבן זוגי הנבון, הוא מציין שזה לא שקסטל-בלום היא בעלת כישרון נבואי כמו שהיא מיטיבה לתאר את גרעיני המציאות שאינם משתנים, גם לא בחלוף עשרים שנה. אכן, קסטל-בלום בעיקר יודעת לחזות את ההווה. והנה עוד דוגמה מדהימה מעמודיו הראשונים של הספר:

10.45 חלקים אנושיים שפעת סעודית

12:30 – אחרי ארוחת בוקר המורכבת ממטעמים שהביאו חברים נדיבים, עולה בדעתי להתקלח, ללבוש מכנסי קורדרוי ולספוג קצת שמש שקרנית במרפסת. אני לוקחת איתי את במות (טנג'יר, 2021), ספר הביכורים של ניסן אליהו כהן, שלהשקתו במזקקה בשנה שעברה נקלעתי די במקרה, והרשים אותי מאוד בשירתו הרוחנית והרלוונטית.

מחוץ לפריים: קור כלבים רטובים
מחוץ לפריים: קור כלבים רטובים

גם כשהם רק מילים מודפסות על נייר, השירים שלו חיוניים וקצביים, גשמיים אך מרחיקים ראות, כפי שניכר בשיר הפותח:

12.30 במות שיר פתיחה

13:30 – מסקנתי היא שזה ספר שראוי לקרוא את כולו בנשימה אחת, וגם שקורדרוי הוא בד מחמם רק בתנאי שמזג האוויר חם. אני מתיישבת על הספה בסלון ועדיין קוראת לאיטי את כל הספר הדקיק אך מאוד מגוון סגנונית, שלעיתים מספר סיפור ולעיתים ממלמל לעצמו ולעיתים מטיף, פונה בתוכחה אבל גם ברכות לאבות ממשיים ותותבים. ולעיתים הוא פשוט מתפעל, ודווקא ברגעים הפחות צפויים, כמו למשל בעוד שיר שמתחשק לי מאוד לצלם ולשתף:

12.30 במות משה סילמן

14:00 – חוזרת לפרוזה עם ספר ראשון בהוצאת "פטל", שהחלה בתור כתב עת זכור לטובה. ספרו הראשון של שחר ג. יפה הוא נובלה המסופרת מנקודת מבטה של ילדה על ראשית ימיה של מדינת ישראל. יש בה חולות, צנע ועבר שמסרב להימחק, ומצא חן בעיניי במיוחד שיש בה מעין סיפור מסגרת בדיוני על כתב יד שנמצא ונערך. כך קול ההווה של העורכת, שגם היא דמות בסיפור, מתמזג בקול העבר של הילדה משנות החמישים. פעמים רבות הוא חותר תחת הנימה האנליטית הנלעגת (לפעמים בהגזמה) של דמות העורכת ומתווך דווקא את אותם דברים שקשה להביע במילים. ברגעים אלה מצאתי את מיטב כוחו של ספר הביכורים הקטן.

מחוץ לפריים: בן הזוג המתוק מטפל בי יפה
מחוץ לפריים: בן הזוג המתוק מטפל בי יפה

16:30 – אחרי ארוחת צהריים (שוב באדיבות חברים לעת צרה) ממשיכה לעמוד במשימה לא לקום מהספה ובכל זאת מתנסה באסקפיזם, או לפחות נדמה שזו החוויה שיספק לי קובץ הסיפורים שיצא לאחרונה בעברית מאת לודמילה פטרושבסקיה ובתרגום מרוסית של דינה מרקון (לוקוס, 2022). אני מספיקה לקרוא את המחזור הראשון בקובץ, שמאגד כמה סיפורים קצרצרים תחת כותרת-העל "אפוסים של הסלאבים המזרחים". חלק זה בהחלט נטוע במציאות של ברית המועצות, שלפי תיאוריה של פטרושבסקיה היא מקום אפרורי אך גם כזה שמסעיר את הדמיון. הסיפורים כתובים בסגנון אגדות אורבניות והם רדופים בידי מתים-חיים או נשמות שחוזרות מן המתים. הולם במיוחד לקרוא בהם בדיוק בתקופה שבה עוד רוחות מזרח-אירופאיות שבות לביקור בלהות.

מחוץ לפריים: טישו
מחוץ לפריים: טישו

17:45 – לאחרונה שיתפתי את קוראיי בעמוד הפייסבוק של ספריםב בכך שאני חוזרת לעסוק במכלול יצירתו של יואל הופמן. הסיבה העיקרית לכך היא לא כדי להעלות את קרנו (פשוט כי נראה לי שקרנו בסדר גמור; בינתיים שמעתי שיצא לאור במפתיע מבחר מסיפוריו המוקדמים), אלא כי הוא סופר שמשמעותי לי באופן אישי והייתי רוצה לבחון את ההשפעה שלו במבט לאחור. סיבה חשובה אחרת היא שלאחרונה אני מרגישה שאין לי אוויר – ועכשיו שריאותיי גדושות אז על אחת כמה וכמה – ויש בכתיבה של הופמן איכות מַנְשימה. את "קֵצְכֶן", הנובלה הראשונה בקובץ הביכורים של הופמן (מסדה וכתר, 1988) אני קוראת לאיטי כבר זמן-מה, כ-12 שנה לאחר הקריאה הראשונה, והיא עדיין מיוחדת מאוד בעיניי ונגישה יחסית לשאר ספריו.

מחוץ לפריים: עוד טישו
מחוץ לפריים: עוד טישו

19:00 – הגיע הזמן לעוד תה ולספרות צ'כית, שמושכת אותי עוד מהסגר השני בערך. היהירות האנושית מאת ירוסלב האשק (תשע נשמות, 2020) היא אסופה של חמישה סיפורי סאטירה חברתית אבסורדית. אני נהנית לקרוא בהם ומתרגומו של פאר פרידמן ללשון גבוהה ובעלת מודעות קומית גבוהה, אבל יש לציין שזה ספר לא מספק כלל, ולא רק מבחינת ההיקף (70 עמ' מרווחים מאוד) אלא גם מבחינת המגוון. יש בו נימה שחוזרת על עצמה (ואגב, מזכירה מאוד את סיפוריו של קארל צ'אפק בהאיש שידע לעופף), ואולי מעניין למסגר אותה בהקשר רחב יותר, אבל כאן לא ברור מה הקריטריון שהנחה את המבחר המצומצם כל כך.

מחוץ לפריים: יהירות אנושית
מחוץ לפריים: יהירות אנושית

מוצא חן בעיניי במיוחד דווקא משפט אחד מתוך הביוגרפיה של המחבר בסוף הספר:

19.00 היהירות האנושית ציטוט ביו

21:00 – לסיום יום הקריאה אני מכינה – האומנם? – כן, עוד כוס תה, ופורשת על השולחן בסלון את חוברות פנגולין המצודדות בצד ממתק מצודד לא פחות שקיבלנו מחברה משקיעה. מארז החוברות הגיע אליי עוד בקיץ האחרון, ומאז טרם אזרתי את מצב הרוח המדויק לקריאת שירה חדשה מפי אנשים שכמה מהם אני מכירה מפה ומשם מירושלים. הערב הוא הערב, אפילו שאני מרגישה שאם יש משהו כולל להגיד על המקבץ הלא מתחייב הזה של קובצי שירה זעירים הוא שיש להם איכות פרפורמטיבית, שחלקה עובר דרך העיצוב הייחודי של כל חוברת וחוברת.

מחוץ לפריים: עוד תסמינים בלתי פוטוגניים
מחוץ לפריים: עוד תסמינים בלתי פוטוגניים

מצד אחד חביב עליי הרעיון להתאגד כחבורת משוררים אבל לא לנסות להפיק חוברת אחת שתנסח אמירה קוהרנטית מפי קולות שאינם מחויבים להישמע דומים; ומצד אחר ההפרדה של חוברת לכל משוררת יוצרת בעיניי רושם שאני מעזה להכליל על הדור שלי, והוא שהוא מוותר מראש על האפשרות להתאחד ולתקשר, הן זה עם זה והן כקבוצה עם שאר העולם. בסיום הקריאה של כל חוברת אני לרוב מרגישה שנשארתי בחוץ, שכל קובץ שירים מדבר לעצמו, כנראה מפני שהרציונל של המקבץ כולל אפס התפשרות על ייחודיות, לטוב ולרע. אין פירוש הדבר שלא היו יחידות פנגולין שייחודן מצא חן בעיניי מאוד. לדוגמה אניח פה שיר מהחוברת הקרויה "שירים מפגרים" מאת רומן אייזנברג, שעם פיגורו הזדהיתי:

21.00 פנגולין רומן

22:00 – רק כדי להבהיר אחת ולתמיד שאני אדם נורמטיבי, יש לציין ש(1)לא את כל הספרים המופיעים בפוסט התחלתי וסיימתי ביום אחד, וש(2)גם אני נוהגת לחתום את הערב ברביצה מול הטלוויזיה, שכן לא התחנכתי על שיטות אחרות להשקטת השכל. ובכל זאת, יש כאן זווית ספרותית: המיני-סדרה מ-2014 המבוססת על אוליב קיטרידג' מאת אליזבת סטראוט (2008).

מחוץ לפריים: רביצה
מחוץ לפריים: רביצה

הסדרה הרבה יותר עצובה וחסר בה ההומור של הספר, אבל פרנסס מקדורמנד היא אוליב קיטרידג' מצוינת ומעוררת מחשבה מפוכחת על החיים ועל המוות. אני מקווה שיהיה עיבוד באותה רמה ומעלה גם לספר ההמשך מ-2019, אבל בינתיים מצב הריאות שלי מזכיר לי לרכז את תקוותיי בהחלמה.

2 תגובות


  1. ראשית, מעל לכול, מעבר לכול, והכי – החלמה מהירה ככל האפשר, קלה ככל האפשר, ואוויר. הרבה ממנו, צלול וממלא.
    שנית, האם המעברים האלה שבין הספרים זו אכן מנוחה? 🙂 אני מחייכת כמובן, כדי להסתיר את קנאתי. כמה יפה כתבת לכל ספר, כמה מעניין, וכמה תנועה בהתבוננות ובזוויות הראייה. פשוט נפלא.
    תודה!
    ושוב – החלמה מלאה.

    הגב

    1. תודה רבה הלנה על איחולי ההחלמה ועל כל השאר. מנוחה היא אתגר מיוחד בשבילי, אז אני מניחה שהכול יחסי. לא לזוז לכמה שעות זו פריעת שגרה שרק קריאה מצליחה לאפשר לי, ועל כך כידוע אני ממליצה בלי קשר לבריאות.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *