דיסאוריינטציה מסוג מיוחד, של הישארות במקום

קשה לקרוא ספר שלא ברור לך אם את קהל היעד שלו, ויותר מכך קשה לכתוב עליו. הרומן ספר ההיעלמות מאת הסופרת הפלסטינית אבתסאם עאזם מלווה אותי כבר הרבה זמן. למעשה קראתי אותו לפני יותר משנה ותכננתי לכתוב עליו לחודש נשים בתרגום 2020, אבל השתפנתי. חששתי שאני לא מבינה אותו מספיק טוב, ובעיקר שהוא לא בשבילי, שאני קוראת אותו כמו אורחת לא קרואה. אבל הספר הזה הוא במידה רבה עליי, וגם אם אינני קהל היעד, הרגשתי שאני צריכה לקרוא אותו. יותר מכול, זה ספר מסקרן ומושך בזכות הרעיון העוצמתי העומד בבסיסו: האירוע המרכזי ברומן הוא היעלמות פתאומית ובלתי מוסברת של כל הפלסטינים משטחי ישראל והגדה. מה שמוגש לקוראים ולקוראות – בערבית יצא הרומן בשנת 2014 הגורלית, ובתרגום לאנגלית של סינאן אנטון ב-2019 – הוא שרידים מהעבר הרחוק והקרוב של אותה התרחשות מסתורית, ותמונות מההווה המבולבל של ישראל והגדה ללא פלסטינים.

81BVfgt6ugL

הדמויות שמוליכות את הקוראים אל תוך האירוע המוזר הן עלאא, צעיר פלסטיני שגדל ביפו וחי בתל אביב, וידידו אריאל, יהודי ישראלי מאותה שכבת גיל, שמתגורר באותו בניין. רוב הפרקים מחולקים לנרטיב מנקודת מבטו של עלאא או אריאל, ולאחר ההיעלמות הגורפת, קולו של עלאא ממשיך להישמע כאשר מובאים קטעים ממחברת שכתב בה ואריאל גילה בדירתו. הקול היחיד ברומן שמדבר בגוף ראשון הוא עלאא המתעד במחברתו את חייו וגם את סיפור המשפחה שלו וקורותיה בעקבות הנכבה. כמה פרקים נמסרים מנקודת מבט אחרת, של דמויות חד-פעמיות. אלה דמויות של פלסטינים וישראלים הנשמעים מעט לפני ההיעלמות ובעיקר אחריה, כולם בגוף שלישי, ולפעמים ממבט-על על מקומות שנמצאים בהם ישראלים רבים, תחילה המומים ומבולבלים ולאט-לאט מבררים איך לנצל את ההיעדר לטובתם.

אחת הסצנות הראשונות הממחישות את ההיעלמות ממוקמת בתחנת אוטובוס ליד כיכר השעון ביפו, שבה דוד, בסטיונר לשעבר בשוק הכרמל, ממתין לחברו יוסיף, גם הוא בסטיונר לשעבר וכעת נהג אוטובוס. האוטובוס שיוסיף נוהג בו לא מגיע, ולמעשה שום אוטובוס לא מגיע. מתפשטות שמועות על שביתה כללית במשק של העובדים הפלסטינים, ובינתיים דוד נזכר בדברים שאמר לו יוסיף בעבר על אחיו שנעלם ב-1948. אביא אותם כאן מהתרגום לאנגלית כדי לספק טעימה מאחד מקטעי המפתח בספר, שהוא גם חתיכת טקסט יפה ועוצמתי:

“Do you know what it means to spend your life waiting? Waiting for those who left to return? You wait your whole life and keep talking about the past. But the past grows bigger and devours you. An entire people, those who stayed, seem mad when they talk about all that was before. As if what was wasn’t, or it was a world that only existed in their imagination. […] How can I explain what I feel? I feel happy that I stayed, despite the misery, pain, and forgetfulness. Yes, forgetfulness. No one understands. No one understands our disaster, but they all exploit it. No one realizes the extent of the loneliness those of us who stayed here feel. My father was right when he said that tears have dried up. Our tears have dried up (p. 36)”.

גם בנרטיב שנחשף דרך המחברת שהותיר מאחוריו עלאא יש הרבה התייחסויות לאין המכאיב שנפער ב-1948, והמילים הצורבות שעאזם מביאה מפי דמויות שונות קשורות לטראומת הנכבה ולהדהודיה. למילים אלה יש תפקיד כפול, כמובן: הן גם ממחישות את האובדן ההיסטורי האמיתי שמעצב את חיי הפלסטינים עד עצם היום הזה, וגם מדגישות את ההיעדר החדש, הבדיוני, של ההיעלמות המסתורית של כלל הפלסטינים ברומן. ההדגשה היא במידה רבה על דרך השלילה – אחרי הנכבה נותרו בשטח פלסטין מספיק אנשים שביכולתם לקונן ולהנציח (גם אם מדינת ישראל פועלת בהתמדה כדי להגביל פעילות זו), ואילו ברומן האובדן הוא כל כך טוטלי שבקושי נותר מי שיסביר אותו, או לפחות ישמר את הזכר של מי שהיו ואינם. הישראלים שנותרו, כך נראה על פי רוב הדמויות החד-פעמיות שמספקות את התמונה הרחבה, מתעניינים בעיקר בהיבטים הביטחוניים והכלכליים של ההיעלמות. התפיסה הצרה הזאת של ההיעדר היא טרגדיה גדולה שאינה מופיעה ברומן במפורש, ואולי רק הקוראים אמורים לקונן על המציאות הנוכחית שמשתמעת ממנה.

סוכן הזיכרון הראשי והמפוקפק בספר ההיעלמות הוא אותו אריאל, ידידו ושכנו של עלאא שמעיין במחברתו תחילה כחלק מהחיפוש אחר הנעדר ובהדרגה כאקט מציצני ואף מנכס. אריאל יכול לקרוא במחברת של עלאא בזכות ידיעת ערבית שרכש ושכלל בזמן השירות הצבאי, כשהופקד על תרגום מכתבים בכתב יד מערבית לעברית. אריאל, כמו הרוב המכריע של דמויות הישראלים ברומן, הוא דמות סטראוטיפית ודי חלולה. אמנם אני לא חושבת שיש בעיה בייצוג סטראוטיפי (הסטראוטיפים לצערי נכונים ומייצגים – רוב הישראלים ששולטים בערבית ברמה גבוהה רכשו את ידיעת השפה שלהם בנסיבות ביטחוניות), אבל הדבר בולט בטקסט שאינו סטירי אלא בעל יומרות ראליסטיות, והופך אותו למעט שטחי. הדבר בולט בייחוד לעומת הרעיונות המעמיקים בדבר נוכחות והיעדר העומדים בבסיס הרומן, ולעומת הייצוג החיוני והמרגש של דמויות הפלסטינים מנגד. ברור לי מדוע דמויות הישראלים לא נועדו לעורר אמפתיה, וללא ספק מרענן לי בתור ישראלית לקרוא על הצד שלי כנלעג וסתמי ולמעשה שולי, אבל בסופו של דבר הרומן כולו אינו יוצא נשכר מהוויתור על מורכבות דווקא בייצוג של דמויות שמאכלסות חלק כל כך גדול ממנו.

ואכן, בגלל טבעו של מנוע העלילה הראשי – ההיעלמות – חלק גדול מאוד מהרומן מתרחש במרחב ישראלי ריק מפלסטינים, ולכן הקוראת נאלצת לבלות לא מעט עם דמויות חיוורות של ישראלים משעממים עם דעות משעממות. זה גם טבעו של הז'אנר שהרומן משתייך אליו: ספרות ספקולטיבית, שעניינה בבניית מציאות אלטרנטיבית ועל כן היא בדרך כלל משוקעת יותר בכוחם של רעיונות נרטיביים מהפכניים ופחות בעיצוב של דמויות, למשל.

חשוב להדגיש שבתור רומן ספקולטיבי ספר ההיעלמות הוא הישג אדיר. הרעיון שעומד בבסיסו הוא פשוט וגאוני, ושופע אפשרויות לפיתוח עלילתי ומחשבה תאורטית. לא סתם הוא מעסיק אותי גם יותר משנה לאחר הקריאה, ואני עדיין מתפעלת מהמשחק המרתק שעאזם משחקת בו בעדינות, כשהיא גורמת לקוראיה לתהות על מושגים מנוגדים של נוכחות והיעדר, היסטוריה והווה, מציאות ופנטזיה.

אף שזו גם אחת החולשות של הרומן, העובדה שההווה של הסיפר מאוכלס דווקא בדמויות של ישראלים המתמודדים עם אובדן עמום וכמעט בלתי מורגש היא הערה מבריקה על העיבוד של הנכבה בחברה הישראלית, ובגבולותיה מתרחשים כמה ממשחקי הניגודים האלה. ראשית, ההיעלמות הפתאומית של כלל הפלסטינים משטחי ישראל והגדה היא מציאות פנטסטית במובן החיובי בעבור ישראלים רבים. היא הגשמה של פנטזיה של הימין הישראלי (או לפחות פלגים מסוימים בו), ובעיני ישראלים רבים, השלמה טבעית אך מאוחרת של תהליך חיובי (לישראלים) שהחל ב-1948. שנית, ההיעלמות היא התגשמות של סיוט – סיוט של העם הפלסטיני, מן הסתם, אבל לאור השיבושים הרבים בחיי היום-יום בישראל, גם היהודים נאלצים להיזכר שהפלסטינים חיוניים ולו בתור ידיים עובדות. שלישית, ההיעלמות משקפת מצב קיים שכולנו, בייחוד בתור ישראלים, כבר מכירים – למעשה אנחנו כבר חיים במציאות דיסטופית (כפי שאמרה הסופרת בריאיון מוקלט שהתקיים לאחרונה), שבה אוכלוסיה גדולה שנשלטת בידינו היא שקופה לגמרי. הפלסטינים נעלמו מזמן משדה הראייה שלנו ושל מקבלי ההחלטות שמשפיעים עלינו, ומגיחים אל התודעה רק בתקופות שבר כמו בחודש מאי האחרון. גם ברומן נראה שבעבור הישראלים המציאות שאחרי ההיעלמות כמעט זהה לזו שהייתה קיימת לפניה, אולי רק מעט מרווחת יותר ועם מחסור מעיק אך כנראה זמני בכוח עבודה זול. רביעית – וכאן לדעתי טמון עיקר הכוח שברומן – סוג ההיעלמות שמתואר בספר והתיאור שלו כחוויה סטטית, עמומה ומבלבלת מכריחים את הקורא לחוות את הנכבה, או לפחות הדהוד מצמרר שלה, באופן אישי. לקורא מוצגות דמויות שונות (ובראשן עלאא ומשפחתו) שהוא מאבד מיד, ולאורך הקריאה שורה תחושה מטרידה של שהייה במחיצת ההיעדר.

לאורך הרומן הקול הפלסטיני הולך ומתרחק מהקורא, אך הוא עדיין ברור וצלול. הוא דורש תיווך של אלה שנותרו (ע"ע דמותו של אריאל), אך אין ספק שהוא בלתי ניתן למחיקה, ועימו החוויה המשונה של הנכבה. בין שאני קהל היעד ובין שאינני (אגב, מצאתי ידיעה מ-2017 על תרגום הספר לעברית, אבל מאחר שעבר זמן רב ייתכן שהפרויקט נקטע מסיבה כלשהי), הקריאה בספר הייתה חשובה לי דווקא בתור ישראלית, כי היא סיפקה לי הזדמנות נדירה למפגש ישיר עם האובדן הקשה לביטוי שהוא הנכבה. המפגש הזה מעניין בייחוד כשהוא מתווך דרך הסיפור המשפחתי של עלאא היפואי, המייצג פלסטינים שמצד אחד נעקרו ומצד אחר לא התרחקו התרחקות פיזית ממולדתם: המקום שהם חיים בו הוא גם אותו מקום שהיה וגם מקום שנגזל, שאיננו עוד, וההם נאלצים לחיות במציאות מפוצלת, בלתי נסבלת.

חודש נשים בתרגום נועד לקחת את הקוראים והקוראות הרחק מאזור הנוחות, ומרכיב זה בולט בחוויית הקריאה של ספר ההיעלמות, רומן ספקולטיבי על פלסטין שהייתה ואיננה, המדומיינת והממשית, השתיים שקיימות זו בצד זו במרחב הגאו-פוליטי הבלתי אפשרי שכולנו חיים בו מאוד ביחד ומאוד בנפרד. חיוני ומסעיר לחוות דרך הקריאה בו דיסאוריינטציה מסוג מיוחד, של הישארות במקום, של התקת נקודת המבט ושל עקירה פתאומית, אפילו שלא זזת ממקומך לרגע.

 

Ibtisam Azem, The Book of Disappearance, trans. from Arabic by Sinan Antoon, Syracuse University Press, New York, 2019 (2014)

ולנסיעה הבאה: מי שקיבלה תיאבון לספרות ספקולטיבית פלסטינית אולי כבר מבינה שזה ז'אנר בלתי נמנע בכתיבה על המציאות הקיימת שלנו, שכל פתרון שמוצע לה דורש דמיון עשיר. האסופה המרתקת Palestine +100: stories from a century after the Nakba בעריכת בסמה ע'לאייני מאגדת סיפורים מתורגמים מערבית או כאלה שנכתבו במקור באנגלית אשר מנסים לדמיין את אותו מרחב בשנת 2048, וכמה מהרעיונות מסעירים לא פחות מזה הנפרש בספר ההיעלמות.

3 תגובות


  1. מרתק. יש לי הרגשה שהביקורת שלך משדרגת את הספר.

    הגב

    1. אני חשה בדיוק כך. הביקורת שלך מופתית, כרגיל, אך אני מרגישה שרבקה דייקה בדבריה.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *