עיר הגודש: מחשבות על הון ותרבות והצצה לספריות הרחוב של העיר היקרה בעולם

ראשית, חשוב לציין שאני לא גרה ומעולם לא גרתי בתל אביב. זה אמנם ישתמע מהאמור בשאר הפוסט וגם בוודאי זכור לכל מי שעוקבת זמן-מה אחרי הבלוג – אחרי הכול, זה בלוג על קריאה במרחב הציבורי – אבל נראה שזו לא עובדה מובנת מאליה. בכל פעם שאני עורכת היכרות עם אדם שעוסק בתחום התרבות ומתעורר צורך להיפגש פנים אל פנים, המחשבה האוטומטית היא שנקיים את הפגישה בתל אביב וההנחה המתבקשת היא שזה נוח לכולם כי גם אני מן הסתם גרה באותה עיר. אני לא מאשימה את הצד השני, כי גם אני נוטה לשער שבסצנה הזאת כולם, חוץ מכמה טיפוסי שוליים עקשנים, גרים בתל אביב. אחת מתגובות הנאצה היפות לאחד הפוסטים כאן רמזה שהעלבתי דמות בסיפור בגלל חוסר רגישות שנובעת מהעובדה שנולדתי "להורים או סבא וסבתא שפיטמו את חשבון הבנק שלך ואפשרו לך לחיות בדירה שכורה במרכז ת"א". ואני לא מאשימה את אותו מגיב בטעותו, כי כאמור נדמה שרוב מי שעוסק בתחום התרבות ובכלל זה גם הספרות מתגורר בתל אביב, וסביר שאפשר לאסוף נתונים סטטיסטיים שיאשרו את הרושם.

שנית, אמנם הבחירה שלי לגור בירושלים היא בשום אופן לא פשרה, ועם זאת חשוב לציין שבין כה וכה אין לי כסף לגור בתל אביב. אחת הסיבות לכך היא שתל אביב היא העיר היקרה בעולם נכון לעכשיו, ואילו אני מתפרנסת משלל עיסוקים ספרותיים שאפשר להרוויח מהם לכל היותר סכום חודשי שאינו עולה בהרבה על שכר הדירה הממוצע בעיר. אין לי רצון מיוחד לגור בתל אביב, ואני לא כותבת את הדברים מתוך צורך להיאבק על הזכות לגור בה בלי להחליף מקצוע, אבל כן יש בי כעס ומרמור על הציפייה שאנשים שמתפרנסים מתחום שידוע כי השכר בו נמוך מאוד יוכלו להרשות לעצמם מותרות כאלה. או ליתר דיוק, יש בי כעס ומרמור על הציפייה שמסתתרת מאחורי הציפייה הזאת, והיא שאנשים שמתפרנסים מתרבות אמורים לגור בעיר יקרה כל כך כי הרי סוג האנשים שמתפרנסים מתרבות מגיעים ממילא עם גב כלכלי מהבית ואין שום קשר בין גובה המשכורת בענף שהם עוסקים בו ובין רמת החיים שהם יכולים להרשות לעצמם. וזו ציפייה מצערת, בייחוד אם היא מובעת בקרב מי שיש להם כוח לשנות את המצב אבל בוחרים לא לעשות זאת ובה בעת להתקומם על היעדר גיוון בשדה התרבות.

שלישית, למרות האמור לעיל אני כמובן מכירה בנחיצותו של מרכז תרבותי, ולכן נאלצת להודות שיש היגיון בציפייה שאנשים שעוסקים בתרבות יתגוררו בו. ואם כוחות היסטוריים וחברתיים ריכזו את העשייה התרבותית בתל אביב, הרי שתל אביב היא המרכז הבלתי מעורער של התרבות העברית בישראל. הדבר שמקומם אותי הוא חוסר הנגישות הכלכלית של המרכז התרבותי הזה, שנחשפתי לבוטות שלו ביתר שאת בשהות קצרה ואינטנסיבית שעכשיו, אם צלחתם את ההקדמה החברתית-כלכלית, יסופר עליה בעוד פוסט המתעד קריאה בחיי היום-יום:

 

בחודשים האחרונים התבשלה בי התוכנית לבלות שבוע-שבועיים בתל אביב ולקיים בה מעין תערובת של התחככות מכוונת בחברים וקולגות, חופשה חטופה לשם צריכת תרבות ואוכל טבעוני והתנסות זהירה בנוודות דיגיטלית. מצאתי סאבלט במחיר סביר, ארזתי את הלפטופ, בגדי קיץ שלא היו נחוצים למרבה ההפתעה ומספר מצומצם מאוד של ספרים. בעיקר הייתי זקוקה למכשיר הקינדל וללפטופ המזדקן לצורכי עבודה – כתיבת לקטורה ותרגום ספר, וידעתי שבין שיחסרו לי ספרים ובין שלא, אמשיך לצבור אותם גם בביקור זה.

אכן, אין להכחיש שאיכות החיים בתל אביב טובה יותר מבירושלים. אמנם אני ובן זוגי התברגנו אל אחת השכונות היקרות והשלוות בירושלים, אבל שיטוט קצר במרכז תל אביב מבהיר שמדובר בעירייה שמשקיעה משאבים בטיפוח העיר (או לפחות חלקים נבחרים בה) לטובת התושבים, להבדיל מעיריית ירושלים, שמוציאה את מיטב כספי הארנונה על דברים אחרים. מובן שהאוכלוסייה אחרת, ולכן הסביבה אחרת – לירושלים יש תדמית מוצדקת של עיר קשת יום כי כך מתאפיינים החיים של מרבית יושביה, ואילו מתל אביב קיבלתי את הרושם שרוב תושביה הם מאמני כושר זרחניים ונמרצים או לקוחותיהם. וכמובן ישנו העניין של כובד היסטורי ופוליטי, שלרוב אני חיה בקרבו ברצון, אבל לפעמים גם נחמד לצאת משכונת מגוריי בירושלים, ששמות רחובותיה אפופים בזיכרונות מהנכבה, ולהתאוורר בין רחובות הקרויים על שם סופרים עבריים.

בכיכר ביאליק אני נתקלת באחת מספריות הרחוב המרשימות שראיתי מעודי, ובפרט מבחינת התוכן. יש בה לא מעט ספרים שבאמת אשמח לקרוא, והיא נקייה ומסודרת להפליא. אולי היא נשמרת כך מתוך כבוד לעובדה שהיא משמשת גם בתור פינת הנצחה, ואולי גם כי תושבי האזור עסוקים בשלל פעילויות פנאי (למשל אימון כושר) ולכן אינם זמינים להשחתת ספרים בזמנם הפנוי.

TelAviv1

אני חברה שקטה בקבוצת הווטסאפ של ספריית הרחוב הקרובה לביתי בירושלים, וממנה עולה תמונה עגומה של ספרייה שלא מעט תושבים מתייחסים אליה כמזבלה, ואחרים ממהרים לרוקן אותה בכל פעם שמגיע מלאי חדש של ספרים במצב סביר, ואותם הם מוכרים לחנויות יד שנייה. לצערי זה בהחלט לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לספריית רחוב בירושלים.

ובחזרה לתל אביב – עוד ספריית רחוב שהרשימה אותי היא זו שבכיכר מסריק, שמצאתי בה למשל כמה עותקים מכל כתבי ג'ונתן ספרן פויר – כנראה כאן מתכנסים מאוכזביו – ועוד מבחר נאה של ספרים בשלל שפות. מכיכר מסריק אני שואלת את Here I Am של פויר, ומכיכר ביאליק מבחר אקלקטי הכולל את ספר הביכורים של המשורר.ת חולקט ~ אורי קרין, הזקן השתגע של אביבית משמרי (רומן דיסטופי שמסקרן אותי מאז התוודעתי אל המחברת) וקובץ מכתביו של יוסל בירשטיין בתרגום מיידיש לעברית, שעדיין לא נחשפתי אליו מספיק, אפילו שידוע כי רבים מסיפוריו נולדו באוטובוסים. אני לוקחת את השלל למרחב העבודה השיתופי במרכז הקהילתי החמוד ברחוב דב הוז (עוד פלא מוניציפלי מעורר יראה), ויושבת לתרגם.

TelAviv2

פרט לקיומם של חללי עבודה נעימים לציבורים, המידה שבה בתי הקפה בתל אביב ידידותיים ללפטופיסטים היא משמחת ביותר, בייחוד מאחר שנקלעתי למצב השכיח שבו אני שחוקה וחייבת הפוגה אבל גם כורעת תחת דד ליין דוחק. שינוי סביבת העבודה ולגימת קפה עם חלב מוקצף עוזרים לי להרגיש פחות עמלנית. ועם זאת, שגרת העבודה עם לפטופ בבתי קפה חושפת עוד פן נעים אך מטריד של החיים בעיר הזאת. יגיע העירה בומר מן השורה וישאל "איך זה שבתי הקפה מלאים בכל שעות היום? האם לאנשים אין עבודה?" ודבריו יהיו נכונים אבל רק חלקית, כי נשמע שגם כשאנשים נפגשים לשיחה ידידותית הם עסוקים בעבודה, ועל כך יעיד נושא השיחה מספר אחת על פי מדגם קטן שצותתי לו: נדל"ן. אז אולי אנשים רבים בתל אביב אכן אינם עובדים כי הם מתפרנסים מהשקעות נדל"ן מניבות. ועם זאת התפוצה הגדולה של רובצי בתי קפה עם לפטופ חושפת מצג שווא של פנאי אינסופי, שאני בהחלט משתתפת בו: אנשים שעובדים במקצועות חדשים וגמישים בעצם עובדים כל הזמן כדי להשרות תחושה שאינם עובדים אף פעם.

אם כן, בעודי עובדת במרץ בניסיון לתרגם כעשרים עמודי פרוזה ביום, אני גם תרה בצימאון אחר הסחות דעת, וקוראת קצת שירה בין לבין. הנה שיר מתוך נסיכת ביטחון מאת חולקט שרלוונטי מאין כמוהו לפוסט הזה. השירה בספר חלוצית בשל המגדור הא-בינארי שמאתגר את כללי השפה, והשיר "ירושלמי.ת בתל-אביב.ה בחודש הגאווה" בועט בציווי של נאמנות לדגל – אלא שמדובר בדגל אחר מזה שנהוג לכתוב עליו בשירה העברית. מן הסתם הניגוד הבינארי בין ירושלים לתל אביב משך אותי אל השיר, ועד מהרה הניגוד התנפץ בנרטיב קווירי שבוחר, לשם שינוי, לבקר דווקא את העיר המכונה "עִיר הַגֹּדֶש":

TelAviv3

אני מתקשה לקרוא באוטובוסים בביקור הזה, ולמעשה בכלל. את מיטב תשומת הלב והריכוז אני מקדישה לאותו גודש של דברים שאפשר לצרוך ובראשם תרבות, והנסיעות המישוריות הקצרות יחסית משמשות אותי בעיקר לתיאומי מפגשים צפופים עם שלל אנשים בשלל יעדים. ואם קוראיי מתעקשים לחלץ המלצה אורבנית מהפוסט הזה – הרי שאני ממליצה בחום על הסרט "קפקא לקטנים" של האמן הנודע רועי רוזן (אפשר לראות אותו בסינמטק עוד בשבת הקרובה, רוצו). התערוכה הנלווית לסרט בגלריה רוזנפלד כבר נסגרה, אבל הסרט הוא מרכז העבודה, ופרט להיותו מרשים, עשוי לעילא מכל ההיבטים ומלא הומור גרוטסקי, הוא מעלה שאלות מרתקות על קדושת הקאנון הספרותי ומידת החירות שיוצרים רשאים ליטול לעצמם כשהם הולכים בעקבותיה של יצירה אחרת. הנה פרט מתוך התערוכה שמפר בבוטות את האיסור שהטיל קפקא עצמו על ייצוג השרץ מ"הגלגול":

TelAviv4

יש הרבה דברים שקרו בשהות הזאת, כולל התרחשויות ספרויות, שעליהם לא כתבתי. מפגשים משמעותיים עם אנשים ושיחות מחכימות על טקסטים החדירו בי השראה שבוודאי תחלחל גם אל הבלוג בסופו של דבר, אבל לכתוב עליהם ישירות אני לא יודעת כל כך. כמה אנשים העבירו לי ספרים שארזתי ולקחתי הביתה, כך שהדהוד שלהם יופיע כאן בעתיד בין כה וכה. בנוגע למפגשים עם אנשים אוסיף רק דבר אחד, והוא ששנתיים של מגפה עולמית השכיחו ממני את נחיצותם גם בקרב חוגים שטומנים את אפם בספרים, ושמחתי מאוד לקבל תזכורת לכך.

לסיכום, זה היה ביקור מסחרר, לטוב ולרע. חשבון הבנק שלי בהחלט נפגע ממנו, ועימו גם התקווה לעתיד אורבני בריא במדינת ישראל. תל אביב היא לא רק עיר אלא גם אתר בנייה ללא הפסקה, וההתרבות של מגדלי היוקרה בשנים האחרונות ודחיקתם של תושבים שמרוויחים שכר ממוצע ומטה הם בשורה קודרת להמשך קיומם של חיי תרבות ענפים. מצד אחר, מרכז כלשהו חייב להתקיים במקום מסוים, ונראה שהאהבה של עסקני תרבות לתל אביב והנכונות היחסית של העירייה להיטיב עם תושביה יכולים לסייע בשימור התפקיד החשוב שלה בשדה זה, ולא רק כאזור מחיה וצריכה לאנשי העשירון העליון ומאמני הכושר שלהם.

 

ולנסיעה הבאה: בעשור האחרון נושאים חברתיים-כלכליים בהחלט מתפשטים בספרות העברית כמיזמי התחדשות עירונית בדרום תל אביב, ואחד הביטויים המסקרנים לכך הוא אחד הגיליונות האחרונים של כתב העת הוותיק מאזנים, שהוקדש כולו לתל אביב ויוקר המחיה השערורייתי בה.

2 תגובות


  1. כתמיד, מרתק.
    בזמנו, לפני שנים, מי שראה עצמו כצורך תרבות ומי שראה עצמו כאיש הבוהמה ידע כי הוא חייב לגור בתל-אביב. אפילו היה מסעיר לדמות איפה בדיוק בעיר.
    אלא שבדיוק כפי שכתבת הדימוי ועימו ההשתוקקות כמו התפוררו. כן, בוודאי שביקור בעיר הגדולה מזמן חוויות, מעורר כמיהות, מצייר חלומות ישנים, אבל העניין המעשי – יוקר המחייה הבלתי נישא ונקודות תורפה שאי-אפשר להתעלם מהם, מחזירים אותך הביתה בשלווה.
    כמה יפה כתבת על כך. כמה מדויק. הידקת באופן כה אנושי, מרגש ויפה, את ההתרחשות כולה, ולא "השמטת" ממנה את ההשראה.
    תודה.

    להגיב

    1. תודה רבה הלנה. מהתרשמות חלקית בלבד, נראה שנכתבת עכשיו ספרות אכזבה ענפה על העיר. האם יש בה גם מחשבות על אלטרנטיבות? בינתיים לא נתקלתי בכאלה, אבל אני סקרנית לברר.

      להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *