היש והאין ותודעת החורבן הגוברת

בנסיעת אוטובוס ארוכה מירושלים לבאר שבע קראתי חלק ניכר מהבית אשר נחרב. זה היה בוקר יום ראשון, עיתוי מעורר חשש שהנסיעה תעבור עליי בדוחק בין חיילים בדרכם חזרה לבסיס, מפטפטים בקול ומשמיעים שירים וסרטונים במכשיריהם. אבל היה לי מזל והנסיעה הלוך חלפה בשקט יחסי. החיילים היו מנומסים או לפחות מנומנמים, וידעו להשתמש באוזניות לטלפון. אפילו השלמתי בנחת עם קת הרובה של החיילת שישבה לידי, שהייתה נעוצה בירכי במשך שעה וחצי, אך נעוצה בנימוס. מפעם לפעם הרמתי את העיניים מפרקי הספר כדי להביט בנוף מבעד לחלון וצהלתי בתוך-תוכי כשראיתי גמל או שניים, ובעיקר שמחתי כשפה ושם ראיתי דבר-מה הדומה לכלום, אולי רק מבנה ארעי באופק, מגרש שאינו שדה חרוש ואינו אתר בנייה, שמץ מן הישות העמומה שבני האדם מכנים "טבע". כן, חשבתי לעצמי בנחמה רגעית, אולי עוד נשארה ולו טיפת אַין במרחבים הזעירים והצפופים שאנחנו חיים בהם.

הבית אשר נחרב הוא ספר איטי, מזדחל ומשתרע, שקצבו התובעני עומד בניגוד בולט ללשונו הגדושה ולמציאות המתפקעת המתוארת בו. גיבורתו הראשונה בסדר הדברים היא העיר ניו יורק דווקא, גיבורה מפתיעה ברומן עברי, והעיר מאכלסת את דמותו הראשית, פרופסור אנדרו כהן. אנדרו הוא מרצה בחוג לתרבות השוואתית אוניברסיטת ניו יורק, גבר אלגנטי, אינטליגנטי ומצליח, שאפילו גירושיו לא הטילו בו רבב. הוא חי חיי נהנתנות ושכלתנות מאוזנים, הולך לקונצרטים, כותב מאמרים, למרות רווחה כלכלית הוא אינו מתפלש בצבירת רכוש אך מתענג על חוויות קולינריות מתוחכמות ולמרות נחשקותו הניכרת בגיל העמידה הוא שומר אמונים למאהבת אחת, הסטודנטית הצעירה והחריפה אן לי. יש לו דירת סטודיו במנהטן, מעוצבת לעילא ומצוידת במכונת אספרסו, והתיאורים הרבים של חייו הנוחים מעוררים בקוראת קנאה ובחילה לסירוגין.

הבית אשר נחרב

המלאות המוקפדת של שגרת החיים של אנדרו כמובן נועדה להיסדק לאט-לאט, עד שתתנפץ ברעש גדול. הרמז הראשון לכך הוא התאריך המופיע בפתיחת הרומן ומצוין לרוב בראשי הפרקים. הנה חלק מפסקת הפתיחה, שבזעיר אנפין כוללת את כל העולם של הטקסט:

"בבוקר בהיר אחד, ביום ו' באלול שנת ה"א אלפים שבע מאות שישים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בשישה בחודש ספטמבר שנת 2000 למניין אומות העולם, נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט – מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן" (עמ' 13).

הרומן, שיצא לאור בשנת 2013, מציין את התאריך הלועזי כדי לכוון את קוראיו אל חורבן ה-11 בספטמבר, אבל פסקת הפתיחה גם רומזת לחורבן בית שני בהבלחת דמות הכהן המסתורית. תיאורי העיר החושניים המשובצים בין הפרקים מבשרים על חורבן גדול וגורף יותר מזה שחוותה העיר בסתיו 2001, ואילו גם בחייו הפרטיים של אנדרו התרחש חורבן כלשהו, חורבן הבית האישי של פירוק הנישואים והמעבר שלו לחיים נוחים ושלווים אמנם, בנפרד מאשתו ובנותיו, אך מתובלים בגעגועים ובספקות. גם השואה, כמובן, מפציעה בין דפי הרומן בהזדמנות מפתיעה.

ריבוי החורבנים נעשה רלוונטי אף יותר ככל שהרומן מתבגר. שלל ההזדמנויות לחורבן המתוארות בו אמנם אינן חדשות, אבל מאז המציאות עוד הוסיפה לקרב אותן לפתחנו ולהגביר את העיסוק בהן: מגפה עולמית! משבר האקלים! מלחמת עולם שלישית! הסינגולריות! ובד בבד העולם רק הוסיף והתמלא, כך שאסתטיקת העודפות המכוונת של הבית אשר נחרב נשארה, ועכשיו ביתר שאת, גישה הולמת לתיאור המציאות. הלשון ברומן אמנם מוקפדת אך רוטטת מרוב שפע, עשירה ומגוונת. יש בה שמץ של תחושה מתורגמת בגלל המציאות הזרה שבה העלילה מתרחשת, ועם זאת היא עושה שימוש מושכל ומסחרר ברבדים השונים של השפה העברית.

צאת הרומן והתקבלותו מסמנים קו פרשת מים: ספר מסוגו יכול היה לצאת לאור לכל המאוחר בעיתוי שלו, ב-2013. ככל שעוברות השנים, הספרים החדשים שאני נתקלת בהם בעברית הולכים ונעשים צנומים ומהודקים יותר. זו לא מגמה רעה בהכרח, הרי יש יצירות שזו האסתטיקה ההולמת אותן. אבל כאשר הולכות ופוחתות האפשרויות וההזדמנויות להשקיע זמן קריאה – ובוודאי גם זמן כתיבה ופרסום – ברומנים ארוכים ומשתרעים, בשיטוט בלתי מוסדר ובהרהור נטול מטרה, כאשר אין משאבים רוחניים וחומריים להשקיע בטקסטים ניסיוניים, נוף הספרות המקומי סובל מהיעדר גיוון מצער. הדיון בהיעדר גיוון הוא גם המקום להזכיר שמאז זכייתו של הרומן בפרס ספיר גם התקבלה החלטה בקרב ממסד חשוב ומשפיע לא לעודד כותבים עבריים שאינם חיים בישראל.

העודפות המכוונת של הבית אשר נחרב, 535 עמודיו, הכיוונים הלא-ברורים תמיד של הסתעפות העלילה והגיוון הלשוני המודגש אתגרו גם אותי. בשנים המעטות שחלפו מאז פרסום הרומן גם אני התמכרתי לסמרטפון בעל כורחי, הגברתי את קצב החיים והתלוננתי על מות הסבלנות שבמו ידיי הנחתי לה לגווע. גודש משלל סוגים מעסיק אותי מאוד בחיי היום-יום, ואני חושבת שהוא סימן לפרדוקס בסיסי בקיום האנושי: כמו כל אדם, גם אני שואפת להתפתח בכל עת, ומרגישה תחושת גוויעה כשאני לא משתתפת בשום פעילות שעיקרה קדמה – לרוב רוחנית, אבל גם חומרית – ועם זאת ההתרבות הבלתי פוסקת של ישים בעולם החומר והרוח חונקת אותי. מרוב מידע אני כבר מתקשה לזהות מחשבות, מרוב ספרים ובגדים שצברתי אני מרגישה שאני לא יודעת מה לקרוא ומה ללבוש, אני נשארת עירומה ובורה. המתח בין הִתְרבות להתאיינות הוא בוודאי חלק בלתי נפרד מתודעת החורבן הגוברת. האימה מפני הרס כל היש היא מניע מושלם להדחקה באמצעות הצטברות, ובייחוד בשנים האחרונות מתברר לנו שדווקא הצטברות זו מזרזת את החורבן ולא את הגאולה, וכך גם ברומן חייו הגדושים של אנדרו והשפע הסואן של העיר שהוא חי בה מתקדמים בהדרגה אל קריסתם.

אחד האתגרים המרכזיים ברומן היה עוד פן של הגיוון הלשוני שבו, והוא העובדה שבין פרקי-העל של הספר משובצים טקסטים המעוצבים כדפי גמרא וכתובים בלשון חז"ל. בעמודים בודדים אלה, תוך כדי פירוט סדר עבודת הקורבנות ביום הכיפורים, נחשפת עלילה מקבילה שגיבוריה הם כהנים בימי בית שני, וכן מובאים ציטוטים מתוך שער הגלגולים מאת האר"י. אף שלשון חז"ל היא רובד חי בעברית העכשווית, התקשיתי לקרוא את אותם עמודים. קודם כול הייתה זו בעיה של התמצאות בשטח: מעולם לא למדתי מאיזה כיוון מתחילים לקרוא דף גמרא, וכיצד לקרוא את היחס בין החלקים השונים. הלשון בכל זאת הייתה זרה עד כדי כך שתבעה ממני מאמץ בהבנת הפשט, וגם בכתבי מקובלים אינני בקיאה.

למרות קשיים אלה קל מאוד להבין שאותה שכבה היסטורית ורוחנית קדומה היא היא הדבר שסודק את המציאות הסטרילית של אנדרו כהן, שלפתע רואה חזיונות הקשורים לעבודת הכהנים בבית המקדש בירושלים, ואיתם מגיעה התפרצות גועשת של חומריות וחומרנות, גשמיות דוחה, בלבול ואין אונים, המאיימת לפורר לחלוטין את חייו המאוזנים של איש הרוח הנינוח. החזיונות הפולשניים הם מעין רוחות רפאים של זהות יהודית, כמעט ההגדרה המילונית של ה-unheimlich הפרוידיאני (ה-uncanny באנגלית, או האל-ביתי בעברית), מפגש מעורר אימה עם מחזה מוכר ואינטימי אבל גם זר, חוצני כמעט.

אהוד פירר (שהוא שהביא אותי לקריאת הרומן) כתב בבלוגו פוסט יפה וממצה ובו, בצד פרשנות מעניינת לנושא הגלגולים ברומן, ציין שהייחוד של הבית אשר נחרב הוא בתשוקה הניכרת שהושקעה בכתיבת הספר, תשוקה שנעשתה עניין נדיר בספרות העברית העכשווית. אני מסכימה מאוד עם אבחנה זו ורוצה להוסיף ולתאר את הייחוד שבתוצאה, שהיא רומן שאין ספק שכותבו השקיע בו בניית עולם טוטלית, לא בדיוק במובן הנהוג במד"ב ובפנטזיה, אלא במובן זה שעיצב מציאות ייחודית על סמך סביבה אמיתית וחצב מרובדי העברית לשון וירטואוזית הולמת, ונתן לה להוליך אותו כרצונה, בין קיום ותעתוע.

השחזור של לשון חז"ל הוא מרשים ביותר, והבנתי שלא רק בעיני הדיוטות כמוני (ועל אחת כמה וכמה כאשר קוראים קצת על המחבר ולומדים שלא התחנך בחינוך דתי), והשילוב בינה ובין עברית חדשה מסוגננת ערער אותי בתור קוראת. גם בחוסר הנגישות של הטקסטים הכאילו-קדומים יש ערך רב, שכן הזרות שלהם מפעילה את הקוראת בדיוק כפי שההתגלות המבהילה של הרובד היהודי הקדום מפעילה את גיבור הספר. כמובן תלוי מי הקורא, אבל עצם הכתיבה של רומן ניו-יורקי, אך יהודי, ובעברית, מזמנת חוויית קריאה מותקת מהקשר, רב-מימדית אבל גם כזו שמעוררת תחושה של מימד נסתר. הדבר היפה והמיוחד בו הוא שכל קורא יהודי, ובוודאי גם לא-יהודי, יחוש במימד החסר, בין שהוא חילוני בקיא ביהדות ובין שהוא דתי מודרני-ליברלי. הקריאה בו היא תובענית, אבל כבר אמרתי בעבר שאני ממליצה לקרוא ספרים שפוערים פערים רבים, מעין ספרים לא-כדאיים, לפחות אחת לכמה זמן.

אף שהרומן לא חף מפגמים (קצוות עלילה אחדים ננטשים או נסגרים בחופזה; דמויות הנשים כתובות רע), יצירת עולם טקסטואלי שאפשר להיטמע ולתעות בו היא הישג אדיר, וגם הוא נדיר בספרות העברית. הספר סוחף לא בזכות תכסיסים זולים, אלא כי הוא מעצב בסבלנות חוויה פרטית וקושר אותה בקפדנות למצב קולקטיבי עכשווי ונצחי. הבית אשר נחרב מזכיר לנו שאנחנו בהיותו האנושות, ואולי העם היהודי בפרט, רגילים להתנהל מחורבן לחורבן. מהיכן יגיע, והיכן בדיוק יתרחש החורבן הבא? והאם באמת התאוששנו מהחורבנים הקודמים? למרבה הצער שאלות אלה מעסיקות אותי יתר על המידה, והניסיון להכחישן הוא גם סוג של טירוף, כפי שהרומן רומז.

 

ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, כנרת זמורה-ביתן, 2013

 

ולנסיעה הבאה: בהחלט מתבקש להזכיר כאן עוד ספר מדובר ומצליח על פלישה מטרידה של העבר היהודי אל ההווה: השלישי מאת ישי שריד (עם עובד, 2015), שכתבתי עליו לפני כמה שנים בהקשר חורבני בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אבל אני רוצה לצרף לפוסט הזה עוד טקסט קטן שנתקלתי בו בנסיעתי לבאר שבע: באוניברסיטת בן-גוריון יש מנהג יפה, כמו בעיריות של ערים מתוקנות, לתלות שירים ברחבי הקמפוס. כשביקרתי שם תפס אותי במיוחד השיר של שמעון אדף על עיר הולדתו שדרות, שיר שאין בו פחד מהתאיינות כי נקודת המוצא שלו היא האין, הדימוי המוכר של הפריפריה כ"חור", ומסביר כיצד אפשר לאהוב את מה שלכאורה איננו:

שדרות. שמעון אדף

5 תגובות


  1. שירי,
    רשומה מפעימה.
    קראתי אותה בעיניים פעורות, ורירי הקנאה החלו לטפס במעלה גרוני. אני לא צלחתי את קריאתו. בהחלט ייתכן שוויתרתי מהר מדי, והספר הזה מאז שיצא לאור אכן מנוח כמשא על כתפיי, שאינני יכולה להניח לו. מחד גיסא, אני לא יכולה להביא אותו לקדמת הקריאה, ומאידך גיסא אני לא יכולה להטילו בצד הדרך.
    אזי – תודה. זו רשימה מאירה, וככזו היא גם מעירה מתרדמת־מה, וודאי מעוררת השראה.
    תודה שוב ושוב.
    ושירו של אדף מעתיק נשימה ומשתרג באופן כה עצוב במציאות.
    וכך, אני יוצאת מדברייך כשאופפת אותי הפסקה האחרונה שכתבת, לופתת ואינה מרפה: "אולי העם היהודי בפרט, רגילים להתנהל מחורבן לחורבן. מהיכן יגיע, והיכן בדיוק יתרחש החורבן הבא? והאם באמת התאוששנו מהחורבנים הקודמים? למרבה הצער שאלות אלה מעסיקות אותי יתר על המידה, והניסיון להכחישן הוא גם סוג של טירוף, כפי שהרומן רומז.

    הגב

    1. תודה רבה הלנה על התגובה וכתמיד על המעקב העקבי. אני לא יודעת אם המוטיבציה שלי לקריאת הספר וסיומו היא דבר שהייתי שמחה לחלוק, כי היא מגיעה בין השאר מנטייה לשקוע בחזיונות קודרים בנוגע לעתיד או הישנותו של העבר. זה ספר מצוין אבל לא ספר חובה, וממילא מעטים הספרים שהם "חובה". החובה היחידה שאני יכולה להצביע עליה היא בלהיות אדם קורא, וגם זה לא לכל אחד.

      הגב

  2. ספר מרשים ביותר. תודה על הניתוח המעמיק. קראתי אותו כשיצא, ונשאתי אותו איתי זמן רב.
    הסופר חי בניו יורק ומגדל בה ילדים. פגשתי אותו בהרצאה על ספרו והוא סיפר שהפסיק לקרוא באנגלית מדאגה שזה פוגם בעברית שלו…

    הגב

    1. תודה רבקה. עם עברית כמו שלו באמת הייתי נזהרת.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *