ספרים באוטובוסים בן חמש! סיכום שנת קריאה ואי-קריאה

איך אפשר לסכם שנה שאין מנוס מלהודות בדלילותה הרוחנית? נסעתי מעט, וקראתי מעט. למעשה, יש לי תחושה שכמעט לא קראתי.

לא קראתי, ובכן, חוץ מהרבה קריאת חובה לעבודה; חוץ מספרים שאין לי שום סיבה לקרוא; חוץ מספרים שנדמה שכולם כבר קראו; חוץ מקריאה חוזרת של ספרים שעיצבו אותי כקוראת; חוץ מהיום ההוא שהקדשתי אך ורק לקריאה; חוץ ממעקב ספורדי אחר כתבי עת כדי להישאר בעניינים; חוץ מספרי ילדים, רומן גרפי ומעט ספרי עיון לא שגרתיים; חוץ משינוס מותניים בחודש אוגוסט וקריאה מרובה לכבוד חודש נשים בתרגום; וקריאה של ממוארים רלוונטיים של אנשים צעירים מדי בשביל לכתוב ממוארים; ושל ספרים שפשוט הולמים את מצב הרוח; ושל פנינים בודדות שבכל זאת יש להודות שסיפקו לי חוויית קריאה מלאה ומרחיבת תודעה.

ספרים באוטובוסים בן חמש

אבל ברצינות, אני מרגישה שהתחלתי לאבד את תשומת הלב ואת הדחף לקריאה, גם כי השוק מוצף ולכן אני נאלצת להכיר בכך שלעולם לא אקרא אפילו אחוז שלם מכל מה שמעניין אותי באופן אישי, ולא אשלים את הפערים של קריאת מה ש"חשוב" ו"הכרחי" לעיסוק בספרויות שאני עוסקת בהן וליומרת ההשכלה הכללית שעודני מטפחת. החוויה האישית הזאת, שעדיין אינה מיאוס בקריאה אך לפחות סימן בולט לעייפות, מעוררת בי חשד שהנה גם אני נסחפת עם ההמון ומתרחקת מהקריאה כי היא לא חיונית, לא כלכלית וכבר אינה חלק משיח מפותח עם נפשות דומות – כי הרי גם הנפשות האלה לא עומדות בעומס, לא של הטקסטים ולא של החיים והכלכלה שדוחקים את הספרות הצידה. ועל כך יעידו שלל הצעצועים, המטענים ושואבי האבק הממלאים את מדפי חנויות הספרים ברשתות הגדולות, ועוד הרבה עדים דוממים אחרים, כמו הספרים המוחזרים להוצאות באין דורש ואלה שמחזור חייהם הקצר מסתיים במגרסה.

בחודשים האחרונים הייתה לי תוכנית עמומה לכתוב משהו פרובוקטיבי ככל יכולתי (כלומר די עדין אך נוקב) על תופעה מדאיגה: לאחרונה מתקבל הרושם שיש יותר כותבות וכותבים משיש קוראות וקוראים. התוכנית הזו, כמו התוכנית לעדכן את הבלוג בתדירות יותר גבוהה, נדחתה בעיקר בגלל הצורך להתפרנס בדוחק (מספרות, ומדברים שאינם ספרות כדי לפצות על הבחירה להתפרנס מספרות), אך גם בגלל רפיון ידיים כללי – כי אם אני אכן מאמינה שמספר הקוראים הולך ומידלדל, למי אני כותבת טקסט כזה? יש קהילות זעירות של קוראים שאני עוד מאמינה בקיומן. העיקרית שאיתה אני שומרת על קשר הדוק בכלל לא מתנהלת בעברית, ופרט לכך העולם המרוחק גאוגרפית והמתוקן מבחינה מו"לית גדול עליי. ואילו אף שמשבר הקריאה הוא גלובלי, נראה שבספרות העברית מספר הקוראים נשאר בערך כפי שהיה סביב קום המדינה, בעוד שמספר הספרים היוצאים לאור בכל שנה הולך וגדל.

מכיוון שהטקסט הזה הוא לא המאמר הפרובוקטיבי שטרם נכתב אלא רק אוסף הרהורים וחשבון נפש בסיכום השנה החמישית לקיומו של בלוג הקריאה שלי, לא אעמיק בסיבות לתופעה הזאת (מערכת חינוך ששמה דגש על הכנה לצבא ולהיי-טק, ושום דבר מלבדם; נטפליקס; וכיו"ב) ובתיאור הסימפטומים שלה (חוסר יכולת להבחין בין ספרי עזרה עצמית לספרות יפה, למשל; גרפומניה פרועה; שפה לא תקינה ונטולת השראה שאינה בחירה מודעת, אלא משמשת כותבים וכותבות בלית ברירה; וכמובן, ההתפתחות המעציבה של תופעת פרסום הספרים במימון המחבר, גם בקרב ההוצאות הגדולות). אבל כן אציין שהסופר והמבקר יהודה ויזן הקדים אותי במידת-מה, במאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת דחק, ועורר תגובות לוהבות – ובהן גם טענות שהמאמר לא ראוי לקריאה ולא להתייחסות, בגלל הרטוריקה האלימה של הכותב. אני אכן מסכימה שלא ראוי לבנות מאמר ביקורת כרשימת חיסול, גם אם כמה מהחיצים שנורים בו כוללים גרעין של ביקורת עניינית; ואני לא מסכימה עם ויזן בכמה נקודות מהותיות, למשל הביטול הגורף שלו את שיח הזהויות, כאילו עד העשורים האחרונים כותבים לא כתבו על זהותם ועוררו עניין בין השאר בזכותה. אבל למרות ההסתייגות שלי מרטוריקה של השתלחות אישית מרושעת, הזעם המשתולל שהמאמר של ויזן מתאפיין בו הוא (1) תוצר של כאב שאני בהחלט שותפה לו, והוא הכאב על הידלדלות האוריינות;* ו(2)בסופו של דבר חלק מהתפתחות בריאה של רפובליקה ספרותית, שאחת לכמה זמן צריך לקום בזעקות שבר על גסיסתה רק כדי שתקום ותוכיח שהיא בכל זאת חיה וראויה.

כאמור בתחילת הפוסט, מפעם לפעם עולה בי חשש שאינני קוראת ראויה, שלא קראתי את מה שנכון לקרוא או לא קראתי היטב עד כה ושלמעשה אינני קוראת כלל, ולכן גם לעולם לא אהיה ראויה בתור כותבת. אבל עיקרון אחד שלפעמים נשכח ממני כשאני רובצת בתהומות הייאוש הוא שאי-קריאה אינה מצב קבוע, וכך גם היות אדם קורא. שני המצבים האלה דורשים טיפוח מתמיד, ואין תנאי סף אמיתי להגדרה העצמית והחיצונית של קוראת. אני לא רוצה להצביע על קהילת הקוראים כקהילה סגורה ובלעדית, כאילו היא בעצמה קאנון שנחתם מזמן. כל הלא-קוראים רשאים להצטרף אליה אילו רק יקראו ויסגלו לעצמם את חדוות השיח על קריאה, וכל הכן-קוראים עלולים לנשור ממנה בכל רגע. אין צורך בחינוך מסוג מסוים, מובנה ונוקשה, פרט להוראת אוריינות בסיסית (אף שכאמור, ניכר כי היעדר דגש על קריאה אכן פוגע ביכולת הקולקטיבית שלנו לשמור על המוניטין של עם הספר). הדבר היחיד שנחוץ לטיפוח של תרבות קריאה הוא מצבור של מפגשים משמעותיים בין אדם לטקסט, ובין אדם לאדם סביב טקסטים.

אנשים נוטים להניח שבאתי מבית של אנשי ספר, או לפחות של אינטלקטואלים רציניים. אף על פי שאני אמורה להיות מוחמאת מההשערה הזאת, שמעידה שאני משחקת את התפקיד היטב, אני נוטה לקבל אותה בכאב. פרט לשמץ קנאה באנשים שכן גדלו בבית של קוראים, שאני מדמיינת כבתים ספוגי עושר תרבותי ושלווה, העימות עם ההנחה הזאת מכאיב גם כי הוא כולל עימות עם פליאה בכל פעם שאני דואגת להפריך ולהסביר שדווקא גדלתי בבית שבו חומר הקריאה הכי נפוץ היה מדריך הטלוויזיה. אנשי ונשות ספר, ורבים מהם מנוסים ובכירים ממני בהרבה, מתפלאים שהמשיכה למילה הכתובה היא לא תכונה גנטית, והפליאה שלהם מכאיבה לי גם כי היא מעידה על כמה נדיר להתברג בתעשייה הזאת בלי ייחוס או לפחות בלי טיפוח מיוחד מהסוג שלא נגיש לרוב האוכלוסייה. אבל זו פליאה מכאיבה בעיקר כי היא מעידה שדווקא אנשים שהספרות היא מרכז חייהם אינם מאמינים בכוחה של הספרות לעצב ולנתב זהויות ולהסיט מסלולי חיים.

אני כותבת את הדברים האלה פה בפוסט סיכום השנה החמישית לקיומו של ספרים באוטובוסים כי האמונה בכוחה של הספרות היא אחד הדברים שגרמו לי לפתוח אותו מלכתחילה, אבל גם כי בשנה החולפת האמונה שלי הידלדלה. ועם זאת, ספרים באוטובוסים כמקום ביטוי לתשוקה שלי לספרות וכמקום מפגש עם קוראים וקוראות אחרים הוא בדיוק המקדש הקטן שעיצבתי לעצמי, ובתקווה גם לאחרים, שבו אפשר לשהות כדי לחזק את האמונה.

 

* אף שביחס לכלל ההיסטוריה האנושית, אנחנו נמצאים במצב נפלא בכל הנוגע לאחוזי אוריינות! עכשיו נותר רק לנצל אותם טוב יותר.

13 תגובות


  1. תודה שירי, נהניתי מהרשימה הזו. גם אני חשה רפיון מובס מול שיטפון הכותבים/ות ותוהה אם יש בכלל טעם לפרסם בשוק כל כך מוצף. בנוגע לקריאה, חוסר אונים מול השפע.

    להגיב

    1. הרפיון הוא באמת נקודה כאובה כי מדוע לייצר ספרות אם לא מתוך תשוקה. אני חושבת שקהל נאמן, גם אם הוא קטן, יכול למוסס את רגשי התבוסה (אני כבר חלק ממנו). את שאר המוטיבציות, בעבורי לפחות, מייצר הנצח (או הדבר הקצר שהוא נצח במונחי אנוש) – הקוראים הפוטנציאליים של הכתיבה בעתיד, והמשמעות של הפעילות שלנו כקוראות בתוך ההקשר ההיסטורי.

      להגיב

  2. תודה על הפוסט שירי, אני יכולה להגיד רק שהרגשתי דגדוג של שמחה כשראיתי שכתבת פוסט חדש. אני שמחה לשמוע שאני לא היחידה במצב הזה של תחושת חוסר אונים מול שפע הספרים והמתחרים שלהם. לא תמיד יש ריכוז או חשק והקריאה מעייפת יותר את העיניים ועדיין מסכימה איתך שאדם קורא נשאר כזה גם אם לעתים זונח את הקריאה. ואני דווקא דוגמה למי שבאה מבית אוהב ספר אבל אני היחידה מבין שלושת האחים שקוראת.

    להגיב

    1. תודה שולי. כנראה שאנחנו פשוט מתעצבות מחדש כקוראות אל מול כוחות השוק המשתנים, ואולי הקוראות מהסוג החדש צריכות תקופות מנוחה והיטענות מפעם לפעם.

      להגיב

  3. מזדהה איתך מאוד. אני לא מצליחה להגיע לכל הספרים שאני רוצה לקרוא, והם נערמים על המדפים ובתוך הטאבלט, וזה מתסכל אותי מאוד.
    גם אני, אישה שהקריאה היא חלק מהותי מחיי מאז שלמדתי לקרוא, לא באתי מבית של אנשי ספר, וגם אני מקנאה באנשים שבאו מבתים כאלה, בצעירותי בגלל החסך התרבותי שנאלצתי לגלות ולהשלים בעצמי, וכיום – בגלל ההתברגות בתעשייה. רשת של קוויים מפותלים מחברת בין אנשי תעשיה רבים, סופרים, מו"לים, עורכים בכירים. זו רשת של קשרי משפחה, קשרי חברות וקשרי עבודה שקשה להשתלב בתוכה. בין סופרי הילדים הבכירים, אלה שתמיד ימצאו בית לכתבי היד שלהם, יש שלושה סופרים שהם בנים של אושיות ערוץ 1 המיתולוגי. זה לא מקרי לדעתי. אלה ילדים שגדלו תוך היכרות אישית עם אושיות התרבות הישראלית. ההון התרבותי עובר מדור לדור. וספרות, בצד היותה עיסוק שברוח, יש בה גם "שמור לי ואשמור לך", וגם העדפת המוכר, המקורב, על פני הזר.

    להגיב

    1. נכון, יש לקשרי משפחה וסביבה השפעה עצומה, וזה מתסכל נורא בעבור מי שמגיעה מבחוץ. גם אם "בן של" לא ינסה להתקדם באמצעות הפעלת קשרים, הוא כנראה יגיע מראש עם תוספת ידע על האופן שבו המנגנונים עובדים.

      להגיב

      1. נכון, זה בדיוק זה. מכיר את הדברים מבפנים, יודע איך לפנות ולמי לפנות.

        להגיב

  4. התחברתי מאוד למה שכתבת, ולעיתים קרובות אני גם מתענה במחשבות הללו אם כי הייאוש שלי אישית נוגע יותר לכתיבה – כמו שאמרת ישנם יותר כותבים מקוראים – מאשר לקריאה. מה שמצער אותי במחסור בקוראים הוא שלדעתי רבים מבין הלא-קוראים הם פוטנציאלית קוראים נלהבים מאוד. אני הייתי הקורא הראשון של המשפחה אבל הדבקתי את הוריי (לא סיימו תיכון) ואחיותיי. גם אם הספרייה שלי היא זאת שגדלה במהירות הגדולה יותר, סביר להניח שכרגע דווקא הם, שנדבקו, קוראים הרבה יותר ממני במהלך השנה. לכל אחד יש את הז'אנר שלו וההעדפות שלו והם מצאו את האיזור שלהם די לבד, בחוש. לכן אני חושב שהתשובה היא, כתמיד, אקטיביזם. למצוא דרך לעורר אנשים לקריאה. הקהילות הפעילות כרגע קטנות מאוד, אבל אם כל אדם יביא קורא חדש לעולם כבר הכפלנו את עצמנו.
    עוד הערה: אין ספק שהשפע בחנויות הספרים מכביד וחונק וגורם לFOMO ממאיר שמכבה יותר משהוא מדליק, אבל אני חושב שהבעיה העיקרית הוא מדף הספרים הביתי. גם אם יצאו שבע זיליארד ספרים בשנה כל עוד בבית מחכים לך מעט ספרים אתה מתקדם מהאחד לשני ביותר נינוחות וחדווה ובפחות חיפזון. הקהילות, כאמור, קטנות מאוד אבל יש תרבות צריכת ספרים שלמה (כמות הממים האינסטגרמים שמעודדים תאוותנות ספר היא מבהילה) שמביאה לידי רוויה את הקוראים המעטים ושאני חושב שהגיע הזמן ללמוד לסרב לה. ההוצאות עצמן לעיתים קרובות מכריזות על מבצעים שערוריתיים שמעודדים רכישת ספרים רבים מדי בקנייה אחת ובכך למעשה יורות לעצמן ברגל: הקורא שרכש 10 ספרים ב100 שקל ככל הנראה יגיב בבחילה בפעם הבאה שיעבור ליד חנות ספרים, חיננית ככל שתהיה.

    להגיב

    1. תודה רבה דויד. אני רוצה לאמץ את הגישה שלך בנוגע לבולמוסי צבירת ספרים, מניסיוני היא באמת לא משפיעה על קצב הקריאה לטובה ואולי אף לרעה.
      והבלוג הזה בהחלט נוסד בכוונות מיסיונריות, אז אני לגמרי איתך במאמצי הגיוס (: אני שואבת עונג מיוחד מלחפש למישהו את הספר שיחזיר אותו להנאה מקריאה, או דווקא את הספר שיפתח קוראת בעלת טעם מובהק לכיוונים חדשים ומסעירים, ומקווה שהסיפוק הדדי.

      להגיב

  5. מאיפה להתחיל?
    ממרחק עשרות רבות של שנים, מרגע שעיני קלטה צורת אות ומוחי הבין שבצורה הזו גלומות אין ספור אופציות להפלגה, ללמידה, להבנה, להתלהבות, לרגשנות לאסקפיזם, אני יכולה לכתוב עוד ולא להשלים את הרשימה.
    שנים רבות מאוד היתה לי הקריאה מקור ההנאה הגדול ביותר. עד היום – ספר טוב מאפשר לי יותר ממה שמאפשר כל עיסוק או מדיום אחר.
    אבל גם לי זה קרה, וקורה. ערימת הספרים שליד המיטה הולכת וגדלה וכבר איני זוכרת אילו ספרים יש בתחתיתה… נסיון לפתוח ספר בשעה שאני הולכת לישון ועוד לא מאוד עייפה מזכיר לי שאני צריכה לעשות משהו בעניין הקטרקט. אבל דבר אחד חשוב אני עושה בכל זאת: לנכדי שמחוץ לעיר אני מקריאה סיפורים בזום, לשם כך סורקת ספרים שלמים ובונה מצגות כדי שהם יוכלו לעקוב אחר הסיפור גם בחוש הראיה ולא רק בשמיעה. אז זו תרומתי העיקרית בתקופה זו למאגר קוראים עתידיים פואנציאליים. ושירי – אני מחזקת את ידייך המקלידות. הרחיקי מעליך את היאוש והמשיכי לעשות את מלאכתך בתבונה, ביופי וברגישות שלך.

    להגיב

    1. תודה רבה בלה על ההזדהות והתגובה (שאני מגיבה לה באיחור רב), ועל ההערה על הדור הבא. אגב, אני מאוד סקרנית לגלות אילו מין קוראים הם יהיו, והאם הם אכן יהיו מיעוט קטן יותר כמו שאני חוששת. אבל אני מזכירה לעצמי שקריאה תמיד הייתה עניינם של מעטים, וגם המעטים צריכים פה ושם הפוגות של אי-קריאה.

      להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *