בשני פוסטים שפרסמה לאחרונה מיטל רדזינסקי, מי שיזמה את חודש נשים בתרגום, היא מדברת על בעיות ביישום היוזמה:
1. עיסוק במתרגמות ולא בתרגומים (בפוסט הזה).
2. עיסוק בתרגומים מאנגלית על פני תרגומים משפות אחרות (בפוסט הזה).
אמנם רדזינסקי הצהירה שאין לה כוונה למשטר את מי שמאמץ את היוזמה, אבל גם אם הדברים לא מופנים אליי אישית, הייתי רוצה להתמודד עם הטענות שהיא מעלה ולפתוח אותן פה לדיון.
ראשית, אין לי ברירה אלא להודות שרדזינסקי צודקת, ואני בגדול עושה את הדברים שהיא מבקשת לא לעשות: כן דיברתי על מתרגמות (אם כי להבדיל ממו"לים ערמומיים מסוימים שרדזינסקי מתבאסת עליהם, לא השתמשתי במתרגמות נשים כתירוץ לקדם עוד ספרות שנכתבה בידי גברים), וכן דיברתי על לא מעט תרגומים מאנגלית, יחסית לתרגומים משפות אחרות. הבעיה עם היישום הזה של חודש נשים בתרגום היא שהוא חוטא למטרות העיקריות שלו: הרחבת אופקים והכרה בנשים כותבות מכל רחבי העולם. הסיבה לקיומו של חודש נשים בתרגום, אומרת רדזינסקי, היא העובדה שספרים מאת נשים שנכתבים בכל שפה *שאינה אנגלית* בקושי מתורגמים לשפות אחרות.
למצוא ספרים טובים מאת נשים שתורגמו משפות שאינן אנגלית זה לא משימה בלתי אפשרית, אבל אכן משימה מאתגרת. למשל בשנה שעברה כתבתי על הצמחונית מאת האן קאנג הקוריאנית, רומן בהחלט מעולה ובהחלט ראוי לפוסט – אבל מה, לא תורגם לעברית מהמקור הקוריאני אלא מהתרגום באנגלית, כך שהעדפתי לקרוא את התרגום לאנגלית ולהתייחס רק אליו. הדוגמה הזאת מעידה כמה נדיר למצוא בעברית ספרים שכתבו נשים בשפות פחות נפוצות, וכשמדובר בספר שצריך לפרנס פוסט של כאלף מילים בבלוג של ספרים באוטובוסים, הדרישות גבוהות במיוחד: זה לא צריך להיות סתם ספר טוב, אלא ספר טוב שיש משהו מעניין לכתוב עליו, משהו מיוחד באמת. בחודש נשים בתרגום אני נוטה להוסיף עוד תנאי, והוא שיהיה משהו מעניין להגיד על התרגום. אני מודה שיכולתי להתאמץ יותר ולחפש ספרים שיצאו בכמה עשורי מו"לות בישראל ולא רק בעשורים האחרונים, או לוותר על הדרישה שהספרים שנכתבו בידי נשים גם יהיו כאלה שתורגמו בידי נשים. המקרה של תעשיית הספרות בישראל כנראה רק מסבך את העניין, והקושי שלי למצוא ספרים שתורגמו משפות מגוונות מעיד על גודל הבעיה ולפיכך על הנחיצות של חודש נשים בתרגום. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה:
שנית, רדזינסקי לא לגמרי צודקת: מה שנחשב להרחבת אופקים בתרגום לאנגלית לא נחשב הרחבת אופקים באותה מידה כאשר מדובר בתרגום לעברית. אימפריאליזם זה דבר נוראי וקטלני ברובו, אבל לתפוצה של השפה האנגלית יש לא מעט צדדים חיוביים: אפשר לייבא תרבות באנגלית גם ממדינות שאינן אנגלוסקסיות, וגם במדינות אנגלוסקסיות עצמן תמצאו תרבות מהגרים ענפה שמתנהלת, בין השאר, באנגלית. זה פתרון קל אבל לא רע בכלל. רוב התרגומים לעברית שאינם מהשפה האנגלית הם לרוב משפות אירופאיות אחרות, ובמקרים האלה זהויות הכותבות פחות מגוונות. קשה לי לחשוב על סופרות גרמניות שתורגמו לעברית ואינן לבנות, ולמעשה קשה לי לחשוב על סופרות גרמניות בכלל שאינן לבנות. יחסית לאנגלית, הספרים שיוצאים במדינות אחרות מגיעים ממרחבים גאוגרפיים קטנים ומתרבויות הומוגניות יותר. נוסף על כך, שפת המקור והזהות המגדרית של מחברי הספרות הן לא כל הסיפור. לדוגמה, השבוע העליתי פוסט נרחב על ספר התשוקות שלכאורה עומד בקריטריונים של חודש נשים בתרגום: מדובר באנתולוגיה של כותבות בלבד משבע מדינות באמריקה הלטינית. מבחינה גאוגרפית הספר אכן מרחיב את אופקיה של הקוראת הישראלית. עם זאת, בתגובה לפוסט נשאלתי על מסגור ספרות שנכתבת בידי נשים: אמנם זה ספר שמביא כתיבה רעננה ומרתקת של סופרות בלתי מוכרות בעברית, אבל נשאלת השאלה: האם לאנתולוגיה הזאת יש מקום בשוק הספרים העברי כי ראוי להכיר אותן בזכות עצמן, או כי כשנשים מתחילות לדבר על סקס, פתאום מתקבצים סביבן הרבה יותר מאזינים נלהבים? ואפילו שהסיפורים טובים מאוד ומעשה האיסוף, התרגום והפרסום ראוי, יש לקחת את השיקולים התמטיים האלה בחשבון ולשאול שאלות מעט מבאסות: האם מדובר בגיוון והעשרה של הקולות הנשיים שמקבלים ביטוי בתעשיית הספרות המקומית, או שמא באישוש המגבלות שמוטלות על הקול הנשי ודחיקתו למשבצת המוכרת והנוחה של "נשים מדברות על סקס, כמה נועז ומסקרן"?
בשורה התחתונה, תרבות אינה זהה לשפה, וטוב שכך – ולכן אי אפשר לקבוע שככלל, ספרים שתורגמו מאנגלית לעברית מעשירים פחות מספרים שתורגמו לעברית משפות אחרות.
שלישית, יש לי מוטיבציה אישית לאמץ את חודש נשים בתרגום ולהיות היחידה עד כה שמפמפמת אותו בעברית, אף שאוגוסט הוא חודש קשה במיוחד לקוראת הישראלית ולישראלים בכלל. במסגרת היוזמה אני מעוניינת לדון גם בעבודת התרגום עצמה כי אני עצמי עוסקת בתרגום, ויש לי מה להגיד על המלאכה גם בלי קשר לסופרות מרחבי העולם. יוצא שאני נדחפת, אבל זו תחושה נפוצה בקרב נשים שיש להן משהו להגיד, אז אני משתדלת להתעלם ממנה. כאן אני רוצה לחלוק על המטרה שרדזינסקי ייעדה מראש לחודש נשים בתרגום, ולטעון שחשוב לעסוק לא רק בתרגומים, אלא גם במתרגמות – ודווקא באותה המסגרת. הדבר קשור גם לעובדה שזה מקצוע נשי, לפחות מההיכרות שלי עם התעשייה בארץ, וחודש נשים בתרגום הוא הזדמנות טובה לדבר על מקצוע שיוקרתו נשחקה. ונוסף על מה שאמרתי על כך שתרגום משפות בלתי נפוצות אינו מבטיח גיוון, היכרות מקרוב עם מלאכת התרגום מלמדת שעקרונית, לשפת המקור יש הרבה פחות משקל בתוצר הסופי ממה שנדמה לקורא. וכן, אפילו מאז שהתקבעו נורמות תרגום קשיחות, שאינן מאפשרות סטייה מהמקור, שפת היעד היא עדיין זו שידה על העליונה.
לסיכום, מצד אחד אני מקבלת את הביקורת של רדזינסקי ומקווה ליישם אותה בשנה הבאה. גם כי רדזינסקי היא שקבעה את המטרות של חודש נשים בתרגום ואני רוצה להישאר נאמנה אליהן ככל האפשר, וכי גם אני מאמינה שהרחבת אופקים – גאוגרפיים ומגדריים גם יחד – היא סיבה מצוינת לקרוא. הדיון באתגרים של הרחבת האופקים והשאלה מה המאמץ הזה כולל בכלל הוא בעיניי חלק חשוב מקיומו של חודש נשים בתרגום. אבל מצד אחר, ספרים באוטובוסים הוא בלוג ועמוד פייסבוק עם אופי מסוים וכפוף למגבלות השוק המקומי, ולכן סטיות מסוימות ממטרות היוזמה נראות לי מוצדקות ומרחיבות אופקים בפני עצמן.
למי שמעוניינת ומעוניין ליישם את חודש נשים בתרגום ולהפיק ממנו את המיטב, בעברית, אנגלית או בכל שפה אחרת, אמליץ לפנות יש אל המקור ולקרוא את הבלוג המרתק והמושקע לעילא של מיטל רדזינסקי. מה שיש לה להגיד על שוק הספרים באנגלית מעורר השראה גם ביחס לאפשרויות הגדולות יותר שיש בו, וגם ביחס לבעיות שקיימות בו וכדאי להימנע מהן בשוק המקומי.