ספר התשוקות: ברוכה הבאה, מיניות שאינה מטפורה

הקיץ הזה צפוף לי מדי. אני יוצאת לשאוף אוויר ובני אדם נכנסים לי לנחיריים. האוטובוסים נהיו כל כך דחוסים שלא נשאר מקום להכניס ספר בכריכה דקה. אני נתקלת בגופים, מתחככת בהם, נושמת אותם, ולא במובן החושני. פרויקט שאפתני כמו ספר התשוקות: סופרות לטינו-אמריקאיות כותבות ארוטיקה פונה אל התשוקה שלי להפוך את הקיץ הזה לסוחף ומזמין, להבדיל מקיץ מתנפל ותובעני. כשרכשתי את הספר בחנות בחרתי מתוך שלוש אפשרויות בכריכה הכי יפה בעיניי, אבל היא גם הייתה זו שתיראה הכי מתריסה באוטובוס ירושלמי ממוצע. תירוץ מושלם להישאר בבית.

deseo_10

אכן, מדובר באחד הספרים המעטים שלא מתאימים לקריאה באוטובוסים, אבל לא רק בגלל המרחב הציבורי העוין, אלא גם כי זה פשוט ספר מושלם לחופשה על חוף הים או לכל הפחות לסופ"ש עצל מול המאוורר. לחוויית קריאה אופטימלית הייתי מציעה לנמנם בין הסיפורים, או לאכול פרי קיץ עסיסי מהמקרר. ואפרופו עסיסי, אני מניחה שזה המקום לענות על השאלה הבוערת: האם זו באמת ספרות ארוטית? או ביתר בוטות: עד כמה הספר הזה מחרמן? ובכן, בכל הנוגע לספרות ארוטית אני לא קוראת מנוסה, אבל לדעתי הספר עומד היטב בקריטריונים, בעיקר במובן זה שאין בו רק ארוטיקה, אלא גם ספרות. בנוגע למחרמן או לא, אני נאלצת לספק את התשובה המעצבנת ולהשיב שזה מאוד אישי, כלומר אינדיווידואלי – אבל מכיוון שיש באנתולוגיה הזאת מגוון גדול של סוגי מיניות ונקודות מבט, אפשר לשער בבטחה שהרבה קוראות וקוראים ימצאו את מבוקשם.

מה שכן, הספר הזה בהחלט מעורר תשוקה, וגם אם לא ארוטית – אז תשוקה ספרותית. הטקסטים הנלווים שהמו"ל, אוריאל קון, נוטה לכתוב עבור הספרים הרבים שהוציאה תשע נשמות הם טקסטים היפרבולים, לפעמים נלהבים יתר על המידה ביחס להישג הספרותי שהם מתארים. אלא שהפעם מצאתי את הנימה הזאת מוצדקת לגמרי. כשקראתי את אחרית הדבר שבה סיפר קון כיצד התהוותה האנתולוגיה בתוך פחות משנה, תוך כדי מלאכה נמרצת של חיפוש ואיסוף טקסטים משבע מדינות ובה בעת פנייה לכותבות שיכתבו סיפורים בהזמנה – לא יכולתי שלא להתרגש יחד איתו ולהסכים שהכרך שאני מחזיקה בידי הוא פלא נדיר.

בספר התשוקות הארוטיקה אינה מתחזה לספרות, והספרות אינה מתחזה לארוטיקה. לכל אחת יש מקום משלה, והשתיים מקיימות את ההבטחה גם אם כמו בכל אנתולוגיה, הסיפורים אינם אחידים ברמתם. כמה מהסיפורים טובים מאוד ומקצתם חלשים, אבל כמעט כולם מרשימים ומסקרנים בנועזותם. אני לא אוהבת להשתמש במילה "נועז" לתיאור ספרות בעלת תוכן ארוטי כי לרוב היא מרמזת שעצם הבחירה בכתיבה על ארוטיקה היא נועזת בפני עצמה. למרבה המזל, שמונה עשרה הסופרות המשתתפות באנתולוגיה לא הסתפקו בהיצמדות לנושא הנבחר, אלא הדגימו תעוזה ספרותית בשלל תחומים אחרים: הלשון, מבנה הסיפר, נקודות המבט והפרשנות של הנושא (ואולי זה תוצר לוואי משמח של המסגרת הקרויה "ספרות ארוטית", מסגרת שמנטרלת את הארוטיקה כחידוש ולכן מאלצת את הכותבים לחדש בדרכים שאינן תמטיות דווקא).

ברוב הסיפורים המין הוא לב ההתרחשות, ולכן תיאורו אינו מייצג אלא את עצמו. אין בסיפורי האנתולוגיה סמליות עודפת, לפחות לא כזו שמדכאת את הליבידו של דמויותיהם והופכת את הפעילות הארוטית למריונטה של משמעויות ומסרים נסתרים. המיניות עצמה בסיפורים האלה מספיק מעניינת ומורכבת בשביל להיות הרבה יותר מאתנחתה. לא תמצאו כאן את הדיכוטומיה הפשטנית של "סקס פוזיטיב" לעומת "סקס נגטיב", אלא יש כאן הרבה משניהם, כמו למשל המשפט "רציתי שהוא יזיין אותי אבל רציתי גם לברוח משם בריצה" (מהסיפור שדרות ריוָדַוויה 5000" מאת חולייטה בליפלד, עמ' 128) – ניסוח מושלם של התחושה שמה שמסוכן הוא גם מה שמענג. מיד לאחר המשפט הזה מופיע שמץ של הסבר למדוע המיניות שלנו כה מורכבת – משום שיותר מדי אנשים מלבדנו ומלבד הפרטנרים שלנו מכוונים את היחס שלנו לאקט עצמו: "ראיתי את עצמי למחרת, האיפור מרוח, העיניים נפוחות והבושה גדולה, ורציתי לבכות. דמיינתי גם את פרננדה שמנערת אותי בצעקות של את זונה, ואת ההורים שלי שחוקרים אותי" (שם).

עם זאת, כמו בכל אנתולוגיה שמכונסת סביב נושא מסוים, הסתקרנתי לברר אילו עוד נושאים עולים, ובאיזו מידה הארוטיקה היא הזדמנות לדון במרכיבים כמוסים אחרים של חיינו. בסיפור "תני את שלך, קחי את שלי" מאת גבריאלה וינר המספרת מגוללת את קורות הלילה הראשון שלה במועדון סווינגרים ומנסה להפיק מהחוויה תובנות על כלל הקבוצות בחברה שרוצות חיים טובים יותר:

"אני מדמיינת כיצד המשוועים לעונג הופכים ליעדם של תאגידי הענק וזרועותיהם, כמו אלכימאים מיניים שהופכים את הנדוש לזהב, שמציעים גן עדן מזויף, מעיינות מזויפים של נעורי נצח ומיני מזור אחרים כנגד העצבות. אני רואה זוגות נשואים על סף אסון, נשים קפואות, גברים מקשישים, מטופלים תרופתית, מכורים לקוקאין בדעיכה, קתולים טובים, נטולי ויאגרה, שופכים מוקדמים, זעירי פין, רודנים, אימפוטנטים, נשיאי העולם החופשי, מעמד הפועלים בכללותו, סווינגרים שימיהם ספורים, חיים בהיעדר תשוקה כמו בתוך מסע גיהנומי לעבר הייאוש (עמ' 253).

בסיפור "חצי גוף בחוץ, גולש בחלונות" אנדראה חפטנוביץ מפליאה לתאר כיצד התשוקה להתבונן ולהיראות היא חלק בלתי נפרד מהמיניות האנושית, ועל אחת כמה וכמה בעידן המסכים:

"אני קשוב לתנועות המעגליות, אני מקבל את התפקיד הראשי שאת מועידה לי. […] תנוחה אחת, שנייה, משחק של חיקוי. שום מחוות מהירות מדי, לאוּת, כך מקבל החשק צורה. ככל שהלכת והצגת את חיי המסך האלה, עברו משבים חזקים של אוויר צח במקום שבמשך זמן רב החנקת. במקום כלשהו הותאמו ברצף כלשהו הסצנה שלך והסצנה שלי, הותכו בו בזמן הקלוז-אפים, נכתב התסריט של סיפור התחושות הזה ההולך ומסלים. אבל אני בסך הכול אכלסתי את הכאן ואת העכשיו הזה שבהם היית שלי בעילום שם, והתמדתי מתוך תאווה גסה במשחק הזה של אורות, מצלמה ופעילות" (עמ' 236).

ב"איפה אתה, לב שלי" המרתק מאת מריאנה אנריקס מופיעה ארוטיקה מסוג מיוחד, פטישיסטי ומקורי. גיבורת הסיפור מפיקה עונג מיני מהאזנה לפעימות לב, בייחוד לכאלה של לב חולני, ומגלמת את התשוקה הגולמית לגוף, ללא מרכיב ההזדווגות: "בחושך, עם האוזניות והלבבות, אלו היו חיי, לא עוד סקס עם אנשים. בשביל מה?!" (עמ' 177).

המגוון המסחרר שהאנתולוגיה מציעה קשור בהיעדר הפחד של הכותבות להפיק סיפורים מנקודות מבט של דמויות גבריות ונשיות, סטרייטיות וקוויריות, תמימות, בוגדניות, מאוהבות, זדוניות. חשיפת המגוון הזה כעת בעברית, בתרגומיהם היפים והקולחים של יוסי טל, טליה הוס, אביתר אורן ומיכל שליו, חיוני לא רק מבחינה תמטית, אלא גם מבחינה לשונית. זהו אירוע תרגומי מרעיש שראוי לנצל אותו ולשאוב ממנו השראה לספרות, שפה וחיים יותר ניסיוניים, חושניים ו – נו, טוב – נועזים.

ספר התשוקות הוא מהדברים שלא ידעת כמה היית זקוקה להם עד שנפלו לחיקך. במובן זה הוצאת תשע נשמות ממלאת את תפקידה נאמנה ומכניסה למחזור הדם של הספרות הישראלית משהו שחסר בה: יש שיגידו שאין בה מספיק כיף, אווריריות ופראות, יש שיגידו שנעדרת ממנה ההתייחסות לגוף ויש שיפסקו בנחרצות שהספרות הישראלית פשוט בלתי סקסית בעליל. בעבורי האנתולוגיה הזאת הייתה פיצוי מבורך על המחסור במיניות מורכבת ומגוונת בעברית, מיניות שאינה מטפורה לפוליטיקה, כלכלה וחברה אלא כזו שרשאית להיות הדבר עצמו, ועוד כמה דברים שמתחשק לה להיות.

 

ספר התשוקות: סופרות לטינו-אמריקאיות כותבות ארוטיקה, תרגום: יוסי טל, טליה הוס, אביתר אורן ומיכל שליו, תשע נשמות, 2018

 

ולנסיעה הבאה: ספר אחר שיצא לאחרונה בהוצאת תשע נשמות וגם הוא ראוי לאזכור במסגרת "חודש נשים בתרגום: צבע החלב מאת נל ליישון ובתרגום רותם עטר, שעל תרגום אחר ונפלא שלה כבר כתבתי בעבר, וגם הוא בבחינת אירוע תרגומי. כאן מדובר ברומן באנגלית שהוא אמנם לא יצירת מופת, אך טוב שיצא בתרגום לעברית כדי להוכיח ששפה נמוכה יכולה להיות ספרותית, גם אם מדובר בשפת הקודש. לשון הסיפר הייחודית מספקת לקורא עושר מפתיע של משחקי עילגות יצירתיים, וגם הזדמנות להתאהב במספרת מרי, איכרה צעירה וחריפת שכל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *