שלושה מניפסטים וקריאה שלישית ב"מניפסט החלאה"

הקושי העיקרי שלי עם פעילות פוליטית הוא הדיבור. וכשאת בצד של אלה שדוגלים במאבק בלתי אלים, נשארות לך מעט מאוד פעולות פוליטיות שאינן כרוכות בדיבור. כך אני מנסה שוב ושוב להשתלב במסגרות של עשייה פוליטית, ומוצאת את עצמי חסרת תועלת כי אין לי קול חזק מספיק בשביל להשמיע בדיונים ובוויכוחים, פנימיים או חיצוניים, או כי אין לי שפה בשביל לדבר עם האחר. אני אדם מינורי בכל מובן שלא יהיה, ואין לי דרך לחמוק מזה, גם כשאני עומדת בפני ציווי מוסרי לפעול, כי הדרך לפעולה קוהרנטית ואפקטיבית לרוב מתחילה בדיבור. בחיי שניסיתי להיות מז'ורית, להגביר את הקול, לדרוש תשומת לב, אבל זו פשוט לא אני וזה לא עובד, לפחות לא בדרכים המקובלות.
את כל האמור לעיל הצלחתי לנסח בבירור רק כשקראתי את הפוסט המעורר מחשבה של קרן שפי "לקראת פעולה פוליטית מינורית". על רומן הביכורים של שפי כבר כתבתי כאן באהבה רבה בפוסט הראשון והחגיגי, ואני שמחה לקרוא אותה בכל ז'נר אחר, כמו במסה הזאת שפרסמה לפני כחודש. זה טקסט ארוך אך משתלם, ובכל אופן קל לקריאה, שכן יש לו מבנה ברור שמתחיל ברצף פעלים וממשיך בתודות. הפעלים החוזרים בתחילת כל פסקה הם למעשה הצעות לפעולה (פוליטית ומינורית), והתודות הן קרדיטים לאחרות שתרמו למחשבות של שפי (לא אכחיש שהתרגשתי להופיע ביניהן).

המודל השיתופי שמוצע בטקסט של שפי בהתעקשות נדירה לא להציג את רעיונותיה כמקוריים – מודל שמיושם בו, בהיותו טקסט פרפורמטיבי – מבהיר לי את אחת הבעיות שעומדות בפניי כשאני נדרשת להשמיע את הקול שלי בחלל ריק. לדוגמה, יש לי פחד במה נוראי, וגם אחרי שנים של ניסיונות להתמודד עמו ברור לי שלשאת הרצאה בכינוס תדרוש ממני חודשים של הכנה נפשית. מצד אחר, אם יושיבו אותי על בימה ויבקשו ממני לנהל שיחה עם אדם אחר או עם הקהל, אהיה הרבה יותר נינוחה. אני זוקפת את הפער הזה גם להשפעות שליליות – של הפטריארכיה ושל מערכות דכאניות אחרות, שלא מאפשרות לי לסגל סמכות לקול שלי – אבל גם לצרכים חיוביים כמו אלה שמשתמעים מהטקסט של שפי: הצורך להסתמך על אחרות כשאני מדברת, הצורך לא להרגיש לבד והצורך לדעת עם מי ואל מי אני מדברת (כמו בנוגע להרבה דברים שמעניינים אותי, גם כאן כבר יש טקסט מעמיק של קרן שפי בנושא).

לאחרונה קראתי עוד טקסט שמכוון לעולם המעשה: המניפסט Women and Power מאת מרי בירד. אמנם כותרת המשנה של הספר מעידה שהוא מניפסט, אבל צורתו ותוכנו רחוקים מלהתאים להגדרה מבטיחה זו. בכל זאת, גם בלי להיות מניפסט, מדובר בספרון מחכים. בירד, פרופסורית ללימודים קלאסיים באוניברסיטת קיימברידג', פרסמה בו שתי הרצאות שנשאה, את The Public Voice of Women מ-2014 ו-Women in Power מ-2017. ההרצאה הראשונה בוחנת את ההתקבלות של הקול הנשי לאור התשתית הרעועה שהונחה לו ביצירות הקלאסיות של יוון ורומא העתיקות, והשנייה עוסקת בהדרה של נשים מעמדות כוח ובזיהוי של כוח עם גבריות. המסקנה של בירד, בקצרה היא שצריך להפסיק לראות בכוח משהו מתחום הקניין – כלומר להפסיק לחשוב על הכוח בתור דבר-מה שלאחדים יש בעלות עליו ולאחרים אין – ולהתחיל לחשוב עליו בתור חלק דיבר אחר, כלומר בתור פועל (יעני to power) או בתור תכונה, כלומר כשם תואר. כך אפשר להנחיל את היכולת להשפיע גם בקרב נשים שאינן מנהיגות, אלא פשוט רוצות להעביר יותר כוח לידיהן בחיים האישיים ולהשפיע גם לא ממרומה של "עמדת כוח".

9781788160605

הספרון הקצר הזה הגיע אליי בגרסה דיגיטלית, והנחתי שאוכל לקרוא אותו בטלפון במצבי המתנה ששכחתי להביא אליהם ספר, או במצבים שבהם לא מנומס להוציא ספר מהתיק ולהתחיל לקרוא אבל כן מומלץ לבהות במסך הטלפון ולהיראות עסוקה וחשובה. הקריאה האגבית הזאת שימשה הדהוד הולם למחשבות שאני ממילא חגה סביבן, על האפשרויות והמגבלות של הקול שלי, וכן, גם של השאיפה שלי לכוח. ציפיתי לקבל ממנו לפחות כמה עצות אופרטיביות, ולא מצאתי בו הרבה כאלה מלבד הצעות לשינוי תודעתי. עם זאת, האלף השלישי התחיל די מזמן, ורק עכשיו התפנה מקום לקמפיין כמו #metoo, שממוקד בראש ובראשונה בשימוש בחופש הביטוי, בחשיפת סיפורים שעד כה לא נחשבו ראויים לסיפור ובמתן בימה תקשורתית רחבה לסיפורים האלה. אולי לאור זאת, אנחנו עדיין בשלב שבו מתאפשר שינוי תודעתי בלבד, ולאור המצב העגום של יחסי המגדר בעולם, גם שינוי כזה הוא הישג לא מבוטל.

מרי בירד זיהתה את העיתוי המתאים לפרסום מניפסט פמיניסטי. אמנם שני הטקסטים שפרסמה תחת הכותרת "מניפסט" כתובים היטב, רלוונטיים ומחכימים, אבל למרות ההוראה לקרוא אותם כמניפסט, הם לא נקראים כך. חסר בהם המרכיב הבולט של הקריאה לפעולה, שאמור להדהד הרבה יותר מהמרכיב של תיאור המציאות והצורך לשנות אותה. ואולי באמת אי אפשר לנסח מניפסט לתנועה שמטרתה לסחוף לפחות ממחצית אוכלוסיית העולם, שיש בה כל כך הרבה גיוון ומחלוקות פנימיות, רבות מהן גלויות לעיני כול בזכות נוכחותה העוצמתית ברשת.

בשבילי זה עיתוי מוצלח לחזור ולקרוא ב"מניפסט החלאה" (1967) מאת ואלרי סולאנס. סולאנס היא עוד אישה שידועה קודם כול בזכות הקשר שלה עם גבר מפורסם, אבל במקרה שלה היא לפחות לא נאלצה להינשא לגבר הזה אלא יכלה להסתפק בלירות בו. ואלרי סולאנס היא האישה שירתה באנדי וורהול, ועל כך ועוד פרטים מרתקים על חייה ועל נסיבות הכתיבה וההתקבלות של "מניפסט החלאה" אפשר לקרוא בהקדמה של פרופ' אביטל רונאל לתרגום העברי.

scum

הפסקה הראשונה במניפסט היא תוכן עניינים ברור ושיטתי של שאר הטקסט: "היות שהחיים בחברה זו הם במקרה הטוב שעמום גמור, והיות ששום היבט בחברה אינו רלוונטי לנשים, לא נותר לנשים אכפתניקיות, אחראיות ושוחרות ריגושים אלא למגר את השלטון, לבטל את מערכת הכסף, לכונן מיכון מלא ולמוטט את המין הגברי" (עמ' 51). המשך המניפסט הוא קטלוג חריף ואכזרי של כל מה שרע בעולם ושגברים אחראים לו – מלחמות, ימי עבודה ארוכים, היעדר סולידריות, שיחות משעממות – ומפרטת כי הגבר במהותו אינו יכול אחרת, ולכן יש לחסל את המין הזה כליל.

מה שהופך את "מניפסט החלאה" לטקסט כל כך בוטה ושולי הוא כמובן הקריאה הרצינית לחלוטין לחיסול חצי האוכלוסייה, אבל גם הרטוריקה הבלתי מתפשרת ייחודית לו, אפילו יחסית למניפסט. מה שבוטה ברטוריקה הזאת איננו הגישה המהותנית הנחרצת – אפשר למצוא אותה אצל הוגים מכובדים ולא שוליים בכלל, כמו פרויד למשל – אלא היפוך הצדדים הרדיקלי שמתגלם בגישה. אפילו ספר כמו "מין ואופי" (1902) מאת אוטו ויינינגר, שמפרט מדוע נקבות הן נחותות ומסביר שגברים יהודים הם כמו נקבות ולכן גם הם נחותים, נלקח ברצינות גמורה כטקסט מדעי, ואילו טקסט כמו "מניפסט החלאה" ממוסגר אוטומטית כמסמך של טירוף, אף שהוא מנומק ורהוט באותה מידה לפחות.

הפעם הראשונה שקראתי את המניפסט של סולאנס הייתה בגיל 17 או 18, בהיעדר תודעה פמיניסטית (ואם כבר, בליווי איזה בוז מושרש לנשים וכתיבתן), ולפיכך נהניתי ממנו בראש ובראשונה בתור טקסט פרודי. אף שידעתי שסולאנס כתבה אותו במלוא הרצינות, לא יכולתי להעלות בדעתי קריאה אחרת. למיטב הבנתי הצעירה, הבדיחה הייתה על חשבון הפמיניסטיות הרדיקליות, המוגזמות והמטורפות.

הקריאה השנייה שלי בו הייתה בגיל 25, אחרי שכבר למדתי כמה דברים על פמיניזם, הכרתי בנחיצותו ואפילו הכרתי חברות פמיניסטיות. בשיחה בין חברות אמרה מישהי שצריך לקרוא את "מניפסט החלאה" על רקע מאות שנים של קריאת ספרות מיזוגינית בלי להניד עפעף, ולחשוב עליו בתור תגובת נגד לדה-הומניזציה המובנת מאליה של נשים בכל כך הרבה טקסטים אחרים. אחרי השיחה הזאת שלפתי מהמדף את התרגום העברי בעל הכריכה הוורודה, ומצאתי בו חיונית וחדות אבחנה שלא ראיתי בו קודם. זכרתי אותו בתור טקסט גס וצעקני, אבל לראשונה הבנתי שגסות דורשת אומץ.

גם בקריאה השנייה קראתי אותו כטקסט פרודי, אבל הפעם הבנתי שהפרודיה נסבה על ז'נר אחר – על הז'נר של כתיבה מהותנית על נשים, "נשים הן ככה וככה, ולכן הן צריכות לעשות רק ככה וככה ולהשאיר לגברים את כל השאר". במובן זה סולאנס אימצה את הרטוריקה של האדון, הפנתה אותה בחזרה אל יוצרהּ והשתמשה בה לצורכיה, תוך כדי צחוק פרוע וחורש רע. עכשיו בקריאה השלישית בטקסט, שהתחילה כניסיון להבין מה חסר בפסידו-מניפסט של מרי בירד, בלטו בעיניי הכאב והמצוקה שסולאנס כתבה מתוכם והדחיפות שביקשה להביע. אבל אולי דחיקתה האוטומטית לשוליים קשורה בדיוק במה שמרי בירד ביקשה להתעמק בו, והוא חוסר הלגיטימציה של הדיבור הנשי. סולאנס לא ביקשה רשות לדבר ולא הקפידה על שום גינוני נימוסים, ולכן כל דבריה נתפסו כהבלי טירוף. על פי בירד צריך קודם כול לזהות את אופני הדיבור ה"נשיים" כלגיטימיים, שכן הזכות לדבר קודמת לזכות להשתמש בכוח. בירד אינה מפרטת אילו פעולות אפשר לעשות בדיוק כדי להשיג את המטרות הראשוניות האלה.

את התשובות לשאלות שבירד השאירה פתוחות מצאתי באותו טקסט של קרן שפי שהזכרתי בהתחלה, שאני קוראת כמניפסט – מינורי אמנם, אבל מניפסט. קשה לי לקרוא אותו אחרת כי רוב המכשירים הרטוריים שאפשר למצוא בו הם מסוג הקריאה לפעולה, גם אם זו קריאה מינורית לפעולה מינורית, ובתור כזו – יותר בגדר הצעה. מה שהרשים אותי במיוחד בטקסט של שפי היה שרוב הפעולות שהיא מונה הן פעולות שבדיבור. לכאורה זו קריאה לפסיביות פוליטית, עידוד נוסף בכיוון של לדבר במקום לעשות, אבל ככל שמתברר לי עד כמה אנחנו חיות בעולם טקסטואלי, אני מבינה שפעולות שבדיבור הן פשוט פעולות, ואינן פחותות מכל פעולה אחרת.

שפי אינה מציעה רק לומר דברים אחרת, אלא גם להקשיב ולקלוט אחרת. בעקבותיה, אני לא רוצה לבקר כאן את ההתמקדות של בירד בתשתיות היסטוריות ותרבותיות על פני המבט לעתיד, וגם לא את הנימה המשתלחת והאלימה של סולאנס, שאכן צריך לקרוא כתגובה מידתית לאלימות שהופעלה עליה ועל כל כך הרבה נשים אחרות. ראוי לא לחפש אחר טקסט אחד שיפתור את כל הבעיות, ואין חובה להשליך לפח כל טקסט שמסוגל לגשת רק למקצתן. לעומת זאת כדאי להיתמך בריבוי של טקסטים ולהעריך את הייחוד בכל אחד מהם. כאן הצטמצמתי לשלושה טקסטים בלבד, אבל כדי ללמוד איך לדבר עומד בפניי מבחר עצום. הבלוג הזה, אחד מהמקומות המעטים שבהם אני מצליחה לעשות את מה שאני עושה בשקט האופייני לי ועם זאת בפומבי, עוסק בכמה מהטקסטים האלה.

 

קרן שפי, "לקראת פעולה פוליטית מינורית", מחסן מילים, 25 בדצמבר 2017

Mary Beard, Women and Power: A Manifesto, Profile, 2017

ואלרי סולאנס, מניפסט החלאה, מאנגלית: עידית שורר, רסלינג, 2005 [1967]

 

ולנסיעה הבאה: שיר של גרייס פיילי שאפשר להציע לתפקיד מניפסט המשוררות.

3 תגובות




  1. תראה, אני אגיד שוב את מה שכבר אמרתי, והפעם בלי סרקזם וגם בלי מטפורות מתחום האוכל או אמצעים ספרותיים אחרים:
    מהתגובה הראשונה שלך וגם מהנוכחית ניכר שיש לך כל מיני דברים להגיד לוואלרי סולאנס באופן אישי ולציבור הפמיניסטיות באופן כללי. אני לא מרגישה מנוצלת, רק ציינתי שהדומיין הזה בבעלותי כדי להבהיר שלא ברור לי למה בחרת בימה מאוד ספציפית בשביל להגיד דברים קשורים ולו באופן רופף לפוסט שכתבתי, וגם לא ברור לי למה מראש נקטת גישה כל כך תוקפנית כלפיי.

    הזכרת את הפונקציה של מערכת התגובות. (אגב, עדיין לא הגבת לטקסט המקורי שאני כתבתי. הגבת לטקסט מקורי שכתבה מישהי אחרת, בתקופה ובנסיבות שונות בתכלית, ואז כתבת עוד תגובה תוקפנית, הפעם לאיזו ישות פמיניסטית עמומה, שגם היא איננה אני.) אתה צודק לגמרי, ולכך אוסיף שבתגובות אמור להיווצר שיח, אלא שעד כה ניכר שאתה לא מעוניין בדיאלוג איתי או בכלל בשאלה אל מי אתה מדבר, אלא רק להשמיע את דבריך בפני ציבור שלא נראה לי שקורא אותך פה – עד כמה שהייתי שמחה לקהל קוראים בסדר גודל כזה – ושמשום-מה החלטת שאני נציגתו. אני מציינת שזו חוויה שמאוד מוכרת לי בתור אישה לא כדי להעמיד אותך על המוקד בעמדת הדכאן, אלא כדי להגיד: ואללה, הדגמת יפה את מה שכבר אמרתי, כי במקרה הפוסט עסק גם בסוגיית הדיבור. אני לא אמרתי את זה כדי להוכיח אותך, אלא תיארתי מה אני חווה. בסך הכול זו נראית לי דרך הוגנת להחזיר את הדיון אל נושא הפוסט.

    להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *