שלושה מניפסטים וקריאה שלישית ב"מניפסט החלאה"

הקושי העיקרי שלי עם פעילות פוליטית הוא הדיבור. וכשאת בצד של אלה שדוגלים במאבק בלתי אלים, נשארות לך מעט מאוד פעולות פוליטיות שאינן כרוכות בדיבור. כך אני מנסה שוב ושוב להשתלב במסגרות של עשייה פוליטית, ומוצאת את עצמי חסרת תועלת כי אין לי קול חזק מספיק בשביל להשמיע בדיונים ובוויכוחים, פנימיים או חיצוניים, או כי אין לי שפה בשביל לדבר עם האחר. אני אדם מינורי בכל מובן שלא יהיה, ואין לי דרך לחמוק מזה, גם כשאני עומדת בפני ציווי מוסרי לפעול, כי הדרך לפעולה קוהרנטית ואפקטיבית לרוב מתחילה בדיבור. בחיי שניסיתי להיות מז'ורית, להגביר את הקול, לדרוש תשומת לב, אבל זו פשוט לא אני וזה לא עובד, לפחות לא בדרכים המקובלות.
את כל האמור לעיל הצלחתי לנסח בבירור רק כשקראתי את הפוסט המעורר מחשבה של קרן שפי "לקראת פעולה פוליטית מינורית". על רומן הביכורים של שפי כבר כתבתי כאן באהבה רבה בפוסט הראשון והחגיגי, ואני שמחה לקרוא אותה בכל ז'נר אחר, כמו במסה הזאת שפרסמה לפני כחודש. זה טקסט ארוך אך משתלם, ובכל אופן קל לקריאה, שכן יש לו מבנה ברור שמתחיל ברצף פעלים וממשיך בתודות. הפעלים החוזרים בתחילת כל פסקה הם למעשה הצעות לפעולה (פוליטית ומינורית), והתודות הן קרדיטים לאחרות שתרמו למחשבות של שפי (לא אכחיש שהתרגשתי להופיע ביניהן).

המודל השיתופי שמוצע בטקסט של שפי בהתעקשות נדירה לא להציג את רעיונותיה כמקוריים – מודל שמיושם בו, בהיותו טקסט פרפורמטיבי – מבהיר לי את אחת הבעיות שעומדות בפניי כשאני נדרשת להשמיע את הקול שלי בחלל ריק. לדוגמה, יש לי פחד במה נוראי, וגם אחרי שנים של ניסיונות להתמודד עמו ברור לי שלשאת הרצאה בכינוס תדרוש ממני חודשים של הכנה נפשית. מצד אחר, אם יושיבו אותי על בימה ויבקשו ממני לנהל שיחה עם אדם אחר או עם הקהל, אהיה הרבה יותר נינוחה. אני זוקפת את הפער הזה גם להשפעות שליליות – של הפטריארכיה ושל מערכות דכאניות אחרות, שלא מאפשרות לי לסגל סמכות לקול שלי – אבל גם לצרכים חיוביים כמו אלה שמשתמעים מהטקסט של שפי: הצורך להסתמך על אחרות כשאני מדברת, הצורך לא להרגיש לבד והצורך לדעת עם מי ואל מי אני מדברת (כמו בנוגע להרבה דברים שמעניינים אותי, גם כאן כבר יש טקסט מעמיק של קרן שפי בנושא).

לאחרונה קראתי עוד טקסט שמכוון לעולם המעשה: המניפסט Women and Power מאת מרי בירד. אמנם כותרת המשנה של הספר מעידה שהוא מניפסט, אבל צורתו ותוכנו רחוקים מלהתאים להגדרה מבטיחה זו. בכל זאת, גם בלי להיות מניפסט, מדובר בספרון מחכים. בירד, פרופסורית ללימודים קלאסיים באוניברסיטת קיימברידג', פרסמה בו שתי הרצאות שנשאה, את The Public Voice of Women מ-2014 ו-Women in Power מ-2017. ההרצאה הראשונה בוחנת את ההתקבלות של הקול הנשי לאור התשתית הרעועה שהונחה לו ביצירות הקלאסיות של יוון ורומא העתיקות, והשנייה עוסקת בהדרה של נשים מעמדות כוח ובזיהוי של כוח עם גבריות. המסקנה של בירד, בקצרה היא שצריך להפסיק לראות בכוח משהו מתחום הקניין – כלומר להפסיק לחשוב על הכוח בתור דבר-מה שלאחדים יש בעלות עליו ולאחרים אין – ולהתחיל לחשוב עליו בתור חלק דיבר אחר, כלומר בתור פועל (יעני to power) או בתור תכונה, כלומר כשם תואר. כך אפשר להנחיל את היכולת להשפיע גם בקרב נשים שאינן מנהיגות, אלא פשוט רוצות להעביר יותר כוח לידיהן בחיים האישיים ולהשפיע גם לא ממרומה של "עמדת כוח".

9781788160605

הספרון הקצר הזה הגיע אליי בגרסה דיגיטלית, והנחתי שאוכל לקרוא אותו בטלפון במצבי המתנה ששכחתי להביא אליהם ספר, או במצבים שבהם לא מנומס להוציא ספר מהתיק ולהתחיל לקרוא אבל כן מומלץ לבהות במסך הטלפון ולהיראות עסוקה וחשובה. הקריאה האגבית הזאת שימשה הדהוד הולם למחשבות שאני ממילא חגה סביבן, על האפשרויות והמגבלות של הקול שלי, וכן, גם של השאיפה שלי לכוח. ציפיתי לקבל ממנו לפחות כמה עצות אופרטיביות, ולא מצאתי בו הרבה כאלה מלבד הצעות לשינוי תודעתי. עם זאת, האלף השלישי התחיל די מזמן, ורק עכשיו התפנה מקום לקמפיין כמו #metoo, שממוקד בראש ובראשונה בשימוש בחופש הביטוי, בחשיפת סיפורים שעד כה לא נחשבו ראויים לסיפור ובמתן בימה תקשורתית רחבה לסיפורים האלה. אולי לאור זאת, אנחנו עדיין בשלב שבו מתאפשר שינוי תודעתי בלבד, ולאור המצב העגום של יחסי המגדר בעולם, גם שינוי כזה הוא הישג לא מבוטל.

מרי בירד זיהתה את העיתוי המתאים לפרסום מניפסט פמיניסטי. אמנם שני הטקסטים שפרסמה תחת הכותרת "מניפסט" כתובים היטב, רלוונטיים ומחכימים, אבל למרות ההוראה לקרוא אותם כמניפסט, הם לא נקראים כך. חסר בהם המרכיב הבולט של הקריאה לפעולה, שאמור להדהד הרבה יותר מהמרכיב של תיאור המציאות והצורך לשנות אותה. ואולי באמת אי אפשר לנסח מניפסט לתנועה שמטרתה לסחוף לפחות ממחצית אוכלוסיית העולם, שיש בה כל כך הרבה גיוון ומחלוקות פנימיות, רבות מהן גלויות לעיני כול בזכות נוכחותה העוצמתית ברשת.

בשבילי זה עיתוי מוצלח לחזור ולקרוא ב"מניפסט החלאה" (1967) מאת ואלרי סולאנס. סולאנס היא עוד אישה שידועה קודם כול בזכות הקשר שלה עם גבר מפורסם, אבל במקרה שלה היא לפחות לא נאלצה להינשא לגבר הזה אלא יכלה להסתפק בלירות בו. ואלרי סולאנס היא האישה שירתה באנדי וורהול, ועל כך ועוד פרטים מרתקים על חייה ועל נסיבות הכתיבה וההתקבלות של "מניפסט החלאה" אפשר לקרוא בהקדמה של פרופ' אביטל רונאל לתרגום העברי.

scum

הפסקה הראשונה במניפסט היא תוכן עניינים ברור ושיטתי של שאר הטקסט: "היות שהחיים בחברה זו הם במקרה הטוב שעמום גמור, והיות ששום היבט בחברה אינו רלוונטי לנשים, לא נותר לנשים אכפתניקיות, אחראיות ושוחרות ריגושים אלא למגר את השלטון, לבטל את מערכת הכסף, לכונן מיכון מלא ולמוטט את המין הגברי" (עמ' 51). המשך המניפסט הוא קטלוג חריף ואכזרי של כל מה שרע בעולם ושגברים אחראים לו – מלחמות, ימי עבודה ארוכים, היעדר סולידריות, שיחות משעממות – ומפרטת כי הגבר במהותו אינו יכול אחרת, ולכן יש לחסל את המין הזה כליל.

מה שהופך את "מניפסט החלאה" לטקסט כל כך בוטה ושולי הוא כמובן הקריאה הרצינית לחלוטין לחיסול חצי האוכלוסייה, אבל גם הרטוריקה הבלתי מתפשרת ייחודית לו, אפילו יחסית למניפסט. מה שבוטה ברטוריקה הזאת איננו הגישה המהותנית הנחרצת – אפשר למצוא אותה אצל הוגים מכובדים ולא שוליים בכלל, כמו פרויד למשל – אלא היפוך הצדדים הרדיקלי שמתגלם בגישה. אפילו ספר כמו "מין ואופי" (1902) מאת אוטו ויינינגר, שמפרט מדוע נקבות הן נחותות ומסביר שגברים יהודים הם כמו נקבות ולכן גם הם נחותים, נלקח ברצינות גמורה כטקסט מדעי, ואילו טקסט כמו "מניפסט החלאה" ממוסגר אוטומטית כמסמך של טירוף, אף שהוא מנומק ורהוט באותה מידה לפחות.

הפעם הראשונה שקראתי את המניפסט של סולאנס הייתה בגיל 17 או 18, בהיעדר תודעה פמיניסטית (ואם כבר, בליווי איזה בוז מושרש לנשים וכתיבתן), ולפיכך נהניתי ממנו בראש ובראשונה בתור טקסט פרודי. אף שידעתי שסולאנס כתבה אותו במלוא הרצינות, לא יכולתי להעלות בדעתי קריאה אחרת. למיטב הבנתי הצעירה, הבדיחה הייתה על חשבון הפמיניסטיות הרדיקליות, המוגזמות והמטורפות.

הקריאה השנייה שלי בו הייתה בגיל 25, אחרי שכבר למדתי כמה דברים על פמיניזם, הכרתי בנחיצותו ואפילו הכרתי חברות פמיניסטיות. בשיחה בין חברות אמרה מישהי שצריך לקרוא את "מניפסט החלאה" על רקע מאות שנים של קריאת ספרות מיזוגינית בלי להניד עפעף, ולחשוב עליו בתור תגובת נגד לדה-הומניזציה המובנת מאליה של נשים בכל כך הרבה טקסטים אחרים. אחרי השיחה הזאת שלפתי מהמדף את התרגום העברי בעל הכריכה הוורודה, ומצאתי בו חיונית וחדות אבחנה שלא ראיתי בו קודם. זכרתי אותו בתור טקסט גס וצעקני, אבל לראשונה הבנתי שגסות דורשת אומץ.

גם בקריאה השנייה קראתי אותו כטקסט פרודי, אבל הפעם הבנתי שהפרודיה נסבה על ז'נר אחר – על הז'נר של כתיבה מהותנית על נשים, "נשים הן ככה וככה, ולכן הן צריכות לעשות רק ככה וככה ולהשאיר לגברים את כל השאר". במובן זה סולאנס אימצה את הרטוריקה של האדון, הפנתה אותה בחזרה אל יוצרהּ והשתמשה בה לצורכיה, תוך כדי צחוק פרוע וחורש רע. עכשיו בקריאה השלישית בטקסט, שהתחילה כניסיון להבין מה חסר בפסידו-מניפסט של מרי בירד, בלטו בעיניי הכאב והמצוקה שסולאנס כתבה מתוכם והדחיפות שביקשה להביע. אבל אולי דחיקתה האוטומטית לשוליים קשורה בדיוק במה שמרי בירד ביקשה להתעמק בו, והוא חוסר הלגיטימציה של הדיבור הנשי. סולאנס לא ביקשה רשות לדבר ולא הקפידה על שום גינוני נימוסים, ולכן כל דבריה נתפסו כהבלי טירוף. על פי בירד צריך קודם כול לזהות את אופני הדיבור ה"נשיים" כלגיטימיים, שכן הזכות לדבר קודמת לזכות להשתמש בכוח. בירד אינה מפרטת אילו פעולות אפשר לעשות בדיוק כדי להשיג את המטרות הראשוניות האלה.

את התשובות לשאלות שבירד השאירה פתוחות מצאתי באותו טקסט של קרן שפי שהזכרתי בהתחלה, שאני קוראת כמניפסט – מינורי אמנם, אבל מניפסט. קשה לי לקרוא אותו אחרת כי רוב המכשירים הרטוריים שאפשר למצוא בו הם מסוג הקריאה לפעולה, גם אם זו קריאה מינורית לפעולה מינורית, ובתור כזו – יותר בגדר הצעה. מה שהרשים אותי במיוחד בטקסט של שפי היה שרוב הפעולות שהיא מונה הן פעולות שבדיבור. לכאורה זו קריאה לפסיביות פוליטית, עידוד נוסף בכיוון של לדבר במקום לעשות, אבל ככל שמתברר לי עד כמה אנחנו חיות בעולם טקסטואלי, אני מבינה שפעולות שבדיבור הן פשוט פעולות, ואינן פחותות מכל פעולה אחרת.

שפי אינה מציעה רק לומר דברים אחרת, אלא גם להקשיב ולקלוט אחרת. בעקבותיה, אני לא רוצה לבקר כאן את ההתמקדות של בירד בתשתיות היסטוריות ותרבותיות על פני המבט לעתיד, וגם לא את הנימה המשתלחת והאלימה של סולאנס, שאכן צריך לקרוא כתגובה מידתית לאלימות שהופעלה עליה ועל כל כך הרבה נשים אחרות. ראוי לא לחפש אחר טקסט אחד שיפתור את כל הבעיות, ואין חובה להשליך לפח כל טקסט שמסוגל לגשת רק למקצתן. לעומת זאת כדאי להיתמך בריבוי של טקסטים ולהעריך את הייחוד בכל אחד מהם. כאן הצטמצמתי לשלושה טקסטים בלבד, אבל כדי ללמוד איך לדבר עומד בפניי מבחר עצום. הבלוג הזה, אחד מהמקומות המעטים שבהם אני מצליחה לעשות את מה שאני עושה בשקט האופייני לי ועם זאת בפומבי, עוסק בכמה מהטקסטים האלה.

 

קרן שפי, "לקראת פעולה פוליטית מינורית", מחסן מילים, 25 בדצמבר 2017

Mary Beard, Women and Power: A Manifesto, Profile, 2017

ואלרי סולאנס, מניפסט החלאה, מאנגלית: עידית שורר, רסלינג, 2005 [1967]

 

ולנסיעה הבאה: שיר של גרייס פיילי שאפשר להציע לתפקיד מניפסט המשוררות.

12 תגובות




  1. תירוצים אינפנטילים לשנאה רצחנית למחצית הזכרית של המין האנושי.

    אין תירוץ לטקסט השנאה של האשה המעורערת הזאת. היא לא "מפנה בחזרה" ולא "עונה" ולא "מגיבה" ולא "הופכת תפקידי מגדר מסורתיים". היא משפריצה את הצואה הנפשית שלה ונשים שטופות שנאה כמוך מתפעמות ממנה כי היא מנגנת על אותם מיתרים נפשיים מעוותים שמשרתים את הסדיזם המובנה שלהן.

    צר לי, אין לנשים רשיון מיוחד לקדם שנאה נגד גברים, למרות תיאורית הפטריארכיה וה'קורבנות' הקולקטיבית הנשית. ברגע שהשפרצתן את השנאה שלכן בתור "הגות", איבדתן לצמיתות את האמינות שלכן וחייבתם אותנו (הגברים, קרי "האויב") להתייחס אליכן בתור מה שאתן: תינוקות בגוף של נשים בוגרות שלא מסוגלות להתמודד עם העולם המודרני בלי סיפוק הצורך האובססיבי שלכן לרמוס ולעשות דה-הומניזציה לאנשים שאתן שונאות – אנשים מהמין הלא נכון, המין הנחות, המיועד להשמדה.

    מי שמקבל את הטקסט הזה ודומיו כאיזשהו חלק מהעולם האינטלקטואלי ועדיין טוען שהוא בעד שיווין בין המינים, סובל מעיוורון היסטרי או נתון להשפעה פסיכולוגית הרסנית.

    אני נורא מצטער אם את נעלבת מההכללה הגורפת והמשפילה לגבי כל המין הנשי. זה… סוג של סאטירה. כן, זהו. אחלה. סאטירה.

    ה'טקסט' הזה הוא כשלון אינטלקטואלי ואנושי מוחלט. אין לו תירוץ. אין לו סיבה להתקיים. אין לו הצדקה, למרות שאת מנסה לשלוף כל מיני "הצדקות" אינפנטיליות. אבל הכשלון האמיתי הוא של אלו שמתיחסים ל'טקסט' כאילו היה טקסט לגיטימי עם איזשהו משקל אינטלקטואלי ואמירה. עד כמה את ואחרים מסוגלים להיות אטומים וסקסיסטים כדי לדון בשלוות נפש בדבר הזה?

    אני יודע: הכל באשמת הפטריארכיה ומערכות דיכוי אחרות. הן אשמות בכך שאת חלאה סדיסטית ושונאת אדם. זאת לא אשמתך. שום דבר אינו באשמתך. ולעולם לא יהיה. לעזאזל עם הגברים האלה. למה הם היו חייבים להוציא את השד הזה מתוך הנשים?

    דרך אגב, בהזדמנות זו אני מזמין אותך לקרוא את הטקסט המהפכני והאירוני שלי "המדריך לגבר המודרני: איך לאנוס בברוטליות את כל הנשים בעולם ולכרות להן את הרחם" שאפרסם בקרוב. זה יהיה טקסט חוצב להבות סביבו יוכלו כל גברי ונערי העולם להתאגד ולהשתחרר סוף סוף מעולו של הדיכוי הנשי. זאת תהייה חגיגה של הרוח הגברית האמיתית. רוח של חופש מוחלט, שוויון בין המינים ואחווה אמיתית. אני לא אומר בהכרח שכל הנשים בעולם יאנסו ויוסרו מהם איברי הרביה שלהן. לא חייבים לקרוא את הטקסט שלי באופן מילולי. אני רק אומר שאנחנו נדון בנושא בכובד ראש ונקדיש מחשבה יתירה לנקיטת צעדי-מנע נגד המין הנחות, הנצלני, הטיפש והאלים, קרי "הנשים", עד כדי אלימינציה מוחלטת.

    או אלימינציה חלקית שהיא אפילו יותר יעילה, בה נוריד את אחוז הנשים באוכלוסיה ל-10 אחוז בערך ומאחר שלא תהייה בכן תועלת לאחר שהסרנו לכן את הרחם, תצטרכו להצדיק את קיומכן איכשהו בכך שתעבדו עבודת פרך לשארית חייכן. הייתרון הוא שלא תוכלו לנצל גברים ולגנוב מהם כאשר אתן עסוקות בלחפור תעלות ולשאוב ביוב ממערכות סתומות. הייתרון הנוסף הוא שזה ייתן יותר פנאי לגברים המשוחררים לשבת בבתי קפה ולפתח תיאוריות מגדר פילוסופיות מהפכניות, ובכך להביא קידמה לאנושות כולה.

    מה? זה בסך הכל היפוך אירוני פוסט-מודרניסטי מחאתי של תפקידי מגדר.

    להגיב

    1. היי שחר,

      אני פונה אליך אישית אפילו שלא ברור לי אם פנית אליי פה, מאחר שהתגובה שלך עושה שימוש ספק חתרני ספק תוקפני בגוף שני. מהתגובה שלך ניכר שאתה מבלבל בין לכתוב *את* מניפסט החלאה ובין לכתוב *על* מניפסט החלאה, וצר לי שוואלרי סולאנס לא כאן עימנו כדי שתוכל לפנות אליה אישית, למען הסדר הדקדוקי הטוב של פנייה בגוף שני. מהסיבה הזאת גם לא נעלבתי כפי שחששת, כי נראה שהדברים לא מופנים אליי. אולי קצת נעלבתי כמו כל מי שכתב משהו וזכה להתעלמות, זה אכן סיכון שכל אדם כותב נאלץ לקחת, אם כי כאן לא סתם התעלמת ממה שכתבתי, אלא גם החלטת לנצל את הבימה שלי, שרת ודומיין שרכשתי במיטב כספי, לצורך פרסום טקסט מקורי שלך.
      אני לא אסביר בפירוט מדוע התגובה שלך לא קשורה לפוסט שכתבתי פה למעלה, כי 1) הפוסט נמצא פה למעלה, וגם 2) זו לא העבודה שלי להנגיש את מה שאני כותבת נוסף על הכתיבה עצמה, שאני משתדלת שתהיה בהירה ככל האפשר. מי שלא ברור לו הטקסט – שיקרא שנית או יוותר.
      אף על פי שהתגובה שלך לא רלוונטית, אישרתי אותה והשקעתי מזמני כדי להגיב לה כי היא מדגימה היטב את ההתקבלות הבעייתית של הקול הנשי, כפי שכתבה עליו פרופ' מרי בירד הנזכרת לעיל במסתה The Public Voice of Women. זו דוגמה מאוד ייחודית שפרופ' בירד לא בדיוק עסקה בה בהרחבה, אך היא לא בלתי נפוצה: אישה משתמשת בקול שלה כדי להגיד דבר-מה, מקדישה לו מחשבה, מפרטת ומנמקת, ונענית בהתעלמות כמעט מוחלטת מתוכן דבריה, בתוקפנות ונוסף על כך בהתייחסות אליה כאילו היא מייצגת את כל הנשים. אכן, השמעת הקול הנשי במרחב הציבורי היא חידוש מוזר וייחודי, אך אין זה אומר שאנו מתאמות בינינו את הדברים בכל פעם שמישהי מקבלת רשות לדבר.

      להגיב

  2. שלום שירי

    לא באמת משנה לי אם תבחרי לפרסם את התגובה שלי או לא. אני לא אאבד שינה בגלל זה. עם זאת, נראה שפרסום התגובה שלי מטיל עלייך עומס כלכלי ונפשי כבד, ולא הייתי רוצה להיות אחראי להתמוטטות שלך כתוצאה מהטקסט ה"לא רלוונטי" שלי.

    זה סרקזם, דרך אגב. עוד כלי נוסף בארסנל הדיכוי הפטריארכלי שמשתמשים בו להשתיק נשים אמיצות.

    וזה עוד סרקזם, כמובן. לא יכולתי להתאפק.

    "…החלטת לנצל את הבימה שלי, שרת ודומיין שרכשתי במיטב כספי…"

    מערכת התגובות קיימת בדיוק בשביל זה: כדי שאנשים יגיבו לטקסט המקורי שלך. וזה כולל גם תגובות לא תומכות. לא מתאים לך? תעשי את מה שכל כך הרבה פמיניסטיות "אמיצות" עושות: תבטלי את מערכת התגובות ותפרסמי את הגיגייך כאוות נפשך בבועה הפרטית שלך ואף אחד לא יטריד את מנוחתך.

    כמובן שבכך תסתמי פיות לאנשים שרוצים להגיב ותמנעי דיון, קצת אירוני בהתחשב בקובלנות שלך על "התעלמות מקולות הנשים". אבל יש לזכור שמודעות עצמית היא לא הצד החזק של פמיניסטיות. אני לא מכיר הרבה כאלה עם מודעות עצמית. היחידות שאני מכיר הן… פמיניסטיות לשעבר. אופס.

    שלא לדבר על כך שהעמדת הפנים שלך ש"ניצלתי אותך" נשמעת קטנונית, רכושנית וטריאוריאלית משהו. ואני חשבתי שרק גברים מסוגלים לתכונות שליליות כאלה.

    צר לי שאני עושה לך mansplaining. אני פשוט חסר תקנה. אני גם אשם ב-manbreathing, דרך אגב.

    זה היה המתאבן בעל הפן האישי משהו. המנה העיקרית תוגש בקרוב, אם ירצה השם (או אם תרצה השמית). כמו שאמרתי, זה לא משנה לי אם תאשרי לפרסום או לא. זו החלטה שלך, לא שלי.

    להגיב

    1. תראה, אני אגיד שוב את מה שכבר אמרתי, והפעם בלי סרקזם וגם בלי מטפורות מתחום האוכל או אמצעים ספרותיים אחרים:
      מהתגובה הראשונה שלך וגם מהנוכחית ניכר שיש לך כל מיני דברים להגיד לוואלרי סולאנס באופן אישי ולציבור הפמיניסטיות באופן כללי. אני לא מרגישה מנוצלת, רק ציינתי שהדומיין הזה בבעלותי כדי להבהיר שלא ברור לי למה בחרת בימה מאוד ספציפית בשביל להגיד דברים קשורים ולו באופן רופף לפוסט שכתבתי, וגם לא ברור לי למה מראש נקטת גישה כל כך תוקפנית כלפיי.

      הזכרת את הפונקציה של מערכת התגובות. (אגב, עדיין לא הגבת לטקסט המקורי שאני כתבתי. הגבת לטקסט מקורי שכתבה מישהי אחרת, בתקופה ובנסיבות שונות בתכלית, ואז כתבת עוד תגובה תוקפנית, הפעם לאיזו ישות פמיניסטית עמומה, שגם היא איננה אני.) אתה צודק לגמרי, ולכך אוסיף שבתגובות אמור להיווצר שיח, אלא שעד כה ניכר שאתה לא מעוניין בדיאלוג איתי או בכלל בשאלה אל מי אתה מדבר, אלא רק להשמיע את דבריך בפני ציבור שלא נראה לי שקורא אותך פה – עד כמה שהייתי שמחה לקהל קוראים בסדר גודל כזה – ושמשום-מה החלטת שאני נציגתו. אני מציינת שזו חוויה שמאוד מוכרת לי בתור אישה לא כדי להעמיד אותך על המוקד בעמדת הדכאן, אלא כדי להגיד: ואללה, הדגמת יפה את מה שכבר אמרתי, כי במקרה הפוסט עסק גם בסוגיית הדיבור. אני לא אמרתי את זה כדי להוכיח אותך, אלא תיארתי מה אני חווה. בסך הכול זו נראית לי דרך הוגנת להחזיר את הדיון אל נושא הפוסט.

      להגיב

  3. למען הסר ספק: אני פונה אלייך. ה"ישות הפמיניסטית העמומה" זאת את. את כן מייצגת את הפמיניזם. מה לעשות. לא רק לתשבוחות, אלא גם לביקורת.

    אז בנית לעצמך תדמית של "אני הקטנה, המוחרשת, המושתקת, התוהה". אז אימצת את נראטיב הקורבן הנשי הנצחי שמספקת לך אידיאולוגית הפמיניזם. גברים כמפלצות מדכאות (זה טבענו, לפי הפמיניזם שלך. לא כאילו אנחנו בני אדם אמיתיים או משהו). נשים כהרי געש מתפרצים של מוסריות וצדק והמטרות היחידות לאלימות במהלך ההיסטוריה האנושית.
    היחידות שסבלו. היחידות שהקריבו.

    היחידות שראויות לתואר "קורבנות".

    אז משכת את השמיכה של הקורבן הצודק מעל לראשי כל הנשים והילדות בעולם והדבקת על כולן את אותה תווית. לא שאלת אותן מה הן חושבות. את "לוחמת למענן" ומדברת בשמן. פמיניזם, לא? ( אלא אם כן את נתונה לביקורת – ואז פתאום "אנחנו לא מתאמות ביננו את הדברים כשאחת מאיתנו מקבלת רשות לדבר" ).

    אז ניכסת לעצמך את סטטוס הקורבן ואימצת את הנראטיב שאוסר עלינו לחשוב על "אחרים" כקורבנות, כי כבר הדבקת עליהם תווית של אלימים, מדכאים, אנסים שטופי זימה. שוב, בלי לשאול אותם או לשמוע את הצד שלהם. פשוט קבעת להם מה הם והסרת מהם את האנושיות שלהם. הם יכולים להמשיך להתקיים אך ורק כמתנצלים, צייתנים, מתרפסים, עם מנה יומית של הלקאה עצמית על החטא הקדמון שהכתבת להם.

    אז ניסית למצב את עצמך, אישית, כקורבן עוד לפני שמתחיל דיון כלשהו. קורבן של הפטריארכיה, קורבן של תפקידי מגדר, קורבן של השתקת נשים, אפילו קורבן שלי משום מה. כנראה כי אני לא מסבים עם ראיית העולם האטומה שלך.

    לא קונה את נראטיב הקורבן שלך, חד וחלק. לא קונה את העמדת הפנים. למעשה, אני חושב שיש בנראטיב הזה משהו פתולוגי. משהו אנטי-אנושי.

    האם את מבינה שהעובדה שפרסמתי תגובה לפוסט שלך לא מובילה למסקנה שאני מתעלם ממך אלא להפך הגמור? הקפיצה הלוגית שלך היא.. די מדהימה. אבל ברורה בתכליתיות שלה: ניסית לייצר מצג שווא ולחבר אותו ל(עוד) מיתוס פמיניסטי: "אתה מתעלם ממני רק כי אני אשה". יכול להיות שאי פעם בהיסטוריה התעלמו מנשים לא כי הן נשים אלא בגלל שהן קישקשו שטויות? או שכל דבר שלילי שקרה לנשים קשור אך ורק לנשיותן הקדושה? את מבינה את האינפנטיליות והאגוצנטריות שבטיעון הפמיניסטי הזה?

    את יכולה "להשמיע את קולך" בכל מקום שתרצי ואת לא "מבקשת רשות" מאף אחד. את לא קורבן של קונספירציה של השתקה וגם לא נשים אחרות, כמו שאת מנסה להציג את הדברים. אחרת הבלוג הזה לא היה קיים, או עשרות מדיומים אחרים של תקשורת בהן נשים משמיעות את קולן. את מקבלת את זה כמובן מאליו.

    אבל זה לא מספיק לך, נכון? בתור פמיניסטית, את לא רק חייבת "להוסיף את הקול הנשי למרחב הציבורי" אלא את גם חייבת לשלוט שליטה מוחלטת בתגובות של אנשים למה שאת אומרת ועושה. לכן הטיעון זז טיפה מ"משתיקים אותי כי אני אשה" (טיעון פמיניסטי קלאסי) ל"מתעלמים ממני כי אני אשה". גם אם לא התעלמו ממך. את חייבת להיות קורבן בכל מחיר. את מבינה את האבסורד?

    את מבינה שגם אם היו מתעלמים ממך, אף אחד לא חייב להגיב כמו שאת רוצה שיגיבו? כל ילד חייב ללמוד את העובדה הזאת לגבי העולם כחלק מתהליך ההתבגרות שלו (או שלה), או להשאר תינוק נרקסיסטי לנצח, עם הזיות פרנויאידיות שכל העולם התאגד ביחד נגדו, או בקיצור – פמיניסט. (או פמיניסטית).

    את לא "תיארת מה את חווה". את נתת אינטרפטציה פמיניסטית מקרבנת לסט הנסיבות הנוכחי כדי להאדיר את מיתוס הקורבן שלך.

    לגבי סולנס:
    את דנה בשלווה פילוסופית בדברי הבלע של האשה הרצחנית הזאת. את מתיחסת אליה באהדה ומנסה להציג אותה, כמה מפתיע, כקורבן של אלימות. נראה שזה צידוק מספיק בעינייך להתנהגות שלה. יחד עם זאת, ניסית ליצור מרחק בינך ובינה. אמרת שאתן לא אותן נשים. וצדקת לגמרי: אין להשוות בינכן. את הרבה יותר גרועה ממנה.

    לסולנס יש תירוץ: היא חולת נפש.

    לך אין את התירוץ הזה, ככל הידוע לי.

    גם לא לאחרים שבחרו לפרסם את הטקסט הרצחני הזה במקום לתת לו לשקוע בנבכי ההסטוריה, שם מקומו יחד עם "יצירות" אחרות של חולי נפש אלימים וחלאות אדם אחרות.

    זאת החלטה מודעת לפרסם את הטקסט הזה. זאת החלטה מודעת לדון בו ולהגות בו מתוך עמדה אוהדת. זאת החלטה מודעת לעשות מסולנס איקון פמיניסטי במקום לתת לה להישכח ובכך לספק לחברה את ההוכחה הסופית לכך שאין לפמיניזם שום עמדה מוסרית. או אמינות. או בשורה. רק אלימות משתוללת ושנאה תמידית.

    אבל כמו כל פמיניסטית טובה, את ואחרות לא מוכנות לקחת את האחריות על ההחלטות המודעות שלכם. כמו שניסיתי להסביר, מרגע שאימצתם את נראטיב השנאה ונראטיב הקורבן/מקרבן, הוצאתן את עצמכן מכלל הדיון התרבותי לצמיתות. בלי דרך חזרה. זה שבנית את תדמית הקורבן לעצמך ולכל הנשים בעולם לא מצדיק את הדהומניזציה שאתן עושות לגברים. זה לא שאת מסכימה או לא עם סולנס לגבי היחס לגברים, זה עצם העובדה שאת דנה בטקסט ההזוי הזה.

    מי שפרסם ותרגם וערך והוציא לאור את הדבר הזה אשם בדיוק כמוך. אשם באטימות, אשם בשנאה, אשם בשוביניזם, אשם במיזנדריה. אשם בדהומניזציה למחצית הזכרית של המין האנושי. אין פה דיון אינטלקטואלי או פילוסופי. יש פה חבורה של קופים וקופות רגרסיביים בלא כל אמירה לגיטימית. את אחת מהן.

    זה לא כל כך נעים להיות בצד שמקבל ביקורת. ברור שאת מעדיפה להעביר ביקורת על אחרים. לכן את מתחבאת מאחורי תדמית הקורבן שבנית לעצמך. אבל היום, המבט הביקורתי מופנה אלייך. אלייך ואל מי שמתעקש להוכיח לנו שהפמיניזם הוא אכן תנועת שנאה דורסנית ולא רציונלית אבל באותה נשימה מנסה לכפות עלינו להתיחס לפמיניזם כאל תנועה ל"שיוויון" ו"זכויות אדם" ו"תיקון עוול היסטורי" ומצפה ל"דיון" ו"דיאלוג".

    הפמיניזם שלך הוא לא חלק מהעולם התרבותי אם הוא מעוות עד כדי כך. הפמיניזם שלך עוסק בהשתלטות פוליטית עוינת ואגרסיבית וכפיה של ראית עולם מעוותת וקיצונית.

    התגובה הזאת נכתבה כדי שתקראי אותה ואולי תשקלי מחדש את העמדה שלך ואת הדברים שאת מאמינה בהם. אולי תגיעי למסקנה שאת לא אדם מוסרי כפי שחשבת, אולי תמשיכי להאמין באותם דברים. אם תפרסמי אותה בבלוג שלך או לא, זה כבר לא מעניין אותי. אני לא מדבר לקהל שלך ואין לי מושג מי הקהל שלך. אני מדבר אלייך.

    להגיב

    1. האמת היא שרוב הזמן אני לא מרגישה כמו קרבן. אתמול בבוקר, למשל, ביקרתי במוזיאון. נהניתי מאוד מהביקור, חזרתי הביתה באוטובוס, אחד מהקווים ההיותר סבירים, ופטפטתי עם תיירת. הכביש היה פנוי יחסית, התיירת הייתה חביבה, הנהג הקפיד לא לסגור את הדלתות על הנוסעים. לא הרגשתי מאוימת, לא הרגשתי שמישהו עומד לפגוע בי או להגביל את החירות שלי. החיים שלי בסך הכול טובים, אתמול, היום וברוב הימים, אלה לא חיים של קרבן. לפעמים אני מרגישה כמו קרבן, לפעמים יותר, לפעמים בכלל לא, תלוי בסיטואציה. יש סיטואציות מיוחדות שבהן מבחינה אובייקטיבית אני באמת קרבן, ואני מקווה לא להיקלע אליהן יותר מדי. יש ימים שבהם אני לא יכולה להפסיק לחשוב על סיטואציות כאלה שבאמת חוויתי שקשורים בכך שאני אישה, ולצערי ברגע שבו אני חושבת על החוויות המצטברות, לפעמים אני מרגישה כמו קרבן בגלל דברים שקרו לי, וקורים להרבה נשים. אני מקווה שתאמין לי גם אם לא אפרט.
      כך או כך, אין שום יוקרה בלהיות קרבן, וזו לא עמדה נחשקת כמו שאתה מנסה לתאר. קרבנוּת היא לא עמדה כללית שאני נוקטת כלפי העולם, וגם לא א-פריורי כלפיך. ובכל זאת, אני חייבת להודות שכשאתה תוקף אותי באופן אישי, אני מרגישה משהו קרוב לזה, קצת, גם אם זו לא עמדה שהייתי בוחרת בה מרצון. איזשהו מחנק קטן בגרון, רעד קל. לא תחושה בלתי מוכרת, וגם לא משהו דרמטי, אתה בכל זאת מאחורי מסך. לפעמים אני גם יכולה לשלוט בתחושת הקרבנוּת שלי. נניח, אם הייתי תוקפת אותך בחזרה, זה רק היה מעמיק את התחושות הפיזיות למדי של מצוקה שאני חווה כרגע. לכן, ומעוד סיבות, אני מעדיפה לא לתקוף. באופן כללי אני נגד אלימות. אני חושבת שכתבתי את זה איפשהו.

      אז היום, למשל, אני 2% קרבן ו-98% לא קרבן. יש ימים שזה מתחלק אחרת. ברוב המכריע של הימים שיעורי הקרבנוּת שלי לא מעסיקים אותי.
      אגב, בכל יום, בלי כל קשר למזג האוויר או המצב הביטחוני, אני לא מזדהה ב-100% עם שום טקסט שאני קוראת. את אחוזי ההזדהות שלי עם כל טקסט שאני קוראת, גם אם אני מתעמקת בו, קשה לכמת.
      על "מניפסט החלאה" לדוגמה, אני יכולה להגיד שבשלבים מסוימים בחיים לא הזדהיתי איתו כמעט בכלל, כמו שכתבתי בפוסט, ובשלבים אחרים הזדהיתי עם חלקים מסוימים מאוד, או למשל עם הנימה. לפעמים אני רוצה לסגל לעצמי את היכולת של סולאנס לכעוס ככה. זה סנטימנט שאני כן רוצה לקחת מהטקסט הזה, לפחות בסיטואציות מאוד מסוימות. סולאנס דווקא כן הייתה קרבן לאלימות, זה די ניכר כשקוראים קצת עליה. אני לא אומרת שזה מצדיק תגובה אלימה מצידה, אבל אפשר להבין מישהו ולהזדהות איתו גם בלי להצדיק את הפעולות שלו. גם אני הייתי קרבן לאלימות בכל מיני הזדמנויות, אפילו שהחיים שלי טובים לאין שיעור מאלה של סולאנס. בסופו של דבר אימצתי גישה פמיניסטית כדי לעבד ולהתמודד עם המציאות הזאת וכי אני מאמינה שבבסיסה היא מיטיבה עם כולם, נשים וגברים כאחד, שתי קבוצות שבעיניי נהנות ממידות שוות של קדושה. מהתגובה שלך וגם מהקודמות אני חושדת שלא תאמין לי, אבל אני באמת משתדלת להיות כמה שיותר כנה איתך.
      לטפח כעס, אפילו כמו זה שמבעבע אצל סולאנס, היה חלק חיוני בגיבוש הדעות שלי. לפעמים כעס הוא פרודוקטיבי. ובחזרה למה שאני לוקחת או לא לוקחת מטקסטים שאני קוראת: סנטימנטים אחרים, כמו שנאה גורפת לגברים, אני לא לוקחת מסולאנס. אפילו שוואלה, יש ימים שמתחשק לי, ימים שבהם קרו לי כמה דברים בלתי נסבלים, הרגשות שלי מועצמים כל כך שלרגע זה נראה לי כמו פתרון פשוט ונכון, אבל בסוף זה לא מה שאני עושה. אני מניחה שיש פמיניסטיות שדווקא כן שונאות גברים באופן גורף. אני לא מייצגת אותן. כל פמיניסטית והגרסה שלה לפמיניזם, כל פמיניסטית והדעות שלה, חלק מהדעות האלה נסבלות אך לא נכונות בעיניי, חלקן גם בלתי נסבלות, חלקן מאוד נכונות בעיניי. אני לא מוכנה לייצג את כל הפמיניסטיות כמו שאתה מבקש ממני, וגם לא את סט הדעות הספציפי שאתה מתעקש לייחס לי. אם אתה רוצה להמשיך להתעקש על שני הדברים האלה, אני לא מעוניינת להמשיך לשוחח איתך כי זו לא באמת תהיה שיחה.

      אני מודה לך שקראת את הפוסט שכתבתי. אני אוהבת שקוראים את מה שאני כותבת, כי אני משקיעה בטקסטים שלי הרבה מחשבה, ומשתדלת שייאמר בהם מה שנחוץ ולא ייאמר בהם מה שלא נחוץ, ושבסך הכול יהיו קריאים ולא מסורבלים מדי. אני גם שמחה לקבל ביקורת, כל עוד היא עניינית ומעוגנת בטקסט, וכל עוד היא לא מבוססת על הנחות אישיות ושגויות בנוגע אליי או על הטחה של האשמות ושמות גנאי. אני לא מבקשת ממך להגיב רק בדרך אחת שעדיפה עליי, עובדה שאישרתי את כל התגובות שלך עד כה אפילו שתרבות הדיבור שלך לא מכבדת בלשון המעטה, אבל נראה לי הוגן לבקש שלא תדבר אליי בתוקפנות ובעלבונות אישיים. מה דעתך?
      בתחילת הפוסט כתבתי שאני מצדדת במאבק בלתי אלים. נראה לי שיכולת להסיק מכך שאני לא מעוניינת לקחת את הטקסט של ואלרי סולאנס ולהפוך אותו למשהו אופרטיבי, לפחות לא ברובו המכריע. בסוף הטקסט גם כתבתי שאפשר להיתמך בריבוי של טקסטים, ואין חובה להשליך לפח כל טקסט שמסוגל לגשת רק למקצתן. אני עדיין עומדת מאחורי זה. לא ציינתי את זה בפוסט כי זה נראה לי משתמע, אבל אני בעד חופש ביטוי, כל עוד מבינים היטב את מה שנאמר ונכתב ודואגים להציג אותו בהקשר המתאים. מההקשר שכתבתי בו נראה לי מובן מאליו שאני לא מעודדת אלימות נגד גברים. אני גם אוהבת לאכול תפוזים בחורף. גם את זה לא ציינתי בפוסט, אפילו שאולי מוטב היה לציין זאת, למקרה שיבוא מישהו ויטיח בי האשמות שאני דווקא אוהבת לאכול תפוזים בקיץ ושאני אדם לא מוסרי כי זה רע לצרוך פירות שלא בעונתם.

      מה שאני רוצה להגיד זה שלא צריך להיבהל מדברים שלא אמרתי. לא צריך להיבהל באופן כללי.
      הייתי רוצה שתגיד לי מה גורם לך לסבול כל כך, שחר. האם אתה מרגיש שחייך בסכנה, שהחירות שלך בסכנה? שאני מאיימת עליך?
      אני לא שואלת בסרקזם, אני באמת מנסה להבין מה גורם לך להתנהג ככה, ומדוע אתה חושב שיועיל לך להיות תוקפני כלפיי. גם אני סובלת לפעמים, אולי אוכל להזדהות. אולי ביחד נצליח לחשוב על פתרון אחר.

      להגיב

      1. תגידי, לפי דעתך, "מיזוגניה" זה, כאילו, דבר רע ?

        לא, כי הטחת האשמות ב"מיזוגניה" היא הספורט החביב על פמיניסטיות. נראה כי בלכסיקון של הפמיניזם, אדם או ארגון או תופעה או עצם או חלקיק תת-אטומי שפמיניסטית הטיחה בו האשמה של 'מיזוגן' הופך אוטומטית לשטן עלי אדמות, גרוע יותר מרוצח המונים, והוא מאבד באותה שניה כל זכות להשמיע את דברו או להתגונן ומקבל מעמד נצחי של אשם. בגלל המילה הזאת. המילה החביבה על פמיניסטיות.

        את נגד מיזוגניה, נכון? מיזוגניה לא מוצדקת אף פעם, נכון?

        הסיבה שאני שואל היא אם, בתור אישה ופמיניסטית, את באותה מידה נגד מיזנדריה? באותה מידה ממש?

        או שיש לך שורה של תירוצים מוכנים מראש מדוע לפעמים מיזנדריה היא מוצדקת, מדוע קורבן המיזנדריה לא באמת נפגע (הי, אחרי הכל, כל הגברים נולדים עם כח ופריווילגיות זכריות שהם נהנים מהם, נכון?) מדוע זאת לא בעצם הייתה מיזנדריה (ראי תירוץ קודם) מדוע לא קיים בעצם דבר כזה "מיזנדריה" (אותה הפנייה) או מדוע זה כן קיים אבל גילויים של מיזנדריה, אפלייה גלויה, עוינות ואלימות נגד מטרות גבריות – הם כולם דבר טוב ונכון וחלק משחרור האישה מעול הדיכוי הפטריארכלי ולכן אנחנו צריכים או להתעלם מזה כשזה קורה (לא קרה שום דבר בעל חשיבות) או לחגוג בפומבי ובמופגן את ההשפלה של הקורבן, הפגיעה בו, נטילת צלם האנוש שלו (ע"י האישה הפוגעת וגם החברה כולה) ואפילו הרצח שלו.

        (יש גם האשמה בסקסיזם, אבל שלא כמו "מיזוגניה" זה מושג נייטרלי מבחינת מגדר ולכן עלול ליצור את הרושם שאפשר להיות סקסיסטים גם נגד גברים, וזה רושם שהפמיניסטיות לא רוצות שיווצר. חוץ מזה, הזין המפואר שמתנוסס קרוב לאמצע המילה "מיזוגניה" הרבה יותר אפקטיבי מהזין שנמצא כמעט בקצה של "סקסיזם". פמיניסטיות יודעות איך לתרגם מושגים מאנגלית לעברית בצורה אפקטיבית).

        אז הזכרת את אנדי וורהול כי היה לו קשר לסולנס. רמזת בדיוק על שלוש עובדות עליו: 1. הוא ממין זכר. 2. הוא מפורסם. 3. הוא חטף כדור מסולנס. ואז עברת הלאה.

        אני רואה באדישות הקלינית שהפגנת בתיאור מעשה האלימות הרצחני של סולנס אות ומופת ליחס שלך (ושל פמיניסטיות) לגברים. אולי אפילו יחס שאת לא מודעת לו. או לא מוכנה להודות בו. וורהול הוא גוש בשר בשבילך, נתון סטטיסטי. פרט טכני שיש לצין אותו אבל לא להתעכב עליו יותר מדי בדרך לתיאור הגיבורה הראשית שלנו. היא, אחרי הכל, אישה שהיתה קורבן לאלימות ולכן הכעס שלה מוצדק. וכמו כן אנחנו נגלה אמפתיה ליצירתה נוטפת-הריר ולפועלה הרצחני. אנחנו לא "מעודדות" אלימות. לא, בכלל לא. אנחנו רק מעלות על נס אישה אלימה ומעורערת ומקדישות מחשבה ועיון לביטויי השנאה שלה. כן, ברור שאני מאמין לך. את נגד אלימות.

        הגבר היחיד שמוזכר בפוסט שלך בשמו היה קורבן לאלימות רצחנית. מקריאת הפסקה שבה הוא מוזכר עולה רושם לא רק של אדישות לגורלו ולסבל שהוא סבל אלא אפילו קצת… הנאה סדיסטית. אולי זאת ספקולציה מצידי, אבל ספקולציה די סבירה בהתחשב ברוח הפוסט ובשורת התירוצים שנועדו להכשיר את השרץ הטקסטואלי הזה ולתת לו לגיטימציה שאין לו.

        אז לא חייבת להיות שבורת לב, אבל היה נחמד להכיר באנושיות שלו ולהכיר בעובדה שסולנס עשתה מעשה נבלה. מעשה מפלצתי. מעשה שאין לו שום צידוק. גם לא "הכעס שלה". גם לא "מעשי עוול היסטוריים נגד נשים".

        אז הקדשת פסקה ארוכה לספר לי שאת לא מרגישה קורבן. כמעט ולא. והחיים די טובים וכמעט הכל סבבה ואחלה.

        אז למה לעזאזל בחרת בפמיניזם?

        למה שאדם בריא יבחר לבלוע חומר מסרטן מדי יום ולהרעיל את המערכת שלו בשקרים, שנאה, הסתה, טירוף, אשמה קולקטיבית, גועל, שנאה עצמית ופחד אינסופי?

        את מבינה שכאשר בחרת בפמיניזם, בחרת בתעשיה משגשגת של קורבנוּת? תעשיה שממנפת את מעמד הקורבן של נשים מינוף פוליטי וכלכלי וסוחטת משאבים ותשומת לב מחברה גניצנטרית שטופת מח? לא לטובת נשים אלא לטובת פמיניסטיות
        ציניות, אופורטוניסטיות וחמדניות?

        או ששכנעת את עצמך שפמיניזם היא גישה "שבבסיסה היא מיטיבה עם כולם, נשים וגברים כאחד"?

        "…אני מניחה שיש פמיניסטיות שדווקא כן שונאות גברים באופן גורף."

        דאאאאי, באימשל'ך?

        רגע, אני חייב להתישב רגע, אני בהלם.

        מאיפה ההנחה המוזרה הזאת? אין לה שום ביסוס במציאות.

        חוץ אולי מ…

        https://www.washingtonpost.com/opinions/why-cant-we-hate-men/2018/06/08/f1a3a8e0-6451-11e8-a69c-b944de66d9e7_story.html

        "אני לא מייצגת אותן."

        אז נחמד לאמץ את החלקים הנחמדים ולהתכחש לחלקים הנחמדים פחות כאילו היית באיזה בופה שמאפשר לך לבחור רק מה שבא לך באותו רגע, רק חבל שזה לא עובד ככה.

        את הכתובת לביקורת, שירי. אני מעלה את כל הרקב המסריח שמסתתר בתוך הביצה המבעבעת של הפמיניזם, מחזיק אותו קרוב לפרצופך ומבקש ממך להריח. זה לא נעים. דיון איטלקטואלי נינוח בסולנס בלי לחשוב על ההשלכות המוסריות הוא הרבה יותר נעים.
        הרבה יותר מחניף לאגו.

        פמיניזם של בתי קפה, פמיניזם לייט, מתחייב אבל לא עד הסוף, הוא הרבה יותר חמוד. את לא צריכה להכיר ברצחנות של תיאורית הפמיניזם שלך. את לא צריכה להכיר בשוביניזם שמסתתר מאחורי התיאורים האקדמים המפותלים והמילים המומצאות. את לא צריכה להכיר באנטי הומניות הטוטאלית שלך. הי, גברים עשו לנו את זה קודם – מגיע להם! אבל אנחנו לא שונאות גברים בכלל. בכלל.

        כנראה שזה אומר שסוזנה וולטרז היא… לא פמיניסטית אמיתית?

        "אני באמת מנסה להבין מה גורם לך להתנהג ככה."

        הפמיניזם שלך, הפמיניזם שבחרת בו. הפמיניזם שאת חלק אידיאולוגי ממנו, הוא תנועת שנאה רבת עוצמה, המפעילה כח פוליטי וכלכלי ניכר והשפעה תרבותית מגוחכת בעוצמתה. לפעמים נדמה שההתרבות כולה היא בובת-יד של הפמיניזם. באותו זמן כולם "מסכימים" שזו בסה"כ תנועה של אנדרדוגיות, הפועלת למען החלשות והמושתקות בחברה ולהשגת "צדק" ו"שוויון".
        צביעות, מוסר כפול, שנאה, חמדנות, אשמה ופחד הם לחם חוקו של הפמיניזם שלך. העובדה שמניפסט החלאה הוא טקסט לגיטימי בעינייך ואת "מבינה אך לא מצדיקה" את סולנס היא אינדיקטור ברור למדי. את חלק מזה, בין אם תרצי להודות בכך ובין אם לא.

        אני מתנהג בצורה מוזרה כי אני מבטא את המצב?

        קראתי לך בכל מיני שמות לא נעימים. ועוד עשיתי את זה בדף שלך. ב"מרחב" שלך. זה לא תרבותי ולא נחמד מצדי. היתה לכך השפעה ריגשית שלילית עליך. זאת לא הייתה המטרה שלי, דרך אגב. אבל אני מבין שזה גרם לך כאב.
        אבל קחי בחשבון שאין לי שום השפעה על החיים שלך, חוץ מאשר הדף הזה. אני בסה"כ איזה NOBODY שהגיב לפוסט שלך. לא יותר. ועדיין זה הטריד אותך והעלה את תחושת הקורבנות שלך.

        עכשיו תארי לעצמך שכל מי שיש לו השפעה אמיתית על החיים שלך – אנשים, חוגים חברתיים, ארגונים ומוסדות – יוצאים מנקודת הנחה שאת תת אדם ואוסף מהלך של כל התכונות השליליות הקיימות ומטרה לגיטימית ללעג, לעוינות ולאלימות. תארי לעצמך שזה מצב מתמשך וקבוע שאת נאלצת לקבל. כמו כן לקבל את העובדה שזה מגיע לך כי את אשמה אוטומטית בגלל מה שיש לך בין הרגליים. בגלל שאת נושאת באחריות ובאשמה למשהו שאומרים לך שעשו אחרים ששייכים לקבוצה שלך.

        לא, זאת לא המציאות לגבי נשים. זאת המציאות לגבי גברים בעולמנו ה"מתקדם" וה"נאור". ואף פמיניסטית לא מוכנה להתמודד עם העובדה הזאת.

        תגובה ארוכה מדי. מקווה ששרדת עד הסוף. אני משתמש ביותר מידי מטפורות מתחום האוכל. זה קצת מדאיג.

        להגיב

      2. הערה אחרונה: אולי תתפתי להגיד בנקודה זו שאני מאמץ את עמדת הקורבן עכשיו (בשם כל הגברים) וזה צבוע מצידי. אבל שלא כמו עמדת הקורבן הפמיניסטית הרווחית והפופולרית, ביטוי של הבעיות מהן סובלים גברים איננו בדיוק מנוף להפקת רווחים כלשהם והוא נתקל בחשדנות, ולעג ועוינות, מצד פמיניסטיות ולא-פמיניסטיות. כמו כן, שלא כמו הפמיניזם שניכס לעצמו אקסקלוסיבית את מעמד הקורבן, אין לי פה אקסקלוסיביות של מעמד הקורבן "שלי" ואני לא מתכוון לבטל או להתעלם מסבלם של אחרים.
        (אני בהחלט מתנגד לשימוש הפוליטי הציני שעושות פמיניסטיות בקורבנוּת של נשים, אמיתית או לא).

        להגיב

        1. בוקר טוב שחר,

          אני שמחה שנפתחת קצת וסיפרת על המצוקות שלך ועל מה שמעסיק אותך באופן אישי.
          אמנם לא סיפרת על עצמך הרבה, אבל לרגע לא פקפקתי באנושיות שלך ובוודאי לא חשבתי עליך כעל תת-אדם. חשוב לי שתדע את זה גם אם לא תקבל שום דבר אחר שאמרתי.

          אני וכל פמיניסטית אחרת ששוחחתי איתה על הנושא מגדירות פמיניזם כאמונה שנשים וגברים הם בני אדם באותה המידה, ושחברה המבוססת על הייררכייה מגדרית ועל תפקידי מגדר בינאריים ומוגדרים מראש היא חברה שמזיקה לכולם. במובן הזה כולם קרבנות במידה שווה, וכמו שאתה אומר בצדק, קרבנות של מישהו אחד לא שוללת את הקרבנות של מישהו אחר. יש מספיק לכולם. זכויות יתר של קבוצה אחת, לעומת זאת, נוטות לשלול חירויות של קבוצה אחרת. זה מה שבעייתי ביחסי כוח. בהקשר של החברה שהזדמן לנו לחיות בה – אז כן, פטריארכיה היא מבנה חברתי הייררכי שבראשו עומדים גברים, ועל פי ההיגיון הזה, הפטריארכיה לא מיטיבה עם רוב הפרטים בה אבל מן הסתם פחות מיטיבה עם נשים. זו באמת כל התורה על רגל אחת. אני לא מביאה את המבוא הזה כדי להפגין זלזול בידע שלך, אבל לא נותר לי אלא להגיד דברים טריוויאליים, בתקווה שאולי הפעם תאמין לי שאני יודעת במה אני מאמינה.

          אני לא יודעת איך לשכנע אותך שהפמיניזם מהסוג האלים שאתה מזכיר הוא טיפה בים של פמיניזם שמבקש לא לפגוע באף אחד, או שהדוגמה של סולאנס היא טיפה מאוד קיצונית (ולכן מעניינת, אותי וגם פמיניסטיות אחרות עם תפיסות שונות משלה) ומאוד חריגה בים של אלימות ממוסדת ויום-יומית לגמרי כלפי נשים.
          אולי אתה צודק בכך שהייתי צריכה להקדיש כמות נכבדת של טקסט לגינוי האלימות של סולאנס כלפי וורהול. אני לא בטוחה בכך, כי שוב – הנחתי שזה מובן מאליו שאני לא מעודדת אותה. זה לא היה טקסט שמכסה את כל ההיבטים, והוא לא נועד להיות כזה. נכון, זה לא היה מעשה מוצדק מצד סולאנס בשום מובן. אבל לא מדובר באחד המקרים שבהם מערכת המשפט התרשלה בתפקידה, או החברה לא הוקיעה את הפושעת. בקיצור, לא הרגשתי שצריך אותי בשביל להכיר בעוול שנעשה. גם סולאנס הייתה קרבן לאלימות ועל כך דווקא לא נתנו את הדין בימי חייה, וגם בזה לא עסקתי.

          אני לא אשיב לך באותו מטבע שאתה משתמש בו בנדיבות ואנסה לטעון שהתחושות והמצוקות שלך לא אמיתיות, שאתה לא באמת מרגיש שמוסדות, חברה ופרטים שונים בה מכוונים כדי להפנות כלפיך אלימות ויחס מפלה. אני כן אציין שבעולם שבו לנשים אורבות סכנות מוחשיות מאוד מידי גברים, רובנו, פמיניסטיות, לא-פמיניסטיות ואדישות לפמיניזם כאחת, בוחרות להאמין שגברים הם טובים מיסודם ואפשר לחיות איתם, לאהוב אותם וכו' (ולכן הן לא קרבנות במובן הזה. במובנים אחרים נשים מסוימות הן כן קרבנות, אבל המצב הרבה יותר מורכב מהקרבנות הגורפת שאתה מתאר). אני לא בטוחה למה זה לא משכנע אותך שאתה דווקא לא בסכנה, אבל זו שאלה שבהחלט מעניין לחקור.
          האם אני צריכה לציין שמקרים של אלימות מגדרית כלפי נשים תועדו, ומתועדים כל הזמן? למה העובדות האלה לא משפיעות על התפיסה שלך? בסופו של דבר מה שמאיים עליי הוא לא אידאולוגיות או תגובות בבלוג שלי, אלא אלימות מגדרית, אונס, רצח על רקע מגדרי, דברים שקורים כל הזמן, חלקם קרו לי, חלקם לחברות שלי. זה מאוד מאוד קרוב ואמיתי. זה חלק מהחיים שלי, וממערכת השיקולים שאני עושה כשאני יוצאת מהבית, או דווקא לא יוצאת מהבית.
          אני בהחלט אשמה בחשדנות כלפי גברים, זה חלק מההתנהלות היום-יומית שחונכתי אליה, חלקה מטופשת ומגבילה וחלקה, לצערי, באמת שומרת עליי מפגיעות. אם לא הייתי נוהגת בחשדנות הזאת, הייתי עלולה להיפגע, ואילו הייתי נפגעת, היו מאשימים אותי ש"לא שמרתי על עצמי". נכון, יש הרבה קבוצות שחשדנות כלפיהן כרוכה בהסתה לאלימות. זה מוכר לנו מאוד מהמקום שאנחנו חיים בו. בנוגע לגברים אני לא חושבת שזה המקרה, מדובר בגוון מאוד שונה של חשדנות, גם זו המוצדקת וגם זו שאינה מוצדקת. כמובן, אני לא אסביר לך מה המציאות שאתה חווה. אבל אני יכולה להבטיח לך שהחשדנות הראשונית שלי ושל כל מי שאני מכירה כלפי גברים היא מסוג מאוד אחר ממה שאתה מתאר, ואם כבר היא אלימה ושוללת חירויות – היא פועלת ככה יותר כלפי החושדת מאשר כלפי הנחשד.

          אני חושבת שלא עמדת בתנאי שהצבתי לדיון, והוא לא להתייחס אליי כנציגה של כל הפמיניסטיות, בייחוד לא של הפמיניזם מהגרסה שאתה מדבר עליה. אני עדיין מרגישה שאני ממלאת פה תפקיד של שק אגרוף, גם כשאתה מנסה למתן את הנימה התוקפנית, ולכן אני לא יודעת אם מתאים לי להמשיך את הדיון הזה, פורה ככל שיהיה לצד שלך.

          לסיכום, אני אזכיר שוב שבבסיס, אני מאמינה שגברים ונשים הם בני אדם באותה המידה, וזו בעיניי אג'נדה פמיניסטית. בני אדם הם מורכבים, ולא הוגן להתייחס אליהם כמקשה אחת. ובכך אתה צודק – זו התשתית הן של מיזוגיניה והן של מיזאנדריה. אגב, בשניהם אפשר להאשים אותי מסיבות ובהזדמנויות שונות, וזה סנטימנט שאני צריכה להתמודד איתו כמו כל אדם אחר, להבחין בו, לבחון אותו ולשים לב שאני לא מטפחת אותו. אבל בסך הכול אלה תחושות אנושיות שקיימות בכולנו, ההתמודדות המתמדת איתן היא חלק ממה שעושה אותנו אנושיים. ושוב, אנשים הם מורכבים. אני חושבת שלהכיר בכך תמיד יעזור לך להרגיש פחות מאוים. זו לפחות האסטרטגיה שלי.
          בכל אופן, כל טוב. באמת.

          להגיב

          1. (תגובה אחרונה שלי)

            תמיד היית נציגה של כל הפמיניסטיות כולן, בייחוד הפמיניזם מהסוג שניסית להתכחש אליו (אבל לא התאמצת במיוחד לבקר אותו). זה מעולם לא השתנה, למרות קו ההגנה השחוק של "לכל אחת פמיניזם משלה". לא רק נציגה, אלא חלק פעיל בתעשיית השנאה הממוסדת. את לא תודי בכך, אבל זו האמת. ומכאן הביקורת שלי על המוסריות שלך מול התדמית העצמית שלך והפער ביניהן.

            את בחרת להיות פמיניסטית. את משום מה חושבת שתוכלי להתכחש לצדדים האפלים מאד של הפמיניזם שלך.

            את ואני לא ניהלנו שיחה. ניסיתי לנער אותך מתוך הבועה הנינוחה שלך, גם תוך שימוש במילים לא יפות ובפניה אישית. נתת לי את קווי ההגנה הסטנדרטיים של פמיניסטיות ואת ההכחשה והתרוצים הרגילים. נו טוף. העיקר שהתדמית לא נפגעה ונוכל להמשיך לדון בסולנס בלי כל אפקט ריגשי או מוסרי. זה מה שחשוב באמת. התדמית. לעזאזל המהות.

            דרך אגב, את רוצה להמשיך להעמיד פנים שהביקורת שלי עליך היא אך ורק בגלל שאת אישה ש"משמיעה את קולה במרחב הציבורי" או שוויתרת כבר על התירוץ המטופש הזה? כל פמיניסט ממין זכר החוזר על תיאורית השנאה הפמיניסטית זכאי באותה מידה ליריקה בפרצופו הנאלח, ממני ומאנשים אחרים שמאמינים בשוויון אמיתי ולא ב"שוויון" הפמיניסטי. יכול להיות שמרי בירד עבדה עליך ושיחקה לידי תחושת הקורבן שלך?

            "…הפמיניזם מהסוג האלים שאתה מזכיר הוא טיפה בים של פמיניזם שמבקש לא לפגוע באף אחד…"

            מצחיק, ה'טיפה' הזאת מצליחה לפגוע בכל כל הרבה אנשים, להשפיע על חברה שלמה, לכופף את התרבות כולה לפי ראות עיניה ולעשות כל כך הרבה רעש ולגרום לכל כך הרבה אנשים לחזור על הססמאות שלה כמו עדר מאמינים שוטים, כאילו הייתה זו כת מודרנית. ל'טיפה' הזאת של שונאות גברים יש כח חברתי עצום, והיא מפעילה אותו כדי לגרום נזק חברתי עצום. איזה מזל שהן מיעוט בתנועה הפמיניסטית. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הן היו הרוב.

            אז יש לי שאלה לא נוחה אחרת, אם כבר: האם אי פעם, כפמיניסטיות שמאמינות בשוויון, נקפתן אצבע כדי למחות נגד אותן שונאות גברים אלימות? אתגרתן אותן פעם? הפגנתן נגדן? הבעתן את דעתכן בפומבי נגד גישתן הפסולה? הגנתן על האנושיות של אנשים ממין זכר?

            לא, בוודאי שלא. זה קשה מדי. השליחות השוויונית שלכן מתמצה ב"למחות" על עוול נגד צד אחד בלבד. יחי השוויון.

            את ופמיניסטיות אחרות "שמבקשות לא לפגוע באף אחד" מאפשרות בשתיקתכן את תעשיית השנאה המשגשגת של הפמיניזם. הרטוריקה הפמיניסטית היא אחד הכלים היעילים ביותר להטלת אחריות על אנשים אחרים, אבל לא לקחת אחריות בעצמך. אתן אוהדות אותן בשקט ומספקות תירוצים חוורים למה אתן 'מתנגדות' לטירוף שלהן אבל חיות איתו בשלווה נינוחה.

            הלינק שנתתי בתגובה הקודמת שלי מספר לך את כל מה שאת צריכה לדעת על ה'טיפה' הלא חשובה הזו. מומלץ שתקראי אותו (במידה ולא קראת עדיין). אל תדאגי, זה הוושינגטון פוסט. פרסום אמין, אתי, מקצועי ואחראי. הכי מיינסטרים שיש. הכי פמיניסטי שיש. והכי מיזנדרי שיש.

            יכול להיות שאם פרופ' אביטל רונאל תחטוף תביעת 'מיטו' זה יצליח לגרום לך להבין את השחיתות העצומה של הממסד הפמיניסטי שלך? כי הבנתי שיש לה כרגע בעיה קטנה בתחום, כמו גם עם כל ההתנהלות הבעייתית שלה. נראה לי שהאירוניה לבדה תצדיק את הענין. הפמיניזם הדורסני טורף את זנבו שלו. קניבליזם פמיניסטי. אני מביא את הפופקורן.

            הפמיניזם שלך הוא פסול משום שהוא כישלון מוסרי מוחלט והצלחה מוחלטת לשחיתות. נפנוף בססמאות של שוויון תוך עצימת עין מול אלימות, שתלטנות וסחטנות על בסיס מין זה לא משהו שמיטיב עם נשים וגברים כאחד, לפי דעתי. יותר משהו שמיטיב עם מנפנפי ומנפנפות הססמאות עצמן, עם האגו שלהן ועם חשבון הבנק שלהן. ועם אף אחד אחר.

            ה"דיאלוג" הלא פורה שלנו מסתיים כאן. לא בגלל ש"לא עמדתי בתנאים שהצבת", אלא בגלל שנכשלתי בנסיון לנער אותך מתוך שלוות הנפש המזויפת שלך ולגרום לך לבחון מחדש את העמדות שלך. הצלחת להתבצר בתוך מערך התירוצים וההכחשות הסטנדרטי ולהתעלם מהמראה שניסיתי להציב בפנייך. ואני סתם חוזר על עצמי לשווא.

            אבל אני מקווה שלפחות יש לך כעת שמץ של מושג איך אתן, פמיניסטיות ופמיניסטים והממסד הפמיניסטי המושחת נראים מבחוץ ואיך אתם מתנהלים מול העולם (רוב האנשים יודעים מה אתם אבל חוששים לבטא את מה שהם חושבים פן יבולע להם). אני מקווה שבפעם הבאה שמישהו מתאר אותך או פמיניסטית אחרת בתור נאצית או חלאת אדם, במקום למהר אל תחושת הקורבן המנחמת, תביני: הרווחת את זה ביושר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *