על חתולים ואנשים – חמש הערות על Cat Person

1. מצד אחד אני שמחה מאוד ש-Cat Person (טיפוס של חתולים) מאת קריסטן רופניאן נעשה ויראלי, ומצד אחר ויראליות לא מועילה למדיום הספרותי במובן זה שנגיפים תרבותיים לא רק מתפשטים מהר כיום, אלא גם דועכים מהר, ועם כל הכבוד לנכונות להעלות סיפור קצר על סדר היום – צריך לזכור גם שדיון על ספרות דורש פרק זמן להרהור והתעמקות, כולל זמן קריאה נטו (וכבר ראיתי כמה שבחרו להגיב על הסיפור אפילו שהודו שלא קראו אותו. שזה גם מביך, אבל גם נחמד שנהיה כל כך חשוב לדבר על הסיפור הזה, שאנשים אצים להשתתף בדיון גם בלי לעמוד בתנאי הסף המינימלי). בקיצור, ההערה הראשונה הזאת היא דרכי המגושמת להתנצל על כך שאני כותבת על Cat Person בוודאי הרבה אחרי שכולם עברו לדבר על משהו אחר. ההערות הבאות יכללו כמה ספוילרים, אז למי שטרם קרא – זה הזמן. בסך הכול אכן מדובר בסיפור קצר. הדרך המועדפת עליי להגיע אליו היא בהאזנה למחברת קוראת אותו בקולה בפודקאסט של הניו יורקר, זה לוקח 40 דקות, ולמרבה השמחה זה בדיוק הזמן שלוקח לי להגיע לעבודה ברכבת + אוטובוס או לשטוף כלים שהצטברו ביומיים. אבל כמובן תמיד אפשר לקרוא בדרך הישנה והטובה.

 

2. נמאס לי מחתולים. הנה, אמרתי את זה: אני בכלל טיפוס של כלבים. לא אכפת לי, מצדי תַּגְלו אותי לדור אחר. אני לא יודעת למה חתולים אהובים כל כך על בני עשרים ושלושים ומשהו, ולמה האינטרנט בבעלותן של חיות טרף מבויתות שמפלרטטות עם רהיטים, אבל הבחירה של רופניאן בחתולים למוטיב מרכזי בסיפור הזה היא דרך טובה להתברג למשבצת של "קולו של דור". יש לי היפותזה על טיפוסים של חתולים שלא יצא לי להעמיד במבחן המציאות, אבל נראה לי שבמבחן הבדיון היא עובדת: טיפוסים של חתולים הם גם טיפוסים של אהבה נכזבת. מושא אהבתם יכול להגיב לליטוף בשריטה ולדאגה ולמסירות בכפיות טובה, והאהבה שלהם כלפיו רק תגדל. גם ב-Cat Person נראה שרוברט אובססיבי יותר כלפי מרגו ככל שהיא דוחה אותו. עם כל ההזדהות המידית שלי עם מרגו, אני גם קצת שונאת אותה. לא רק רוברט הוא Cat Person בהיותו טוען לגידולם של שני חתולים, אלא גם מרגו היא אישה-חתול במובן השלילי של המילה: היא נהנית מהמבט, ונהנית להתעלם ממנו; נהנית מתשומת הלב שמורעפת עליה, ונהנית לא להעניק אותה בחזרה. אם הסיפור הזה הוא אכן סיפור שתופס את מהות הדייטינג במאה ה-21, אז גם המשחק סכום אפס שמושל בו, שבו מי שלא מביע עניין הוא זה שידו על העליונה, הוא חלק חשוב במהות הזאת. במשחק הזה ברור שבעצם כולם מפסידים, כי אם אי אפשר להביע חיבה כנה והדדית, אז מה כיף בזה? Cat Person הוא וידוי ברור וצלול: לא כיף לנו.

 

3. עוד בעניין חתולים: ההסתמסות האינטנסיבית בין מרגו לרוברט לפני שהם בכלל יוצאים לדייט היא תחליף לחיזור, או כמו שמרגו אומרת בעצמה – היא סוג של ריקוד. תוך כדי ההסתמסות כל אחד מהם מדמיין את האחר כאידאלי, ולאידאל הזה אין בררה אלא לחוות התנגשות עצובה עם המציאות במוקדם או במאוחר. הדמיוּן הוא שלב בלתי נמנע בכל התאהבות (את התובנה הזאת אני לוקחת מדבריה של דנה פרנק במה שכרוך), ואילו בעידן הרשתות החברתיות השלב הזה יכול להתמשך עד אינסוף, אפילו לפני שנוצרה תקשורת כלשהי. זה מבאס ומנכר בשבילנו, אבל העובדה שהדמיון מקבל תפקיד הולך וגדל בזירת הדייטינג היא כר פורה לספרות. רופניאן הבינה זאת היטב, וזו אחת הסיבות שהיא הפיקה טקסט כל כך מוצלח על התפקיד של דמיון, טקסטים ופרשנות בחיי הרגש שלנו. מרגו ורוברט מפליגים בדמיונם תוך כדי חילופי הודעות סרקסטיות, ובין השאר ממציאים מערכת יחסים מורכבת בין החתולים שלהם. בהמשך הסיפור, כשמרגו מגיעה לבית של רוברט, היא מטילה ספק בקיומם של שני החתולים שלטענתו הוא מגדל. אבל בשלב הזה כבר אין לכך חשיבות: ברגע שמרגו ורוברט נפגשים במציאות ויוצאים לדייט אמתי, מתברר שמערכת היחסים הנעימה והזורמת ביניהם הייתה דמיונית בדיוק כמו מערכת היחסים בין החתולים שלהם, שגם הם אולי דמיוניים. חתולים הם כל כך דוממים, חמודים ומנומנמים שקל לנו להשליך עליהם את התשוקות שלנו, לייחס להם תכונות מצחיקות וחיוביות, אבל הם בסך הכול חיות טרף שמנסות לדאוג לצרכים שלהן (באמצע הדייט מרגו חושבת על רוברט כדב או סוס שדורש טיפול זהיר), וגם אנחנו כאלה לפעמים.

תצלום: אלינור קרוצ'י
תצלום: אלינור קרוצ'י

4. בסיפור של רופניאן הניכור החתולי בין בני אדם קשור במידה רבה לעונג שבמבט. הכוונה לא להנאה מציצנית (אם כי עכשיו אני מחכה לסיפור שייכתב על מערכת יחסים חד-צדדית שנרקמת תוך כדי סטוקינג ברשתות החברתיות), אלא לעונג שבלחוש את המבט מופנה אליך. הרבה דיברו וכתבו על ההזדהות עם החוויה של מרגו, שהעונג המיני שלה במפגש עם רוברט לא קשור בהשתתפות שלו באקט, אלא במובן זה שהיא נהנית מלתאר לעצמה איך רוברט רואה אותה ונמשך אליה כפרח עדין בן עשרים. גם כאן רופניאן מבטאת היטב את רוח הזמן: היא כותבת מתוך דור שהמבט מנהל אותו הרבה יותר מבדורות הקודמים, דור שבו כולם צריכים להיות מפעל יח"צ של איש אחד כדי להיראות, וכמו שהשאלה האם לרוברט אכן יש שני חתולים היא שאלה מיותרת, כך לכאורה גם אין חשיבות לשאלה האם אנחנו דומים לייצוגים שלנו. הרשתות החברתיות דווקא לא נוכחות ב-Cat Person, אבל ההפנמה של החוקים שלהן ניכרת במפגש האינטימי. וצריך לחשוב גם על רוברט, שעל פי הדיאלוג הפנימי שלו הוא לא נהנה מהמבט שמופעל עליו אלא מרגיש מאוים תחתיו. התגובות השונות שלהם לחוויית המבט מקורן בפער מגדרי וגילי, ואולי גם מעמדי: מרגו היא בחורה חמודה בת עשרים ורוברט הוא לוזר שמנמן בן שלושים ומשהו. שניהם הפנימו מי ראוי למבט אוהד ומאשר, ושניהם מצייתים לחוקים שלו. ואף על פי שמרגו מתנהלת בעולם תחת הילה מזינה של "ראויה למבט", בייחוד בסצנת המין ניכר שהמבט הזה כובל אותה ומאלץ אותה אל תוך התחום האפור של חוויות מיניות בלתי רצויות. אפילו שלא מדובר בספרות מגויסת, רופניאן מדגימה היטב שהפער בין המגדרים הוא ללא ספק לרעת נשים: בשלב מוקדם של הדייט מרגו נהנית לחשוב על עצמה כבובה עדינה בידיו של רוברט, ותפקיד הבובה מחייב אותה גם מאוחר יותר, כשהיא מרגישה כבובת סמרטוטים שרוברט הופך ומטלטל בזמן הסקס. מלבד חלוקת הסיכונים הבלתי הוגנת – שמרגו מכירה בה כשהיא חושבת באגביות מצמיתה על האפשרות שרוברט ירצח אותה במהלך הדייט – מובעת כאן המציאות שבה נשים בסופו של דבר סובלות מהמבט, בין שהן נראות ובין שהן שקופות, ואילו גברים שאינם מצייתים לחוקי המבט יכולים לבחור להתעלם ממנו ולהמשיך בחייהם.

 

5. כמובן המגדר ממלא כאן תפקיד מרכזי, וברוח הזמן הממד הזה הובלט וזכה למטחי השנאה הרגילים, למשל מאנשים שבעיניהם רופניאן אינה סופרת אלא כתבנית שמתעדת את חוויותיה בעולם הדייטינג (מעניין, כשסופרים שואפים לדיוק בתיאור המציאות קוראים לזה "ראליזם") ואפילו התלוננו שהקול של הסופרת בפודקאסט של הניו יורקר הפריע להם ליהנות מהסיפור (ובכן, קשה להתרגל לקולות של נשים אחרי שמשתיקים אותם מאות ואלפי שנים). זה אכן סיפור שמרחיב את הדיבור על הצד הנשי, וזה לא אמור להפתיע לאור העובדה שאישה כתבה אותו, אבל גם אני וגם הרבה קוראות וקוראים אחרים מצאו את עצמם מהרהרים בדייטים מהעבר ונזכרים שלפעמים היו מרגו ולפעמים היו רוברט. לחלוקה בין שני הצדדים ב-Cat Person יש קשר הכרחי למגדר, אבל לפעמים הקשר הזה מסתבך ככל שמגדר אחד מנסה לפרוץ את הגבולות ולשחק לפי החוקים של המגדר האחר, וזה קורה בדיוק בתקופת המעבר רבת הטלטלות שהשיח הפמיניסטי והשפעתו על העולם נמצאים בה כרגע. זה סיפור פמיניסטי דווקא כי הוא מיטיב להראות את שני הצדדים ואת חוסר השוויון ביניהם בחמלה. בחמלה, אבל באפס דיפלומטיה, כי ספרות חופפת לדיפלומטיה כמו שאני יכולה לחלטר בתור מנחת שעשועונים. נראה לי שגם הפמיניזם מעבר לדיפלומטיה בשלב הזה, ואולי בגלל זה הסיפור עורר תגובות כל כך עזות (אם כי התעניינתי לגלות בריאיון עם המחברת שלפני שהחליטה להיות ספרות, היא בנתה על קריירה בדיפלומטיה).  בשורה התחתונה זה סיפור על שני אנשים שמנסים ליצור קשר משמעותי, אבל כל אחד מהם עושה את זה תוך כדי ציות למערכת ערכים נוקשה אך שונה לגמרי, שלא מיטיבה עם האדם שמולו. הפער ביניהם הוא לא רק מגדרי, ולכן הסיפור אנושי כל כך, גם אם יש שיטענו שמילניאלז הם לא בדיוק סוג של בני אנוש.

 

ולנסיעה הבאה: הפעם לא אציע טקסט לקריאה נוספת בגלל קשר תמטי, אלא בגלל קשר ויראלי – כלומר, הנה עוד טקסט שקראתי השבוע והיה כתוב מצוין וסיפק הרבה חומר למחשבה, ופשוט ראוי שיגיע ליותר אנשים: פעם חשבתי שנורמליות תבוא כמו גשם או רוח וככה תשבה אותי של מעין איתן, בגיליון החדש של כתב העת המקוון אודות. בפוסט בפייסבוק הציע ירין כץ הנודע מקורא בספרים שזה יהיה ה-Cat Person הישראלי במובן זה שהקוראים ירבו להפיץ אותו ולדבר עליו. אז אפילו שכבר המלצתי עליו פעם אחת בעמוד הפייסבוק של ספרים באוטובוסים, החלטתי לפרגן ולעודד את הרעיון. מדובר בטקסט ממוארי על אשפוז במחלקת נוער סגורה של בית חולים פסיכיאטרי, ואני קוראת אותו כעיון מתעתע ויפה על ה"בפנים" וה"בחוץ" של הנורמליות והשיגעון והשאיפה לצאת ולהיכנס בחופשיות מבעד לדלתותיהם.

2 תגובות



  1. נמאס לך מחתולים? נמאס לי מבני אדם כמוך שנמאס להם מחתולים!

    להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *