שירי שפירא

היה ההוא שבאוטובוס בחזרה מהשירות הלאומי שאל אותי עוד כמה תחנות מגיעים לבית לוינשטיין, ואז סיפר שהוא בן 38 וגרוש, והוא נשמע בודד אז ניהלתי אתו שיחה ידידותית, ואז הוא […]

כשביקרתי בניו יורק בקיץ שעבר ניסיתי לברר בחוסר עדינות אופיינית מדוע לבנים לא נוסעים באוטובוסים. אולי הייתי צריכה לסייג את השאלה לרבעים מסוימים – הרי רק ברובע ברוקלין הייתי הלבנה […]

וידוי ראשון: אני מרגישה שמנה. וידוי שני: אני יודעת שאני רזה. או במילים אחרות: אני חיה עם הסתירה שרוב הנשים חיות עמה, וכמובן עם האמונה שאם אוריד רק עוד 10-5 […]

את הפוסט הזה אני כותבת ממקום ציבורי. לא מהאוטובוס (השתגעתם?), אלא ממקום מושבי עם הלפטופ בבית הקפה שאני מרבה לפקוד, שבדרך כלל אני יושבת בו כדי לעבוד על דברים שאני […]

לקרוא ספר בפעם השנייה בדרך כלל הולך חלק: בקריאה הראשונה ישנו המאמץ ההכרחי שבהתמודדות עם אתגרי הטקסט, ואילו הקריאה השנייה לכאורה נטולת מכשולים ויכולה להיות חוויה של היזכרות נעימה בחלקים […]

האבסורד הוא שכתבי עת ספרותיים מעוררים עניין כמעט אך ורק בקרב חוקרי ספרות ובקרב האנשים שמוציאים כתבי עת ספרותיים או מפרסמים בהם טקסטים. למה אבסורד? כי כתבי עת ספרותיים, לפחות […]

יש איזו חלוקה מטעה בין אנשים שקוראים ספרות ובין אנשים שקוראים ספרים. אני כבר מבוגרת מדי ונטועה עמוק מדי באקדמיה בשביל לזכור מה ההרגשה של מי שפשוט קוראת ספרים ולברר […]

ציבור הנוסעות והנוסעים בתחבורה ציבורית – אני אוהבת אתכם. בכנות. אני מבלה אתכם לפחות שעה ביום, איך אפשר לא לאהוב אתכם? בלי אהבה, היום-יום שלי היה עצוב יותר, ואני הרי […]