תודעת הזמן שלי משובשת לגמרי כרגע, ולכן החלטתי לקרוא ספר שיזכיר לי לפחות שאנחנו במאה ה־21 ושאני מילניאלית רקובה. לא קראתי אותו בשום תחב"צ אך בהחלט במצב מעבר מסתורי, בהתאוששות מג'ט לג במדינה זרה ובהמתנה לטיסה הביתה שאולי תהיה ואולי לא, ובלי לדעת מה יעלה בגורל הבית שאחזור אליו. פניתי לקריאה לא בדיוק כאסקפיזם, אלא כניסיון להציל משהו דרך השכלתנות ובה בעת להמשיך לשקוע. כך התמזגתי בקלות יחסית בסהרוריות של אייר, הגיבורה והמספרת בת ה־31 של סיום מדומה, הרומן הראשון של נועה סוזנה מורג. לאט־לאט נחשפים עוד ועוד אלמנטים בחיים של אייר שמבהירים מדוע היא שרויה במעין נמנום קיומי (כמו שכריכת הספר רומזת), בלימבו של מעבר נצחי בין סאבלטים בתל אביב: שורה של אכזבות מהדהדות, ובהן מעבר לאוסלו שלא צלח, הזקנה העצובה של ההורים ומיאוס בקריירת המוזיקה שהקדישה לה את כל חייה. לאייר לא נותר אלא להתחיל להפיק הנאה מאכזבות מקוריות משלה. אפשר לומר שהתהליך שהדמות עוברת לאורך הרומן, שמלבד זאת מותיר רושם של דשדוש במקום, הוא של הפיכה לאמנית אכזבה – זה המקום העיקרי שבו היא נותנת לעצמה דרור ומוצאת זיק של חיוּת.
.
אם כן, אנחנו במאה ה־21, ובישראל. הרומן מבהיר זאת היטב: אפשר למצוא בו מעין קטלוג של ישראל בשנים האחרונות, של מערכות בחירות תכופות ותמוהות, של מחאות בלתי פוסקות ושל העליבות הגוברת באחת הערים הכי יקרות בעולם. תיאורים של אתרי בנייה בתל אביב גודשים את הרומן כמו תיאורי טבע סמליים, וכאן הם כמובן מבשרים רעות. אייר מביטה מחלון הסאבלט הנוכחי שלה בתבונה אדישה: "בתוך המשקוף הרבוע נראו רק שמי הלילה ולתוכם הגיחה זרוע גדולה של מנוף. על קצה הזרוע נתלו חמש בטונדות שוודאי שקלו כמה עשרות טונות והוחזקו באוויר, כנראה מעל רחוב הרצל; אנשים חלפו תחתן מדי יום, כמו מתחת לגיליוטינה מונפת" (עמ' 177).
אחד האמצעים האמנותיים הכי מעניינים שמורג נוקטת ברומן הזה הוא התיאור הסימולטני של התנועה של אייר במרחב, ברחובות תל אביב השופעים חסרי בית אומללים בצד תנופת בנייה מרשימה ששום אדם אמיתי לא יוכל ליהנות מפירותיה. אייר פיתחה יכולת מרשימה ללכת ברגל תוך כדי צפייה אגבית בסרטוני הדרכה ביוטיוב. מרתק לעקוב אחרי הדבר שקורה למרקם הטקסט כשהוא מעכל לתוכו את שפת הסרטונים האלה, שמורג משחזרת בעברית מדויקת, שדרכה ניכרת האנגלית האוניברסלית. בפתח הרומן, למשל, מצוטט סרטון הדרכה אופטימי שמעניק נופך דרמטי לרגע סתמי שבו המספרת מחכה לחצות את הכביש. הסרטון מדבר באוזניה בבטחה, ואייר מתארת במקביל את הווייתה כהולכת רגל: "'אתם כן מתקדמים, גם אם אתם לא מרגישים בכך. עקבו אחר התקדמותכם וחגגו כל צעד.' הרמתי שוב את עיניי אל הצומת – בעברו השני של מעבר החצייה הצטברה כמות גדולה של הולכי רגל; כולנו חיכינו לאותו האות" (עמ' 9-8).
התיאור העשיר של סרטוני היוטיוב שהגיבורה צופה בהם הוא מעין אקפרסיס אובססיבי, לא בדיוק תיאור של אמנות אבל גם לא של לא־אמנות. המטרה של תיאורם היא הרבה יותר מהעמדה אירונית של החיים הפוטוגניים המוצגים ברשתות החברתיות בצד הכיעור של החיים האמיתיים; אלה וגם אלה מוצגים בכיעורם. כשמורג פונה לתיאורים בלזקיים של רוח הזמן והדור, לאבחנות קולעות ונוקבות של מציאות חברתית, פוליטית וכלכלית, היא מדברת בלשון "אנחנו" – מכשיר ספרותי נפוץ ובולט בייחוד בספרות הישראלית, אבל כאן הוא עובר הזרה, מעורר אי־נעימות כשמדובר בתקופה שנהוג לאפיין באינדיבידואליזם קיצוני. אייר מתארת צפייה בשלל סוגות יוטיוב נחותות ובפורנו ללא טיפת בושה או אשמה, ובכך מאפשרת מבט מרענן בעובדה שרובנו נמצאים רוב הזמן מול מסך, ורבים מאיתנו צופים בדיוק באותם הדברים – פתאום העובדה הזאת נעשית מאחדת, מרגשת, גם אם הריגוש הזה מלווה במלנכוליה תהומית: "נזכרתי בפעמים הראשונות שבהן צפיתי בעל כורחי בתכנים ארוטיים בציבור והתכווצתי בכיסאי מול סצנות נועזות שהוקרנו על מסכי הענק בקולנוע. מאז התגבשה מעין שותפות חדשה ושקופה שאיחדה את כולם בצפייה החשאית המשותפת באותם התכנים" (עמ' 137).
בתחילת הרומן אייר מגוללת סיפור על בחור שנהגה לשכב איתו בעבר, שהמפגשים איתו כללו רוטינה מאוד ספציפית. אחרי שהקשר הסתיים, היא מספרת שהתייסרה בחששות שצילם אותם בחשאי, כפי שציין לפעמים בנימה מבודחת, ולכן חיפשה בקדחתנות אחר התיעוד ברשת:
"התוצאה הייתה שהעברתי כמעט יום שלם בגלישה באתרי פורנו ובצפייה בסרטונים שהובילו מאחד לאחר, גלישה שבסופה לא מצאתי דבר, מלבד הגילוי שמה שעשינו היה בעצם העתק של תבנית קיימת: התחוור לי שהוא שִחזר איתי משהו. […] הזדעזעתי כששמעתי את השחקן אומר במדויק משפט שהבחור ההוא חזר עליו בפניי כמעט בכל פעם שנפגשנו. תמיד הנחתי שהוא המציא את המשחק ההוא בעצמו. ברגע שהבנתי את זה צפיתי בתדהמה בעוד ועוד סרטונים כאלו ונחרדתי מרמת הדיוק שהצליח להגיע אליה. התברר שזו הייתה סוגה שלמה, וככל שנשאבתי לצפייה בסרטונים מתוכה, הדבר שעשינו שינה בתוכי את צורתו והפך לתנועה רחבה בהרבה, כזו שהוכתבה מבחוץ ונצרכה על ידי מיליונים" (עמ' 27).
הגילוי שאמנם נשארה אלמונית, אך שבלי ידיעתה הייתה חלק מ"סוגה שלמה" הוא אחד המקומות שבהם בולטים הציווי לזהור כאינדיבידואל והעובדה שרובנו נידונו להיכשל בכך, ובולטת גם ההיבלעות בהמון של נתוני צפייה בסרטון. אבל כאן הבהייה במסך, וההשתכפלות של הדימויים שבוקעים ממנו ברגעים הכי מוחשים של חיינו, כבר לא מתוארת בנימת אזהרה. האימה אמנם נוכחת אך בשלב מסוים היא שוככת, ושלטון המסכים מתגלם כאיכות שלא רק מבודדת אלא גם מאחדת. מורג לא מבקרת את ההתפתחות הזאת, וגם לא מאדירה אותה. היא פשוט מתארת אותה בסקרנות הראויה לסופרת בת זמננו.
העברית העכשווית של הרומן היא לרוב מוגבהת. כך מעוצבת לשון הסיפר של אייר, שמצד אחד המשלב הגבוה שלה מביע ריחוק וניתוק בהתאם למצב הנפשי של הדמות, ומעורבת בתרגומים המוצלחים כאמור של האנגלית הסטנדרטית של לשון הסרטונים, ומצד אחר זו דמות שמודעת היטב לגלגולים שעוברת העברית של היום ומצליחה ללכוד דרכם ביטויי מפתח. אלמנט גרפי מסקרן שמופיע בספר הוא הדגשה של ביטויים מסוימים כמו מדורת השבט, העבר או הביטוי הרב־תכליתי דברים – לפעמים הם מודגשים פשוט מרוב עכשוויותם, ולפעמים כי הם נושאים משמעות פרטית בעבור המספרת. הסימון מעצים את הרושם שמדובר ברומן שמבנהו מתפקד גם כקטלוג, וגם של המספרת כמאבחנת של התקופה, של מי שהמלנכוליה שלה כרוכה במעבר מהשתתפות בחיים להתבוננות בהם מהצד. מוטיב הקיפאון והבטלה מאפיין עוד רומנים עכשוויים, אבל הדבר שמייחד את סיום מדומה הוא כמה ניכר שהמחברת לא מעוניינת לנטוש את ההווה; להפך, הוא מרתק אותה. הבטלה היא לאו דווקא ויתור או נטישה, אלא מאפשרת שהות להתבונן ולהאזין. "נעשה קשה להקשיב לאנשים, חשבתי, אבל בכל זאת, זה הדבר היחיד שנשאר" (עמ' 189), אייר מסכמת את המעלות והחסרונות שבפיצול הקשב המוכר.
למרות אדישותה הכללית, המספרת של מורג מגלמת בעקביות את אותה היקסמות, הן מהווה והן מהתגלמותו בשפה. בהתכתבות עם מכר היא משתהה על הביטוי "אם זה עוד קורה", בהתייחס לאפשרות תעסוקתית שעלתה. אבל במקום לקפוץ על ההזדמנות היא שוקעת דווקא בהתלכדות בין השפה לרגע הנוכחי: "המשפט ההוא הלך ולבש צורת קיום, כאילו משמעותו הלכה ונעשתה אפשרית: העבר עדיין הוסיף לקרות" (עמ' 117). כמו ההליכה היומיומיות תחת הגיליוטינה המונפת של ההווה, כשאני מביטה עכשיו במשפטים "אם זה עוד קורה", "העבר עדיין הוסיף לקרות", ההישנות המצמיתה של העבר והספק בנוגע למה שמתרחש עכשיו כמובן מטילים עליי אימה. בתור סופרת עכשווית, אני לא חושבת שמורג חפה מהכוונה לתאר את אותה אימה, אבל סיום מדומה מציע גם אפשרות להשתהות בה ולמצוא בה ערך אסתטי. אולי זו ההצעה הכי כנה שאפשר להציע ביחס לדוחק והצער שהתקופה הנוכחית מזמנת.
.
נועה סוזנה מורג, סיום מדומה, כתר, 2025
.
ולנסיעה הבאה: זה המקום לציין שלפני עשור כתבתי פה על חוויית משתמש (כתר, 2016), ספר הביכורים של מורג, שמאגד שלוש נובלות, וגם בהן ניכר הסגנון הייחודי שהופך את הניכור להצהרה אמנותית והמבט המרותק אל ההווה. משמח אותי מאוד להמשיך לעקוב אחרי ההתפתחות של סופרת בת זמני (וקצת מביך לשוב אל הכתיבה שלי), ובכלל נעים לאתר רציפות כלשהי של קיום בעשור האחרון, שידע תמורות מבהילות ונעדרו ממנו כמה תמורות חיוביות מתבקשות.