את הפוסט הזה אני כותבת ממקום ציבורי. לא מהאוטובוס (השתגעתם?), אלא ממקום מושבי עם הלפטופ בבית הקפה שאני מרבה לפקוד, שבדרך כלל אני יושבת בו כדי לעבוד על דברים שאני גם אשכרה מתפרנסת מהם. אנשים שאינם שייכים לדור שלי, שנקרא לו דור ה-Y למען הנוחות והרציפות, לא תמיד מבינים את הפרקטיקה של ישיבה בבתי קפה לשם עבודה עצמאית, ולפער הזה בהבנה יש קשר הדוק לפער בתפיסת הפרנסה. אבל יש בכך היגיון: הרי בתקופה שבה הרבה מקצועות כבר לא יכולים להציע לעובדים את הביטחון התעסוקתי, את הרציפות של היום-יום, את האחדות של מקום העבודה שמגיעים אליו בבוקר ועוזבים אותו לטובת החיים האישיים אי-שם בצהריים או בערב או את הסביבה האנושית המלוכדת שקיימת בו – לא מפתיע שאנשים רבים מוכנים לשלם על שהייה בסביבה נעימה שתספק לפחות אחד מהדברים האלה, שכבר נהפכו למותרות. צליל אברהם הרחיבה בנושא פערי הדורות בתחום העבודה בסדרת כתבות חשובה ומעוררת מחלוקת על דור ה-Y, שנכתבה בתגובה למחקר שערכו בנושא הסוציולוגים תמר ועוז אלמוג. את הספר של הזוג אלמוג כמובן לא קראתי, אבל את הכתבות שכתבה צליל אברהם בעקבותיו דווקא כן קראתי. כזאת אני, בת דור ה-Y טיפוסית – לא מתעניינת בדבר עצמו, אלא ממהרת לדפדף אל הביקורת עליו.
את "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג דווקא קראתי, ובעיון רב. כמו ספרי הביכורים של גון בן-ארי וג'וליה פרמנטו, גם הספר הזה סקרן אותי כי מעניין אותי לדעת איך בני הדור שלי מנסחים בספרות את העולם שמוכר לי כל כך, ועל אחת כמה וכמה משום שהכותבת היא בת גילי בדיוק (28).
אני רוצה להתעכב על העניין שלי בספר: הסקרנות שלי בנוגע אליו נבעה לאו דווקא מרגשות קרבה בגלל הפרט האישי הזה שמשותף לי ולמחברת או בגלל העובדה שהיא חברה שלי בפייסבוק (אם תקראו את הסיפור של אבנר שץ בסוף הפוסט, תקבלו תזכורת לכמה חברות בפייסבוק היא דבר אקראי) – אלא ממניעים ספרותיים. יש לי איזו פנטזיה בנוגע לקריאת ספרות שמבוססת על ידע עולם וניסיון חיים שהם כמעט זהים לשלי: שאם אקרא יצירת ספרות שקריאתה לא תדרוש ממני אפילו טיפת גישור על פערי זמן ומקום, אהיה פנויה לחלוטין להתבוננות טהורה במנגנונים הסגנוניים והמבניים שעומדים מאחוריה. כמובן בהנחה שלא מדובר בספרות שבוראת עולם פנטסטי מקביל או ברומן היסטורי, אלא בספרות ראליסטית בבסיסה.
בהחלט אפשר להגדיר את שלושת הסיפורים שפרסמה נועה סוזנה מורג בקובץ זה בתור ספרות ראליסטית, גם אם הראליזם מוקצן: הסיפור הראשון, "מעצב אתרים", מסופר מפי מעצב אתרים עצמאי שנשכר לבנות אתר פורנו שמציג נערות מתבגרות. הוא אמנם חי בתל אביב החמה עד כדי גיהינומית שכולנו מכירים, אבל בתקופה של מזג אוויר ביזארי במיוחד – מעין שלב חדש בהתחממות הגלובלית – ובבדידות מוגזמת אפילו יחסית לפרילנסר המצוי; "מיקור חוץ", הסיפור השני, מסופר מפי עובדת בחברה שמייעלת את שירותי האדמיניסטרציה של חברות שונות באמצעות מיקור חוץ שלהם, ובכך מצמצמת עד למינימום מטריד את ההיבט האנושי של העבודה; הסיפור השלישי, "סביבה טבעית", מסופר מפי תיכוניסטית שמפיגה את שיעמום המגורים בצפון תל אביב באמצעות היקסמות מסידור המדפים בסופרמרקט השכונתי – תחביב מוזר הוא לא דבר חריג בקרב בני נוער, בייחוד מהשכבות השבעות מאפשרויות בחירה, ובכל זאת יש משהו מעט על-מציאותי בהתבוננות המרותקת שהמספרת מסבה לסוג היום-יומי ביותר של צרכנות.
כבר שמעתי קוראים טוענים שסגנון ראליסטי הוא היעדר סגנון. כך למשל כינה צור ארליך את "חוויית משתמש" "ספרות פוסט-ספרותית". אני בהחלט לא מסכימה עם הקביעה הזאת, ומניחה שהיא נובעת מהנוחות הנפוצה שבה נהוג לפטור כל צורת ביטוי אמנותית שאינה מוכרת היטב בתור "לא אמנות" או מרצון להתחמק מניתוח ספרותי לטובת הביקורת המוכרת על המציאות שבה הספרות נכתבת. כמובן מעניין לכתוב גם על ההקשר החברתי של הספר במבוכים הקפיטליסטיים שבהם אנו חיים, אבל אפשר לסכם זאת באירוע היסטורי אחד שלדעתי נמצא בלב הספר, והוא המחאה החברתית של קיץ 2011. האזכור של המחאה החברתית מופיע רק בסיפור השני, אבל הוא עומד בניגוד בולט ומנצנץ בחיוניותו כפיסת מציאות היסטורית אך חדשה לעומת כל שלושת הסיפורים, שדמויותיהם מביעות מידת מעורבות חברתית מינימלית עד כדי חוסר סולדיריות בסיסי עם האנשים הקרובים אליהם ביותר. אותה מחאה חברתית היא אירוע חברתי מכונן שבני הדור שלי לא יכולים להימנע ממנו בדיוק משום שהם היו צעירים ונאיבים מספיק כדי להתמלא בתקווה כל עוד היא התרחשה, וכי עכשיו הם מבוגרים מספיק כדי להתפכח ממנה באכזבה.
מפתה לראות בכתיבה הקרירה והמכנית כמעט של מורג שיקוף חד-ערכי של מציאות מנוכרת, אבל יש בה מורכבות גדולה הרבה יותר. כדי לתפוס את המורכבות הזאת יש להתבונן בעיצוב האמנותי של קולות המספרים שלה, וביחסים בין קולות אלה למציאות המתוארת:
"עצם ההתנגדות הייתה חגיגה בשבילה; היא הרגישה שהמעשה הזה מחדד את הקיום האינדיבידואלי שלה. והיא הייתה מודעת לעובדה שזה רק מעשה אחד, אבל בינה לבינה היא ידעה שהיא חלק ממלחמה הרבה יותר גדולה. בגדול, חיים שלמים של בנאדם יכולים להיתפש כתנועה פיננסית בין עסקים ושירותים; מסים, מוות. אבל החיים של מירי דמו יותר לקרב" (עמ' 115).
הציטוט הזה מתוך הסיפור "מיקור חוץ" מדגים את הציניות האופיינית למספרת בו כשהיא מדווחת על מירי, עובדת לשעבר במשרד שניסתה לאגד את שאר העובדים, אולי ברוח המחאה החברתית, ונכשלה. מתחת למעטה הציניות של המספרת אפשר לחשוף תשוקה עזה ומבעבעת להימלט מה"תנועה [ה]פיננסית בין עסקים ושירותים" אל עולם שנשכח כמעט במציאות שבה כל כך הרבה פעולות עוברות מיקור חוץ, העובד נעשה מנותק ככל האפשר מתהליך הייצור ועוד דברים שמרקסיסטים כבר אמרו קודם. אותה תשוקה להימלט מהניכור הזה היא התשוקה לדברים עצמם. לכן המספרת מתנחמת במחשבה שכוסות הקלקר במשרד ישרדו אלפי שנה אחריה (עמ' 138) או מקווה לגלות שיו-אס-בי מלא שוקל יותר מיו-אס-בי ריק מקבצים (עמ' 157). כך אפשר להבין את החומרנות של דור הצעירים הנוכחי בתור יותר מניכור חברתי בהשפעת הקפיטליזם: לא מדובר רק ברצון לצבור רכוש, אלא גם בתשוקה להיאחז בכל מה שאינו נמצא מבעד למסך.
גם המספר בסיפור הראשון, "מעצב אתרים", אמנם בולט בענייניותו ביחס לתכנים הטעונים רגשית שהוא עוסק בהם, אך הנושא הפדופילי-משהו של אתר הפורנו שהוא מעצב מוביל אותו לתהיות על הנעורים ועל היכולת של צעירים לחוות את גילם הצעיר בתור מצב נחשק בזמן שהם נמצאים בגיל הזה, במקום לחוות אותו רק בדיעבד. או כפי שהוא מסכם זאת במילותיו:
"מה שקורה בפועל, זה שהם מתרפקים על הנעורים שלהם בזמן אמת. והמהלך הזה שולל מהם את תחושת ההווה עצמה, או יותר נכון, מנפח אותה לממדים בלתי נסבלים" (עמ' 65).
דומה לכך הוא האופן שבו כל דור שממלא בנקודת זמן נתונה את תפקיד "הדור הצעיר" נתון לציפייה ממנו לשנות את העולם, כאילו נעורים הם הכלי ההכרחי ביותר והמספיק כדי לחולל מהפכה; והציפייה הזאת כל כך בלתי נסבלת בעבור מי שהדורות שלפניו השאירו לו אדמה חרוכה ותבעו ממנו להצמיח בה גינה פורחת, שאין לו בררה אלא להתעלם ממנה בהפגנתיות של נער מגלגל עיניים.
הכתיבה בגוף ראשון היא מלכודת צפויה לסופרים צעירים – כמובן מיד יואשמו בנקודת מבט מצומצמת מדי, בנרקיסיזם וביומרה לנתח את המציאות החברתית על פי ניסיון חיים מוגבל מדי למטרה זו. מורג אמנם בחרה בשלושה מספרים בגוף ראשון לשלושת הסיפורים בקובץ הביכורים שלה, אבל עיצבה אותם בנימה כל כך בלתי אישית שאי אפשר להפנות כלפיה את החשד המוכר כלפי דור ה-Y: שהוא עסוק בעצמו, מפונק ועצלן. בעיקר לא עצלן, שכן המספרים בשני הסיפורים הראשונים אינם מחפשים דרך אחרת להגדיר את זהותם מלבד משלח ידם. מלבד זאת מורג מגיבה לדרישה מהדור הצעיר להמציא את הגלגל מחדש בכך שהיא דווקא מדגימה המשכיות בסגנונה הספרותי, ומשלבת את הפרוזה הרזה שבלטה בספרות הישראלית בסוף המאה הקודמת עם האפשרויות הנרטיביות החדשות שהטכנולוגיה מאפשרת כיום: טשטוש בין עובדות לתוכן שיווקי, הלשון הרשמית אך יום-יומית של תכתובת מיילים, שילוב מידע שהדמויות בסיפור הפנימו מידית בעזרת חיפוש בגוגל ועוד.
לסיכום, הסיפורים של נועה סוזנה מורג הם הפרוזה שכותבי המדע הבדיוני מלפני כמה עשורים היו רוצים לקרוא, ולו רק כדי לבחון אם תחזיותיהם התממשו. הם, ודור קוראיהם שלמעשה עדיין מנהלים את העולם, יוכלו לגלות שהמאה ה-21 אמנם רוויה בטכנולוגיה מועילה ומזיקה במידות דומות כפי שאכן חשבו פעם, אך שכיום היא נחווית לא בשילוב של התלהבות ופחד כבעבר אלא – כדברי המספרת בסיפור השלישי, כ"הליכה בְמקום שאמנם עוּצב על ידי בני אדם, אבל בכל זאת מרגיש כמו הטבע" (עמ' 192).
נועה סוזנה מורג, חוויית משתמש, כתר 2016
ולנסיעה קצרה: סיפור נהדר של אבנר שץ על אותו דור שמורג כותבת עליו ומשתייכת אליו, מסופר מפי בן אחד הדורות הקודמים. המספר הבוגר מאפשר מבט מרוחק ומבודח על הדור שמתנדנד בין ריגושים לפרגמטיוּת ובין מטפיזיקה לכסף. הסיפור עתיד להתפרסם בהוצאת לוקוס בקובץ בשם "גברים לבנים מתים", כותרת שמגדירה היטב את מה שכל אחד מהדורות האחרונים אמור לייצר לו אלטרנטיבה (ולשווא).