אני כבר לא זוכרת לא באיזה קו אוטובוס, ובוודאי לא מתי בדיוק התחלתי לקרוא את כל קשר בין הדמויות, הרומן האחרון של אודי שרבני, אבל זה היה די מזמן, ומאז זכורה לי היטב חוסר הלימה. הספר הוא ספר קורונה במידה רבה, אבל הוא יצא לאור ב־2023, היישר אל תקופת מלחמה. את הכתיבה של שרבני אני אוהבת, ובייחוד את הסוגה שהוא מתכתב איתה בספר הזה – מטאפיקשן, כלומר ספרות על ספרות – אבל המרחק בין הספרות לחיים או היעדרו, ודווקא בספר שבמידה רבה חוקר את המרחק הזה או היעדרו, היה גדול מדי. בתקופת המלחמה מצאתי בספר הזה יותר מדי סטטיות וסטריליות, אף שטמונות בו בעצם איכויות שונות בתכלית. ואילו עכשיו, אף שהכול עדיין רע ואף שעל הספר הזה כבר נכתב לא מעט, אני לוקחת פה רשות לסגת איתו אל עולמות שכולם טקסט ושפה, ונזכרת שגם ההסתגרות בהם מעוררת סוג של אימה.
.
אם אכן אפשר להגדיר את כל קשר בין הדמויות כרומן, אפשר לומר שהסיפור בחלק הארי של הטקסט הוא של זוגיות בין אנשי ספר החיים בישראל בצל המגפה. הגיבור הוא סופר עברי, וזוגתו היא מתרגמת מעברית לצרפתית, שבשלב כלשהו גם מתרגמת את ספרו. אפשר גם לא לומר שהוא רומן, ושאין בו סיפור, ולצדוק במידה רבה. החלק העיקרי של הספר "חלק א' [זוג]", מספר בדיוק על אי־התרחשות: הזוג מנסה להיכנס להיריון ללא הצלחה; מעבר דירה שתוכנן נדחה למועד לא ידוע; אבי הגיבור גוסס לאיטו; המגפה מצמצמת את החיים לכדי הדירה הישנה, שעדיין ארוזה; הזוגיות נקלעת למשבר שביטויו אי־תקשורת, אי־חיבה, אי־הוויה. וגם הכתיבה, פעילות שמבחינתה הסתגרות היא לכאורה ברכה, אינה פורחת אלא מכרסמת בחיים.
הפרקים הקצרים שמרכיבים את חלקו הראשון של כל קשר בין הדמויות מדלגים בין תיאור אינטימי של זוגיות ובין אפיוני דמות ומציאות אינסופיים, כולם יפים עד יפהפיים ומקוריים, ולפעמים מופיעים כגבישים פואטיים שכמעט משכיחים את הצורך בשאר מרכיבי הפרוזה. למשל גביש כמו "האהבה היא לא פרחים, אלא עצירת הרגע. צפירת יום הזיכרון, אבל הפוך" (עמ' 24); ועוד גבישים שמנסחים היטב את התרקמות החיים הזוגיים כיצירה של תחביר משותף. היופי הזה, חשוב להדגיש אינו מענג ואינו מגיע לשיא, אלא הוא הצטברות שלרוב הופכת את הקריאה לבלתי מספקת. יש כמה רגעים שבהם נדמה שהסתיימה האקספוזיציה והעלילה עומדת לנוע קדימה, אבל מתברר שקראנו עוד פרק שתכליתו אפיון. זה מכוון – הרבה מהפרקים האלה ממילא עומדים בפני עצמם. ושרבני הוא לא סופר שמעוניין לספק את קוראיו, אלא הוא עצמו מאוד מסופק מחקירת עולמות שבנויים משפה. קוראים שמחפשים עלילה סוחפת ודמויות להתאהב בהן יבינו מהר שהספר הזה לא בשבילם.
אם כן, האירועים מעטים, ורוב ההתרחשויות הגדולות גם הן התרחשויות שעיקרן דעיכה והיעלמות. הרבה מההתרחשויות הן בכלל התרחשויות בשפה, בין שבשפת הדיבור ובין שבשפת הסימנים. שרבני מרותק אל מילים וסמלים, ולרוב מהנה לעקוב אחרי חקירותיו, גם אם הן מחזירות אותנו לתקופה שלא בהכרח מעוררת נוסטלגיה, שבה "לחיצת היד […] ממציאה את עצמה מחדש בעזרת המרפק" (עמ' 86).
לי נעים להתבונן בשפה, בין שהיא העברית ובין שזו שפת מחוות הידיים, ואני מעריכה את המידתיות והאלגנטיות שבה שרבני מתבונן בה ומפרק אותה. שרבני מפגין איפוק ושליטה גם כשהוא מאוהב – כי מושא האהבה הוא השפה הרי, ולא דבר הפכפך ואפוף אי־ודאות כמו אדם אחר. אלה תכונות הכרחיות לסופר שכותב מטאפיקשן: הוא צריך לסגל לעצמו מודעות גבוהה לתהליך שכרוך ביצירת ספרות ולהשפעתה. ההתאהבות בשפה היא התאהבות ייחודית כי אין בה שום אופק של הדדיות; יש בה רק התמסרות וכניעה. לשרבני יש עמדה דומה בתור משורר, ומעניין לקרוא אותו מהזווית הזאת.
דבר שחסר בספר הזה ביחס לסוגה הוא העושר שנובע לרוב מהמבט של הספרות כלפי פנימה. לרוב כשהספרות מתבוננת בעצמה התוצאה היא הִתְרבות בלתי נשלטת, נרטיבים מסתכסכים זה עם זה ומתפרעים, ובדרך כלל ההתרבות הזאת גם מוצאת ביטוי בריקוד סוער עם טקסטים אחרים, כלומר במשחקי אינטרטקסטואליות. כל קשר בין הדמויות לפעמים כל כך נזהר לא להתיש שהוא מצטמצם יתר על המידה, ובמובן זה גם ההתמסרות שלו לשפה לא תמיד מספקת. השיח האינטרטקסטואלי שהוא מקיים דווקא פונה למוזיקה, ולא סתם הספר מגיע עם פסקול. בייחוד בחלקו הראשון והארוך ביותר של הספר, שמתמקד בקלאוסטרופוביה הזוגית בשעת מגפה, חסרה תנועה נוספת מלבד התנועה פנימה אל תוך השפה, ועוד יותר פנימה. על רקע הצמצום הזה בולטת במיוחד דמותו המסקרנת של מנעולן שפולש אל הנרטיב, שחווה תנועה דומה אף שאינו איש של מילים, ובסצנת היזכרות מפתיעה ומיוחדת מסתכם מצבו כמי שחווה "מציאות הכוללת רק את חשקי דמיונו, מזגן מכונית בסירקולציה פנימית; נושם את שאיפותיו ושואף את נשימותיו" (עמ' 145).
הדרמה האמיתית של הספר, הדרמה שבתרגום של החיים לספרות ולהפך, מתקיימת בעיקר במעבר בין חלקי הספר השונים. מלבד רוב עמודי הספר שעוסקים בזוגיות, ישנו גם "חלק ב' [ריאיון]" ו"חלק ג' [מונולוג]". הטיול בין סוגות שונות של כתיבה ואף ההצהרה עליהם גם היא אופיינית למטאפיקשן, כאילו הסופר אומר: שימו לב לכל מה שהוא לא נרטיב קלאסי, ואולי ככה נבין ביחד מה כל כך מלאכותי בנרטיב קלאסי. אחרי הזרה מתמשכת שכזאת, החלק האחרון של הספר, המונולוג, בולט בצורתו בתור טקסט בגוף ראשון יחיד שפונה לנמענים, לגוף שני רבים.
עיקר העלילה, שהייתה סמויה בחלק הראשון, כמו נדחסת אל תוך שני החלקים האחרונים. זה מבנה לא פשוט, אבל אם נותנים בו אמון, הוא מתגמל. בייחוד בחלק האחרון תשומת הלב לשפה מתבררת כעיסוק בדבר שקוף לכאורה, אבל למעשה היא עיסוק בחומרי החיים הרוחשים ביותר; דבר שמיטיבים לאבחן מבחוץ, אבל צריך להיכוות ממנו בשביל להבין אותו באמת. לכך כנראה מכוונת המטפורה החוזרת במונולוג שחותם את הספר, שאולי קורצת לדייוויד פוסטר ואלאס: "עד אז לא ידעתי ממה עשויים מים. ידעתי רק על היותם שקיפות מוחלטת, כמו לא מסתירים דבר" (עמ' 212). שרבני יודע ממה עשויים המים שהם השפה, והוא מבאר אותם ביעילות מהפנטת, לפעמים מהופנטת, לפעמים יתר על המידה. דווקא כאן נגלית סוף־סוף העודפות שבספרות המתפרעת מכוח ההתבוננות בעצמה.
.
אודי שרבני, כל קשר בין הדמויות, פרדס, 2023
.
ולנסיעה הבאה: אחת לכמה זמן אני נהנית להאזין לסיפור מאת בן לרנר בשם Café Loup, שקושר קשרים דומים בין כתיבה, נרטיב, יצירת חיים וסיומם, וגם הישרדות. כולו מתרחש ברגעים הארוכים שבהם המספר נחנק משום שהקדים קנה לוושט, כמשל למנהגם המוגזם של בני אדם להעדיף את הדיבור על פני הקיום. אני אוהבת להמליץ על סיפורים מוקלטים, אם כי ראוי להזכיר שאת הסיפור הזה אפשר למצוא גם בגרסתו הכתובה. אבל במקרה של סיפור שעוסק בדיוק בצלילים המשונים שבוקעים לנו מהגרון ואחראים לציוויליזציה כולה פחות או יותר (ובמקרה של סופר שגם הוא משורר, ויודע לקרוא היטב בקול), ההאזנה היא תענוג מיוחד.