ספק פירומני למדי

על מה ניתן לחשוב כשהעולם מתרוקן בבת אחת? איך אפשר לקלוט מידע חדש כשהכול מאוים? ולענייננו כאן – מה אפשר לקרוא? פילגשו של ויטגנשטיין הוא רומן שהתחלתי לקרוא בדיוק ברגע כזה, כשתפסתי את אחת הרכבות האחרונות מתל אביב לירושלים, כמה שעות אחרי הכרזת המלחמה שלנו על איראן ומעט לפני הטילים הראשונים ששוגרו אלינו. רק בערב שלפני קניתי את הספר ביריד ההוצאות העצמאיות והתפעלתי באוזני המו"לים מכמה שהיריד שוקק חיים ומלא אנשים אפילו בימי מלחמה. ואז בתוך כמה שעות התחילה עוד מלחמה על גבי המלחמה, והעולם התרוקן. מבחינה גשמית אולי העולם דווקא התמלא: עוד טילים מעופפים בשמיים, עוד חומר לפרשנים באולפנים. יש אנשים שנהנו מהשפע. אבל מהרגע שחזרתי הביתה, העולם הקטן שלי הצטמצם למרחב שבין המקלטים בשכונה, הסופרמרקט והגינה הקהילתית; ובהיעדר יכולת לחשוב מעבר לפעולות הדרושות להישרדות, גם עולם הרוח שלי הלך וצר. אם כן, לא היה דבר הולם יותר מלקרוא רומן שמסופר מפי אישה שנותרה לגמרי לבד בעולם, מתגוררת במוזיאונים כמו הלובר ושורפת יצירות אמנות כדי להתחמם.

.

דימויים של אש בספרות כובשים את ליבי בקלות, ובאותם רגעים לפת אותי במיוחד הזיווג שלהם עם הדחף ההישרדותי שכרוך באש וחום ועם דחף אחר, שהגיונו עמום יותר, למנות תוצרים של תרבות המערב תוך כדי שמכלים את שרידיה. זו ההתרחשות המרכזית שדייוויד מרקסון מתאר בפילגשו של ויטגנשטיין: האישה שנותרת לבד בעולם לא מספרת כיצד בדיוק הגיעה למצב הזה, אלא מונה עובדות אקראיות למדי על אודות חייהם של ציירים, פילוסופים, סופרים, גיבורי מיתוסים וכיו"ב, מעט עובדות אקראיות על חייה שלה, וכל זאת בידיעה שכל הדברים האלה כבר אינם, שהם אינם עוד רלוונטיים לאיש, ובנימה ספקנית כלפי סוג היש שהיו. תוך כדי המהלך הנרטיבי הייחודי, המספרת גם מעירה הערות על התנאים שבהם היא כותבת. גם את העולם הקטן הזה היא בונה מעובדות אקראיות, וגם אותו היא מחריבה במידה רבה, באמצעות הטלת ספק אגבית לכאורה, אך כזו שהולכת ומקצינה. למשל בעמ' 64, כך היא משלבת ספקנות כלפי העובדות מההיסטוריה האישית וספקנות כלפי העובדות מההיסטוריה התרבותית:

.

הטלת הספק הזאת מבוטאת בלשון שהיא הכלאה מסקרנת בין חקירה פילוסופית מחמירה ובין פטפוט פזור דעת, והתרגום המצוין של ארז וולק מיטיב לגלם את האיכות החמקמקה הזאת עם חריקות מעטות בלבד. השריפה של יצירות האמנות היא אמנם לא שיטתית, אבל העקביות שבה המספרת ניגשת לכל סוג של יצירה תרבותית, ומטפלת בה במידה שווה של היכרות ושכחה, היא בעצם סוג של שיטה. במקום נרטיב מתקבל תרגיל מחשבתי, שאחד מיעדיו הוא התהייה מה המשמעות של תרבות בהיעדר אנושות שתצרוך אותה ותגיב אליה. או כמו שרומזת המספרת: "אם לא היו עותקים נגישים של אנה קרנינה בשום מקום, במילים אחרות, האם הספר היה עדיין נקרא אנה קרנינה?" (עמ' 88). בתרגיל הזה יש גם ביקורת על החיבור של תרבות המערב בין יופי לאמת, בין אתיקה לאסתטיקה, שכישלונו לפעמים מנוסח בתערובת משונה של שכלתנות אבסורדית והומור גרדום (עמ' 106):

.

למרבה הפרדוקס, הכישלון של תרבות המערב לייצר משמעות בת קיימה, משמעות שאפשר להרגיש ולחיות ולסמוך שתהיה מיטיבה, מיתרגם בפילגשו לחוויה שהיא אכן מוחשית ומרגשת. המאמר המאלף של דייוויד פוסטר ואלאס, שמצורף למהדורה העברית כאחרית דבר, מציג קריאה ברומן זה כתרגום למשהו אחר, או ליתר דיוק כדרמטיזציה למאמר לוגי־פילוסופי המכונה "הטרקטט", ספרו המכונן של לודוויג ויטגנשטיין: חיבור שמנסה לבנות את העולם מחדש על סמך היגדים תקפים לוגית ומציב קריטרינים מחמירים מאוד לתקפותם. ואלאס מראה שפילגשו הוא המחשה לעולמו של ויטגנשטיין המוקדם כחיים בתוך גיהינום. עולם שבנוי רק מעובדות, וללא רגש, הוא עולם שעד מהרה קורס לתוך עצמו. בראש ובראשונה כי נקודת המוצא שלו היא סוליפסיסטית – דהיינו של הכרה בעצם החשיבה עצמה ובנוכחותו של החושב וספק בכל השאר – ולכן היא נקודת מוצא של בדידות עמוקה. "בינתיים הסוגיה ההיא של דברים שמתקיימים רק אצלך בראש אולי עדיין מטרידה אותי קצת, אם לומר את האמת" (עמ' 143), אומרת המספרת, ובכך שוב פולטת כאחר יד עוד אזכור של מסורת פילוסופית נכבדת.

עצם הטלת הספק – ספק עמוק ומכלה־כול, ספק פירומני למדי – הוא מסורת תרבותית בפני עצמה. דקארט פותח את ההגיונות שלו בעודו יושב בשמלת הבוקר שלו (או בכתונת הלילה, אם קוראים את התרגום החדש) ומטיל ספק בהכול, במהלך שסלל את הדרך לעוגן אפיסטמולוגי מפוקפק: "אני חושב, משמע אני קיים". גם ויטגנשטיין הורס הכול ובונה מחדש, ואולי אפשר לומר שמה שמאחד את שני ספריו, אף שהם די סותרים, הוא המבט בעולם שעשוי משפה. בלי שפה, איך אני אמורה להסדיר את הקיום שלי בין דברים שמתפוצצים בשמיים ועל האדמה? רק מי שמשוכנע מהנימוקים לכל אלה מצליח לשמור על שפיות. בלי שפה אנחנו בודדים, אבל להביט בדברים נכוחה פירושו גם להבין שאי אפשר לתפוס אותם בלי להיות שבויים במבנה לשוני כזה או אחר. למרבה הפרדוקס, השפה חוצצת בינינו ובין העולם, אבל היא גם העולם כולו. קשה להכיר בבדידות התודעתית הזאת בלי להשתגע. כך גם המספרת בפילגשו מציינת פעמים רבות את שיגעונה־שלה, את חוסר היכולת להבחין בין תקופות שבהן הייתה משוגעת ובהן לכאורה לא הייתה. והרי גם כל המבנה של הטקסט שהיא מייצרת הוא מבנה שיגעוני לגמרי.

הנה עוד היגד מפתח ברומן: "אתה תאמר שאני זקן ומטורף, הוא מה שמיכאלנג'לו כתב, אבל אני עונה שאין כמו השיגעון כדי להיות שפוי וחף מחרדות" (עמ' 180). השיגעון הוא דבר שמפחיד אותי נורא, ובשנתיים האחרונות אני מרגישה כורח להתעמת איתו. הנה עוד פרדוקס: כשהמציאות מטורפת, אי אפשר לעסוק בה בלי להשתגע; אם שפיות היא חיבור למציאות, הדבר השפוי לעשות הוא להתמסר לשיגעון. ואכן, הברירות שעומדות כרגע בפנינו, ישראלים מבועתים, הן או להיות מנותקים מהמציאות עד כדי טירוף, או להביט בה ישירות ולהיטרף ממנה. באותם ימים שקראתי את פילגשו הרגשתי שאני מנסה לחיות בתווך הבלתי אפשרי בין שתי הברירות האלה, לחיות במציאות משוגעת שהיא גם ממשית מדי וגם בנויה משגרה כמעט ריקה. בהיעדר חיים תקינים, ניסיתי למלא אותה בתוכן: ארזתי תיק למקלט, חיכיתי לאזעקה וקראתי; ניסיתי לנמנם על בן הזוג במקלט השכונתי וקראתי; נמנעתי מליצור קשר עין עם השכן במקלט של הבניין וקראתי; לא ישנתי, השלמתי שינה טרופה, וקראתי.  

המספרת של פילגשו גם היא נוקטת סדרה של פעולות נואשות שתכליתן הישרדות, אבל הפעולה המרכזית היא דווקא המחשבה והכתיבה על דברים שמבחינתה כבר אינם – האמנות, הספרות, המוזיקה, הפילוסופיה. אולי הנואשות המצטברת של הפעילות האינטלקטואלית שאין בה תכלית, ושל הפעילות השגרתית של הישארות בחיים שתכליתם מפוקפקת, אולי היא שמביאה את השיגעון יותר מכל כישלון ליישב בין השפה למציאות. מתבקש להשוות את פילגשו עם הקיר מאת מרלן האוסהופר (חרגול, 2024. מגרמנית: אני), רומן אחר שיצא לאחרונה ועוסק בעולם שהתרוקן מבני אדם. בתור מי שמושקעת בהקיר קצת יותר מדי, אני מנועה מלעסוק בו בהרחבה, אבל מעניין לציין שהוא כמעט הופכי לפילגשו: בעוד שהמספרת של מרקסון נסוגה אל פעילות אינטלקטואלית עקבית אך אבסורדית, המספרת של האוסהופר, גם היא אישה שנותרה לבדה בעולם, נמנעת בהדרגה מכל סוג של פעילות תרבותית אנושית ומתמקדת בטיפול בבעלי החיים שנמצאים סביבה ובקשר עם הטבע. אלה שתי דרכים גם לשמור על שפיות וגם להשתגע, לוותר על התקווה שהמילים יסדירו את העולם.

דפ"ו מנתח את פילגשו גם כדרמטיזציה של הדחף לכתוב בשביל לקחת את העולם העצום אך החמקמק של מה שמתרחש בתוך הראש ולהפוך אותו לקיום מוחשי. מעניין להתבונן בתפקיד הקוראת בהקשר הזה, כי בקריאה של הספר בתקופת המלחמה על גבי מלחמה הרגשתי שאני דווקא נמלטת אל הקריאה מרוב עודף ממשות. ואולי זה לא מדויק. אולי הקריאה היא דווקא ניסיון ליישב את הפער בין הממשות העודפת שאני יודעת שמתרחשת – אנשים נהרגים, בניינים נהרסים – ובין ההיעדר המפחיד של התרחשות בחיים הרגילים, שההתרחשות המוחשית היחידה בהם היא האזעקות והירידה למקלטים.

עלול להתקבל הרושם שפילגשו הגיע אליי באותם ימים טרופים במקרה, אבל נראה לי שאני יודעת להתאים היטב בין ספרים למצבים נפשיים, וכך גם יכולתי לשער שרומן על סיטואציה פוסט־אפוקליפטית שוויטגנשטיין מוזכר בכותרתו יהיה רומן שיעמת אותי היטב עם הצורך הנואש להיאחז בפעילות אינטלקטואלית דווקא כשנדמה שהעולם בוער. הנחתי שיקרה אחד משני דברים: או שהקריאה תעניק לי את אותה בהירות שההגות של ויטגנשטיין העניקה לי בעבר, או שאתחיל להיגמל מהמרדף אחרי בהירות. אני חושבת שהשגתי קצת משניהם, ובעיקר קראתי ספר שנעשה לו עוול אם נקרא בו רק כתרגום של הצורה או התוכן של הטרקטט. רומן לא יכול להיות רק תרגום של הגות. גם כשנזהרים לא לספר סיפור, תמיד נוספת עוד ממשות שהיא חיים שניתנים לייצוג, אבל גם חומקים מייצוג.

פילגשו הוא גם מחווה אבסורדית למעשים גדולים של הגות ותרבות, אבל גם הופך את יוצריהם ותוצריהם למסמן ריק, לאוסף סתמי של עובדות. אבל קריאה רציפה בו מלמדת שדברים לא ניתנים לפירוק ככה, או לפחות הם לעולם לא נשארים מפורקים. הדחף לכתוב את הפוסט הזה על ספר שסיימתי לקרוא בתקופה שלמרבה המזל כבר חלפה, גם הוא קשור בדחף להפוך את מה שקורה אצלי בתוך הגולגולת לממשות, ולהיזכר שהעולם שלי כבר חזר להתקיים. לפני עשרים שנה, אני עוד זוכרת היטב, התוודעתי לכתבים של ויטגנשטיין בזכות מפגש עם אישה שנוכחותה בחיים שלי הייתה ניסית למדי, והפוסט הזה מוקדש לה באהבה רבה. זמן קצר אחרי הפסקת האש, כשנותרנו רק עם מלחמה אחת לבינתיים, נפגשתי איתה שוב והתמלאתי מחדש בצלילות שהיא תוצר של מפגש אנושי לא פחות מתוצר של מפגש בין גולגולת לטקסט. נזכרתי שהשינוי שהטרקטט חולל בחיי חרג הרבה מעבר לפעילות טקסטואלית, והניע שרשרת אירועים שבמסגרתה בין השאר למדתי גרמנית וכמעט התחתנתי, ואלה פעילויות שגם הן לא בלתי טקסטואליות בעצם. מה שאני מזכירה לעצמי הוא דבר שסוחרי הנשק ששולטים בחיינו מנסים להשכיח, והוא שפעילות אינטלקטואלית היא יש, ואפשר לגזור ממנה עוד ישים. כשהיא פעילות אינטלקטואלית כנה ונדיבה, זה אפילו ראוי.

מה עושים כשהעולם מתרוקן? מבינים שגם עצם הדיבור על הריק הוא סוג של יש, ומתחילים, בזהירות, למלא את העולם מחדש.

.

דיוויד מרקסון, פילגשו של ויטגנשטיין, מאנגלית: ארז וולק, הבא לאור, 2023

.

ולנסיעה הבאה: סביב אותה התקופה קראתי עוד ספרים שמעניין לציין בהקשר זה: פחם של רון בן־טובים (טנג'יר, 2022), רומן (פוסט־)אפוקליפטי שמתאים למי שרוצה לצלול למגוון מדורים של תופת אבל גם לתהות איך במצב עניינים כזה בכל זאת אפשר לייצר טקסטים בעלי משמעות יציבה ולהעביר אותם הלאה; הדוב של אסף שור (הקיבוץ המאוחד, 2023), שהוא רומן פוסט־אפוקליפטי שבולט באנושיותו, ומספר על החיים העדינים והמכוערים שנבנים אחרי התופת, עם מה ששרד ממנה ומה ששרד אחריה, והמסילה, שכתב שור אחריו, והוא מעין רומן קדם־אפוקליפטי. אני שמה לב שבייחוד עכשיו מתאים לקרוא רומנים על ציר הזמן האפוקליפטי לאו דווקא כטקסטים שתכליתם היא השערות בנוגע לעתיד ואזהרה מפני אסונות. היום במיוחד ניכר שהם נכתבים פחות כעניין של דמיון, ויותר מתוך הבנה שאסון הוא תהליך הדרגתי שכותבות וכותבים מבחינים בראשיתו, או מרגישים שהם חיים בתוכו, ולפעמים גם מנסים לברר איך להתקיים באחריתו.