על גלות וגאולה וכמיהה

גלות, הרומן האחרון של ג'וליה פרמנטו־צייזלר, יצא לאור עוד בתחילת השנה, אבל כמו שלגון מוגזם ומושלם ששומרים לרגע שאחרי החזרה הביתה והדלקת מזגן, שמרתי אותו כספר לקיץ, ואילולא השיבושים בתנועת הרכבות ובחיים בכלל גם הייתי קוראת אותו בנסיעה לת"א כמחווה למוקד השאיפות של גיבוריו. בסופו של דבר בלעתי אותו בתאווה, גם את ציפוי השוקולד המתפצח של הכתיבה הגבישית והמלוטשת וגם את התוך הרך והמתמוסס של החולשות האנושיות שאין להן תקנה, בעיקר בביתי שבעיר הגדולה האחרת, זו שתמיד שאפתי לגור בה, שלשמחתי התבררה כפרובינציאלית למדי ועל כן בלתי מזיקה, או לפחות לא באופנים שבהם תל אביב יכולה להזיק לגוף ולנפש.

.

כמובן הערכתי את העובדה שהרומן נפתח בנסיעת אוטובוס מהפריפריה לת"א ואף בציון שם הקו – קו 174 מראשון לציון, שבו נוסעת ליאת בת השש עשרה, "נוטפת תמימות פרוורית מתוקה" (עמ' 10). ליאת כותבת שירים, ונראה שבכוונה, בתמימות מעושה, היא משאירה אותם על שולחנו של רובי ירושלמי, קולנוען ואושייה תל־אביבית שהיא פוגשת בבית קפה אופנתי. הסיפור של ליאת ורובי הוא קצר וחולף, מעין קדימון לפרשה גדולה יותר שתעמוד במרכז הספר: רובי דואג לפרסם את אחד השירים של ליאת בכתב העת "גלות" שעורך אחד מחבריו מהבוהמה, ומייד לאחר מכן ליאת מוצאת את עצמה עם רובי בסיטואציה אינטימית שלא באמת רצתה בה. עד כה הסיפור מוכר, וגם המשכו צפוי: לימים נחשפים סיפורים על צעירות, צעירות מדי, שנקלעו למצבים דומים ועמומים מדי עם אותו רובי עד ליום גורלי אחד שבו רובי מוצא על דלת ביתו את הכיתוב "רובי אנס". בהתחלה רובי מסתגר בבית, ואחר כך גולה אל עיירה לחופי הים הקריבי ושם מבלה את ימיו בבטלה וייסורים. במקביל מסופר סיפורה של רומי הלר, אחת מאותן צעירות ואולי היפה והמבטיחה שבהן, ששאפה להיות שחקנית אך לילה אחד שבילתה עם רובי ירושלמי דרדר אותה אל תהומות לא־ידועים של טירוף וצער. וגם היא יוצאת למעין גלות, אבל אחרת.

את גלות מאוד רציתי לקרוא קודם כול כי הוא ספר של ג'וליה פרמנטו־צייזלר וגם כי ברור שנכתב בהשראת פרשיות מקומיות שעקבתי אחריהן בשנות השיא של מהפכת מי טו, אבל אהבתי אותו אך ורק כי הוא ספר של ג'וליה פרמנטו־צייזלר. הספר קיבל ביקורות די פושרות בעיתונות בעיקר בגלל הטיפול שלו בנושא הפגיעה המינית, שמוסגר כנטול אמירה או כבעל אמירה שאין בה חידוש. ואמנם ללא מהפכת מי טו ואדוותיה הרומן הקצרצר הזה כנראה לא היה נכתב, אבל אני חושבת שזה בכלל לא הנושא המרכזי של גלות. למעשה הביקורות האלה החמיצו את הלב הפועם של הספר ובלבלו בין ספרות לעיתונות, כמו שקורה לעיתים קרובות בעיתונות. והלב הפועם הוא העיר תל אביב, אבל נדרש פה עוד חידוד: העובדה שמסופר על תל אביב אין פירושה שהעיר המסוימת הזאת היא העניין, וגם העיר כקונספט, העיר לעומת הפריפריה, היא לא לגמרי העניין. הכיסופים עצמם, התשוקה להיות במרכז תשומת הלב ולהיות ראוי ומושך וזוהר, והתנועה הנואשת שמונעת בידי התשוקה – הם העניין, והם מה שהופך ספר על תל־אביבים רקובים שהם בכלל מראשל"צ או מנהריה לספר של ג'וליה פרמנטו־צייזלר, כלומר לספר דקדנטי, ססגוני וחצוף, שאינו בוחר באתיקה על פני האסתטיקה.

ניכר שהמחברת מבינה היטב את הסוגיה האתית, ואף שהיא מתארת הן את כאבו של הפוגע והן את כאבה של הנפגעת במידה משכנעת, היא לא יוצרת שוויון ערך ביניהם וגם לא מחנכת את קוראיה להסיק מסקנות על מורכבותן של פגיעות כאלה. אני משערת שהסיבה שהיא לא עושה את הדברים האלה היא כי אין בהם צורך, לפחות לא בספרות, הדיון כבר מתקיים מחוץ לספרות וניאלץ להמשיך לקיים אותו על דברים שממשיכים להתרחש, ולאו דווקא על ייצוגים שלהם באמנות. לעומת זאת גלות מפגין מחויבות אמנותית לתיאור נאמן של אנשים שתכלית קיומם היא אסתטית ולא אתית, למשל של גיבור ש"לא חי באמת, אלא כותב את הביוגרפיה של עצמו" (עמ' 20). לכן הפרוזה של פרמנטו־צייזלר מתגלה במלוא כוחה כשהיא קרובה אל דמויותיה, כשהיא עוקבת אחריהן בגוף שלישי, דרך קול מספר שאוהד אותן אך גם מתענג על סבלן, או לפחות מציג את סבלן כיפה. בהתאם לכך, החולשות הבולטות בספר מתגלות כשהברק של הקול המספר מעומעם, כשהוא ממוסך בידי שכבות מיותרות של נרטיבים ממוסגרים (למשל בדמותה התמוהה של נטלי, חברת הילדות של רובי) או בעירוב פתאומי לפרקים של סוגות וסגנונות, שלמרבה המזל אינם משתלטים על רוב הספר, אבל אולי יכלו להתפתח לפסיפס מורכב וססגוני אילו היה מדובר ברומן רחב יריעה.

גלות אינו רומן רחב יריעה, אבל כשמסתכלים בו כחלק ממכלול של יצירה, מתחיל להתקבל הפסיפס הזה. אפשר לחשוב על גלות בתור חלק שלישי בטרילוגיה, שחלקה הראשון היה רומן הביכורים של פרמנטו־צייזלר ספארי (2011) וחלקה השני היה כפר סבא 2000 (2017); הראשון הוא רומן על ימי הזוהר, השני הוא רומן התבגרות על ימי הכמיהה אל הזוהר והשלישי הוא רומן של חשבון נפש, אחרי שהזוהר התעמעם וכבה.

אף שגלות עוסק באנשים שאמורים להיות בשלים ובוגרים לחשבון נפש, האירוע ההתפתחותי הזה לא מתקיים אלא נדחק לטובת עוד כמיהה. לכל היותר יש בו אֵבל על הכמיהה שלא מומשה, או שהמימוש שלה השאיר טעם רע ומחליא. למרות אות הקלון שדבק בו, תיאורי הבדידות של רובי משכנעים במיוחד וקשה שלא להזדהות עם הכמיהה שלו להפיג אותה. הוא מקווה לחלוק ולו כמה רגעים של אינטימיות עם נוודת חביבה שהוא נתקל בה בגלותו. והנוודת שואלת אותו:

"'נכון שזה הכי כיף להיות אף אחד משום מקום?' […]

'לא, ממש לא,' הוא אומר. 'אני לא חיפשתי את זה.'" (עמ' 51)

הדיאלוג הלכאורה סתמי ביניהם נוגע במתח העיקרי של הסיפור, שקיים בכל שלושת הרומנים שהזכרתי, והוא המתח בין הרצון לפרוץ ולהיות מרכז העולם ובין הדחף להימלט, להסתגר ולהתחבא מרוב בושה – בין שהבושה היא על הכישלון לפרוץ ובין שהיא על המחירים הכבדים של ההצלחה.

אחד המוטיבים המעניינים בכתיבה כאן הוא השמות המתחלפים של הנשים והנערות שחולפות בחייו של רובי. הוא שוכח להבחין ביניהן או מבלבל ביניהן בכוונה כדי להצהיר שהוא בעמדת כוח, שהוא החד־פעמי והן הסתמיות. אך למעשה הוא יודע היטב שגם הוא אינו יחיד ומיוחד, הרי אפילו אנסים ומטרידנים שהוקעו יש בשפע. ברומנים של פרמנטו־צייזלר גם הטיפוסים הזוהרים ביותר הם פתטיים, כולם נואשים להיגאל מפרובינציאליות בלתי נסבלת. הארוטי והגאוגרפי כרוכים יחד כמו שמושג הגלות ברומן הזה הוא ארוטי, לטוב ולרע: הוא מגלם בתוכו גם את התשוקה לברוא לעצמך חיים חדשים באמצעות יופי וכישרון, לִגלוֹת מנהריה או מראשל"צ כדי לעשות סרטים או לכתוב שירה בת"א, ובה בעת הוא מייצג את הבידוד שנגזר על מי שנפלט מהמרחב המצומצם שאפשר לקרוא לו ת"א, או "סצנה" כזו או אחרת, או דירת שותפות מתוקה בדרום העיר.

כרטיס הכניסה למרחבים האלה הוא מימוש של תשוקה, של עצמך או של אחרים, ועילת הגירוש מהמרחבים האלה היא הניצול לרעה של אותה תשוקה. כאן נגזרת גלות גם על המנוצלת וגם על המנצל, ומובן שזה רק סוג אחד של פרשה מאותו מנעד. להבדיל מההנחה המובלעת שבבסיס הביקורות שקיבל הספר בעיתונות, אני לא חושבת שלמחברת יש חובה לייצג את המנעד הרחב של פרשיות מהסוג הזה, לפתח אותו או לנסח עליו אמירה ברורה. אמנם היה נחמד אם פשוט היה יותר שפע של דמויות ואירועים בספר הזה, אבל גרעין העלילה ששב ומשתכפל בו הוא מהלך עשיר מספיק, שמופיע בזעיר אנפין כבר בעמודיו הראשונים: ליאת בת השש עשרה יורדת מהאוטובוס בת"א, ובמפגש עם רובי מייד עולה בה "תחושת שייכות חמה שמציפה אותה בכל הגוף" (עמ' 10). אבל כשהיא צריכה לחזור לראשל"צ, רובי מביט בה מאוכזב ו"גומע מתוכה את כל תחושת השייכות" (עמ' 11). אמנם רובי מחזיק בכוח להעניק ולגזול תחושת שייכות, אלא שבסוף הסצנה הזאת גם הוא חוזר הביתה דחוי ומדוכדך. החידוש פה אינו בתיאור העקבי של ההזדקקות של רובי עצמו לתחושת השייכות, אלא יותר בעלבון המתמיד שכל הדמויות חשופות לו, ובעיקר בתשומת הלב לציר הגלות, להתעמקות במתח שבין הרצון להרגיש בבית ובין התשוקה לברוא מקום חדש לגמרי.

.

ג'וליה פרמנטו־צייזלר, גלות, אחוזת בית, 2025

.

ולנסיעה הבאה: ובכל זאת, גלות הוא גם לגמרי סיפור על אונס, ועל כך יעיד האזכור הבולט לאונס לוקרציה, השיר הנרטיבי מאת ויליאם שיקספיר, שמופיע לקראת סוף הרומן. לאחרונה יצא לאור תרגום ראשון שלו לעברית, ופרסומו של השיר מסוף המאה ה־16 הוא מאורע ספרותי לא רק בזכות איכותו, אלא גם בגלל האקטואליות המפתיעה העיבוד לסיפור האונס של האצילה הרומית בידי בנו של מלך רומא והשלכותיו הפוליטיות. הטיפול בנושא האפל ניחן בשילוב החד־פעמי השיקספירי של יופי ותחכום, ובמורכבות הנדחסת בשורות מעטות ונמסרת בקלילות מעוררת השתאות. התרגום המופתי של יותם בנשלום (שמופיע במהדורה זו בצד המקור) מיטיב לשחזר את כל התכונות האלה בפנטמטר ימבי נגיש, פועם, רענן ומלא רגש. הזריזות החד־הברתית של השיר האנגלי נמזגת בתרגום הזה לניצול חסכוני ועם זאת עשיר של משלבי העברית שהתגבשו בדיוק בזמן, כאילו נקטפו כפרי בשל למאה ה־21.