מי שכותב רומנים, מכפיל את הזמן

בקיץ 2019, בהתכתבות עם סופר אוסטרי לקראת פגישתנו בווינה, ביקשתי המלצות לספרות אוסטרית עכשווית. הסופר ענה שהוא עוד צריך לחשוב על זה, אבל בינתיים הוא מאוד ממליץ לי לקרוא את חסרי המשקל של ולריה לואיסלי, שהיא בכלל סופרת מקסיקנית שכיום חיה בארה"ב. בכל פעם שנפגשתי או התכתבתי עם הסופר האוסטרי הוא הזכיר שהוא עוד חייב לי המלצות על קולגות שלו, אבל המייל המובטח מעולם לא נשלח. בינתיים נסעתי לעוד כל מיני ערים באירופה, פרצה מגפה עולמית ואחריה בקושי נסעתי מחוץ לירושלים. כשהגיע קיץ 2020 התחלתי להתגעגע. לא רק לווינה ולחיים הנוחים והחופשיים שזכיתי להם אז, בקיץ 2019, אלא גם לאתגרים שבחוויית הזרות. התחלתי לשכוח את הקשיים הקבועים שבחווייה כזאת, והתרכזתי בהשראה שהיא מספקת, באינספור החידושים שכל יום שגרתי מזמן ובתחושת הגילוי הממאנת לדעוך. לא ידעתי איפה למצוא אותה שוב ואת אותם חיים נעימים, ובהיעדר רשימה של ספרים אוסטריים מומלצים, התחלתי לקרוא את חסרי המשקל.

los_ingravidos_master

הנחתי שהקריאה ב"חסרי המשקל" עוד תסתיים בפוסט לרגל "חודש נשים בתרגום", שאני מציינת פה בבלוג ובעמוד הפייסבוק זו השנה החמישית, לפחות מהסיבה הפשוטה שהספר מפגיש אותנו עם סופרת מתרבות רחוקה. פרט לכך, לא ידעתי דבר על הספר ועל הסופרת. לעומת קריאת תרגומים מתרבויות שאני יותר מעורה בהן או ספרי מקור בשפות שאני יודעת, אין לי מושג על מקסיקו, על ספרות בספרדית ועל המחברת, מלבד חשד עמום שהסופר האוסטרי מיודד עימה. זה אחד הדברים המרעננים ב"חודש נשים בתרגום": הוא מעודד אותך לגשת לספרים כלוח חלק, בלי ציפיות תרבותיות ובלי למקם מראש את הטקסט בהקשר של רפובליקה ספרותית מסוימת.

בכל רומן חסר משהו או מישהו. ברומן הזה אין אף אחד. זולת רוח הרפאים שהייתי פוגשת לפעמים ברכבת התחתית (עמ' 85).

קל מאוד לקפוץ ראש אל תוך חסרי המשקל, כי זה רומן שלא מתעכב על אקספוזיציות. הוא מתחיל מיד בשני זמנים מקבילים: זמן הכתיבה – שבו המספרת, סופרת צעירה ממקסיקו סיטי, מנסה להשלים רומן תוך כדי טיפול בתינוקת ופעוט, וזמן הזיכרון – העבר של המספרת בתקופה שבה גרה בניו יורק, עבדה בהוצאת ספרים והתחקתה אחר המשורר הנשכח חילברטו אוון. אין הרבה מה להסביר; ידוע לכול שקשה לכתוב ולהיות אימא בעת ובעונה אחת, ומסעיר אך גם קשה לחיות בעיר זרה, ומתקבל על הדעת שאחד הדברים המועילים במצב כזה הוא לקרוא טקסטים שקרובים אל הבית, או פשוט למצוא מולדת חלופית בטקסטים. וחוץ מזה, מדובר ברומן מאוד אורבני. לא צריך להסביר לשום קוראת מה פירוש לחיות בעיר, והקצב שמוליך את הרומן הוא לפעמים אותו הקצב של החלפת רכבות או אוטובוסים ומעבר משכונה לשכונה. בתוך פסקה או שתיים לואיסלי קופצת אל מקום וזמן ולפעמים גם אל ז'אנר אחר, וההתקדמות הלינארית של העלילה כאילו מתרחשת מעצמה, בכישרונה הגדול של הסופרת להסתיר כל זכר למאמץ.

רומן אנכי שמסופר אופקית. סיפור שיש לראותו מלמטה, כמו שנראית מנהטן מה"תחתית" (עמ' 151).

פתיל הנרטיב שמתרחש בניו יורק מכוון במידה רבה בידי אירועים טקסטואליים או פארא-טקסטואליים: המו"ל שהמספרת עובדת אצלו דוחק בה לגלות את הרוברטו בולניו הבא, ותוך כדי שיטוטיה בין ספריות לדירות מפוקפקות ולבית הקברות היא נתקלת בכתבי חילברטו אוון (1952-1904), משורר ודיפלומט מקסיקני שחי לא רחוק מדירתה. הקרבה הגאוגרפית מובילה את המספרת למסע מאוד לא שיטתי בעקבות חייו של אוון, להתייחדות עם עציץ שהיה ברשותו ואף לזיוף של תרגום מיצירתו מאת משורר אמריקני, תרגום שלכאורה העלתה מן האוב ומביאה לפרסום לראשונה.

פעם, בעקבות נסיעה אחרת, כתבתי על הדברים שמוצאים חן בעיניי בקאנון הספרותי. בצד הצורך לבקר את מושג הקאנון ואת תוכנו, אני אוהבת להגדיר אותו הגדרה חיובית, למשל כזו: יצירת ספרות קאנונית היא כזו שגם בלי לקרוא בה אפשר לדעת עליה משהו ולהיות מושפעת ממנה בדרך כלשהי. וכך גם אני לא הייתי צריכה לקרוא ביצירותיו של חילברטו אוון, וגם לא להיות בקיאה בכתבים של עזרא פאונד, נלה לרסן ופדריקו גארסיה לורקה, שגם הם מבליחים ברומן כדמויות וכרוחות רפאים שלהן, ובכל זאת היה לי ברור שזה סיפור על דמויות מיתולוגיות.

מה אוון יקר, העניין הוא שאנשים מתים הרבה פעמים במהלך החיים שלהם.

מה אתה מנסה להגיד, מר קולייר?

שאנשים מתים ומשאירים אחריהם את רוח הרפאים שלהם בחוסר אחריות, ואחרי זה המקור והרוח ממשיכים להם בחייהם, כל אחד בדרכו (עמ' 135).

אחד המוטיבים הבולטים ברומן הוא רוחות הרפאים, וכמו כל המטפורות שאני אוהבת, השימוש בהם לא מפוענח עד הסוף. לפעמים נדמה שלואיסלי מתכוונת לזיכרון של מתים או להופעה שלהם בחיזיון, ולפעמים זו הנוכחות הממשית, הכמעט מוחשית, שאנשים שאינך מכירה אישית יכולים להפגין בחייך. הגיבורה ברומן חיה בין אנשי ספר ויצירה ממשיים, מעלה מן האוב יוצרים מתים ולבסוף גם בוראת דמויות כאלה בעצמה. גם זו הגדרה מתאימה לסופר קאנוני: לא האדם עצמו, אלא הדמות שקוראות וקוראים רבים יצרו לעצמם בעקבות שרידי החיים שנותרו אחרי המוות ובעקבות השיחות שהם מנהלים איתה למרות היעדר האדם הממשי, ובמידה רבה בזכות היעדרו.

ככה עובדת ההצלחה הספרותית, לפחות בקנה מידה מסוים. הכול שמועות, שמועות שחוזרות על עצמן עד שנוצרים יחסי קרבה (עמ' 49).

דמות המספרת היא ישות טקסטואלית ופארא-טקסטואלית בפני עצמה. מצד אחד היא ככל דמות בספר – בעלת מאפיינים והיסטוריה שאפשר להתבונן בה מבחוץ בתור קוראים. מצד אחר היא יוצרת טקסטים בעלי קיום עצמאי, בודה חיים, מכוננת סיפורים וגורמת לקוראות לפקפק בשאלה מהו טקסט מקורי ומהו ציטוט ולתהות עד כמה מהותי ההבדל ביניהם. בשלב מסוים הרומן מתפצל לפתיל נרטיבי נוסף: זה של חילברטו אוון עצמו, שגם הוא מסופר בגוף ראשון. הינף הקולמוס האלגנטי של לואיסלי מאפשר לקוראת לחלוף על פני כל התחנות האלה בלי להתבלבל ובלי לחוש דיסוננס גדול מדי בין הנרטיב של המספרת של אז בניו יורק ובמקסיקו סיטי של היום, מתוסכלת מאי-האפשרות לכתוב במסגרת של חיי משפחה אינטנסיביים, ובין הנרטיב של אוון בניו יורק במחצית הראשונה של המאה העשרים, גוסס מאלכוהוליזם ומנסה לשמור על קשר רציף עם ילדיו, עם סצנת השירה ועם שאר אנשי השוליים בהארלם המתחדשת.

הרכבת התחתית – על מגוון התחנות שלה, על כל התקלות שבה, על ההאצות הפתאומיות שלה, על האזורים החשוכים שלה – היתה יכולה לעבוד כמתווה הזמן ברומן החלופי הזה (עמ' 76).

זה אמנם נשמע כמו רומן מפותל ורווי ניימדרופינג, אבל למעשה העומק והאמת האנושית שבו מצליחים לעבור גם בטקסט במשקל נוצה. הפסקאות הקצרות המופרדות בכוכביות והמעברים החדים שמאפיינים את הסגנון של לואיסלי היו לי מרעננים כל כך, בייחוד לאור ההתמקדות שלי בספרות מהעולם הפרוטסטנטי החמור סבר או לפחות המהוקצע יתר על המידה, וגם לאור הציפיות שגדלים איתן בשוק הספרים הישראלי, שמטפחות בקוראים חשד בלתי מבוסס בכל מה שאינו כתוב כרומן מסורתי וצפוף דפוס. הכתיבה של לואיסלי מדלגת בקלילות אך לא בקלות דעת, ויש בה גמישות מענגת, שמתבטאת הן בשפה והן בעיצוב הרופף אך בוטח של שלושה נרטיבים מקבילים חלקית וחופפים חלקית. וכמובן לא הייתי יכולה לדעת את זה ללא התרגום הנפלא של רינת שניידובר, שמאמצת בהצלחה את הגמישות של הטקסט (שאני יכולה רק להניח שקיימת) במקור ומצטיינת במנעד משלבי מרשים, גם בשחזור של שפת ילדים מצחיקה ורבת-המצאות וגם בלשון פואטית מהורהרת אך מהודקת.

תגיד, לא אמרת שאתה כותב רומנים?

כתבתי כמה רומנים שיריים, לפעמים לאורו של אנדרה ז'יד ולפעמים בצלו.

אז אתה כותב רומנים, אבל מהסוג הגרוע.

מודה.

מי שכותב רומנים, מכפיל את הזמן.

לדעתי הכתיבה מקפיאה את הזמן, אבל בלי לעצור את התנועה של הדברים, קצת כמו כשנוסעים ברכבת ומסתכלים מבעד לחלון.

אבל אם אתה סופר, לא מפליא שאתה אידיוט (עמ' 139).

מיטל רדזינסקי, יוזמת חודש נשים בתרגום, מרבה לציין בבלוג המעמיק שלה בעיות העולות בהקשר של היוזמה. לאחרונה היא הזכירה את לואיסלי בין כמה סופרות שהתגברו על הקושי לקבל הכרה עולמית בתור כותבות שמחוץ לשוק הספרים האנגלו-סקסי, אבל עשו זאת במידה רבה באמצעות מעבר לכתיבה באנגלית. הרומן האחרון של לואיסלי, Lost Children Archive, אכן נכתב באנגלית, אך עוסק במשבר ההגירה ממקסיקו לארה"ב. וגם חסרי המשקל לא מתרחש במרחב זר לגמרי לזה ששולט בעולם הספרותי, אף שהוא נכתב במקור בספרדית. זה דווקא מוצא חן בעיניי – אני מעדיפה לנצל את חודש נשים בתרגום לא רק להיכרות עם תרבות זרה לחלוטין, אלא להיכרות עם החוויה של שהייה בין תרבויות.

הכול התחיל בעיר אחרת ובחיים אחרים, לפני החיים האלה, הנוכחיים, אבל אחרי החיים הם. בגלל זה אני לא יכולה לכתוב את הסיפור הזה כמו שהייתי רוצה – כאילו המשכתי להתקיים שם, כאילו הייתי רק האדם ההוא. קשה לי לדבר על רחובות ועל פנים כאילו אני עדיין מסתובבת בהם יום-יום. אני לא מוצאת את זמני הפועָל הנכונים (עמ' 11).

אני עדיין מתגעגעת לווינה, והו כמה אני מתגעגעת לקיץ 2019. לא שמרתי על קשר עם הסופר האוסטרי, ובכוחות עצמי מצאתי רק מעט ספרות אוסטרית שסקרנה אותי. אבל הקריאה בחסרי המשקל החזירה לי משהו מן החדווה שבשהייה בין תרבויות שחוויתי אז, והזכירה לי שכל קוראת היא סוכנת תרבות בפני עצמה, כל עוד היא מקפידה לשמור על קשר עם רוחות רפאים נבחרות.

 

ולריה לואיסלי, חסרי המשקל, מספרדית: רינת שניידובר, ידיעות אחרונות, 2016 [2011]

 

ולנסיעה הבאה: מעניין לציין שגם לואיסלי עצמה עסקה בתרגום. בשנת 2015 היא שימשה מתורגמנית בבית הדין להגירה בעיר ניו יורק, וסייעה לילדים שחצו את הגבול הדרום-מערבי של ארה"ב למלא את שאלוני הקליטה עבור המערכת שתחליט אם יוכלו להישאר או ייאלצו לחזור לארצות המוצא שלהם. הספרון Tell Me How It Ends: An Essay in 40 Questions (שאת חלקו היא כתבה באנגלית, וחלקו תורגם מספרדית בידי ליזי דייוויס) הוא תוצאה של חוסר היכולת לסכם את המידע הביוגרפי בתשובות חד-משמעיות ולזקק אותו לכדי הבחנה בין פליט ראוי ובין מועמד לגירוש. כמו בחסרי המשקל, גם כאן לואיסלי נמנעת מלספר סיפור אחד בלבד. במקום זאת היא מעדיפה לכתוב את ריבוי הסיפורים של ילדי הפליטים ולשלב אותם בסיפור ההגירה האישי שלה ושל משפחתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *