סתם כדי לשמור על טיפת כבוד עצמי לאחר פיזור בלתי מבוקר של ביטויי חרדה, אציין שהגעתי מוכנה למשבר הזה. אחרי הכול, גם ביום רגיל השגרה נראית לי שברירית מדי. לא מעט תכנים שהמוח שלי מפיק בשנים האחרונות הוא מעין הכנה נפשית לתרחישי אפוקליפסה שבוודאי יגיעו בקרוב, ונותר רק לענות על השאלה איזה מהם יגיע קודם – רעידת אדמה? משטר טוטליטרי? מלחמת עולם? שינויי אקלים זורעי הרס? – הכול נראה לי מסתבר וקרוב, והאפשרות כה ממשית, עד שכבר התרגלתי לחשוב עליהם באדישות. כשהתברר שתרחיש האסון הנוכחי הוא בסך הכול מגפה קטלנית שצורת ההתגוננות מפניה מיטיבה עם אנשים מסוגי, כלומר עם מי שיש לו יותר מדי ספרים בבית, הייתי כזה: "אה, אז זו האפוקליפסה שהובטחה לנו? יאללה בקטנה", באותה אדישות שכבר למדתי לטפח אל מול תודעת חורבן קבועה, אבל עם שמץ חרדה חדשה מפני הלא נודע.
מובן שהיה לכך קשר לנסיבות הספציפיות של החורבן האישי שלי – אוקיי, עוד לא ממש חורבן, אבל חורבן פוטנציאלי – כשהבנתי ששוק הספרים המקומי, שגם בימים רגילים נתון במשבר, כמעט משותק לגמרי. בתוך כמה ימים הבנתי שהפרנסה הגם ככה זעומה שלי מעבודות פארא-ספרותיות עומדת להיעלם לחודשים הקרובים, ומי יודע מתי היא תחזור ובאיזה היקף. זו סוגיה שצריכה להטריד את כל מי שנהנית לצרוך ספרות בשוק מגוון ולא ריכוזי: יש סיכוי ממשי שכמו הרבה גופים אחרים שיתקשו לספוג הפסדים חסרי תקדים, ביום שאחרי גם כמה וכמה הוצאות ספרים לא יזכו לחזור לפעילות. ואמנם המצב הקודם היה של שוק רווי, שאולי ראוי לצמצם בו את כמות הכותרים שנדפסים לטובת האיכות, אבל אין ספק שהקשר בין איכות לשרידות בשוק תחרותי ואכזרי הוא מקרי בהחלט.
ומהשיתוק בגזרת הספרים אל זה שבגזרת האוטובוסים: נסיעת האוטובוס האחרונה שלי לעבודה הייתה לפני כחודשיים. אל משרד דליל בעובדים ומשובץ בעמדות חדשות של ג'ל חיטוי הגעתי בקו 7 כמעט ריק מאדם. שרר בו שקט של תקופת פיגועים, והגישה אל עמדת הנהג הייתה חסומה בסרטים מבריקים ומבשרי רעות. ברור שלאותה נסיעה בחרתי מראש קריאה פוסט-אפוקליפטית שנראתה לי הולמת אמנם, אך בסך הכול קלילה, דמיונית מדי בשביל להיות רלוונטית. ברור שטעיתי.
"מנרגה" מאת ולדימיר סורוקין הוא רומן המתרחש בעתיד הלא רחוק, שבו "העידן של גוטנברג הסתיים בניצחונו המוחץ של החשמל" (עמ' 17). האנושות הפסיקה להדפיס ספרים. מאלה שנותרו, תשעים אחוז הושלכו לפח, ועשרה אחוז מוצגים במוזיאונים כשריד לעולם שאיננו. העולם העתידני של הרומן, שיצא ב-2017, אינה מאוד שונה מהעולם של אז או של 2020, פרט לעוד מנה גדושה של ניהיליזם ודקדנס ואווירת פוסט-מלחמה שלאחר "המהפכה האסלאמית השנייה", מוטיב שמחשיד את סורוקין באסלאמופוביה. גֶּזָה, גיבור הרומן, הוא שף המסתובב ברחבי העולם ומתפרנס ממסורת חדשה ויוקרתית בשם book’n’grill: עשירים מזמינים סעודות שנצלות על קלאסיקות מספרות העולם שנשדדו ממוזיאונים, ואף שהפרקטיקה הזו אסורה בתכלית, קבוצה מצומצמת של שפים ששה אלי סכנה ומספקת את מבוקשם.
אני זוכרת ששמעתי על עלילת הרומן עוד לפני שתורגם, והנושא מיד הסעיר את דמיוני. ספר על שריפת ספרים, איזו חבטה מהממת בפרה קדושה! ועוד כמצע לצליית בשר למאכל. בתור ביבליופילית טבעונית שגם מפחדת מאש, התרגשתי מהמחווה שכאילו יוצאת נגד אקט הקריאה: העיסוק בטקסטים כאובייקט שנועד לא לקריאה אלא לצריכה חד-פעמית וכליה מידית, ולעומתה ההתענגות על חוויה כה חושית וארצית כמו אכילת בשר.
יש לציין שהבחירה במוטיב ה-book’n’grill ממשיכה להחזיק את הרומן מתחילתו ועד סופו. ישנן מטפורות שקשה למצות, וסורוקין מנצל אותה היטב לבניית עולם עתידני, שיטוט בין ז'אנרים ומשחקי שפה מענגים, ועם זאת לעולם אינו מאפשר לקורא לפענח את כוונתו עד הסוף.
לעיתים נדמה שמה שסורוקין מציע הוא חורבן של ספרות העולם, ובעיקר של קאנון הספרות הרוסית, כדי להתחיל מחדש או לא להתחיל לעולם. בסצנות מעטות אך מתמשכות שבהן הגיבור עוסק בפעילות הנדירה של קריאת טקסט, מופיעות פרודיות על טולסטוי, על ספרות פוסט-סובייטית, על "כה אמר זרתוסטרה" ועל ספרות שעדיין לא נכתבת, אלא קיימת רק בעידן הפוסט-מלחמה ש"מנרגה" מתרחש בו. אציין שאת מרבית הפרודיות, ובוודאי עוד רמיזות רבות לאורך הרומן, התקשיתי להבין במלואן בגלל היעדר היכרות מספקת עם הספרות רוסית, אבל תמיד משמח אותי כשכותב משבץ טקסט מומצא כחלק מעלילה של טקסט רחב יותר. זה טריק שבכל פעם מייצר תשומת לב מוגברת לאשליה של המדיום הספרותי, והוא אפקטיבי ומעורר מחשבה במיוחד ברומן שמבקש לאתגר את היציבות של המדיום הזה.
חוויית הקריאה של "מנרגה" קיבלה משמעות אקטואלית יותר מהצפוי בתקופה הפכפכה כל כך, שעדיין לא ברור מה ייחלץ ממנה. אחד הדברים שעומדים בסימן שאלה הוא כאמור שוק הספרים: אולי עצם קיומו עדיין אינו מוטל בספק, אבל ניכר שהוא עומד בפני שינוי גדול שטיבו עוד לא ברור. אמנם המצב מדאיג בכל העולם, והיה מדאיג עוד קודם, אבל נשמע שבארץ הקוראים עוד פחות ששו להצטייד בספרים בתקופת הבידוד (פרט לעלייה קטנה שדווחה ברכישת הספרים הדיגיטליים ורכישת ספרי ילדים). מצחיק לחשוב על כך שהמציאות שאני חיה בה כמעט הסתנכרנה עם זו שסורוקין ברא ברומן זה: למעט יוצאים מן הכלל בודדים, מכונות הדפוס אכן נדמו. אבל גם קודם לכן, ללא מגפה פתאומית, עלו נבואות מטרידות בנוגע לעתיד של שוק הספרים, ולא פעם נשמעה ההשערה שצרורי הדפים הכרוכים הנ"ל, אלה שמספר הקהל שלהם הולך ופוחת לטובת מסכים, אכן יצטמצמו לכדי אובייקט מוזיאלי. בעתיד כזה נקרא בעיקר ספרות דיגיטלית במקרה הטוב, ולא נקרא בכלל במקרה הרע.
גם ללא מבט לעתיד, הנבואות הקודרות האלה נוגעות בחשש קבוע שפיתחתי מאז שהפכתי את הספרות ואת תעשיית הספרים למרכז חיי: החשש שכל זה מיותר לגמרי, שהציבור הרחב לא רק אדיש למילה הכתובה אלא ממש מתעב אותה, וחש שהביטויים הגשמיים שלה והאנשים שמייצרים אותה הם בסך הכול טפילים על המציאות שמתקיימת יפה מאוד גם בלעדיה.
"מנרגה" יכול להיכלל בז'אנר הרחב מאוד של ספרות ספקולטיבית, כלומר ספרות שמדמיינת מציאות עם תשתית שונה מזו של המציאות שאנו חיים בה. הוא אמנם אינו מציית לחוקים של אחד הז'אנרים המובהקים שנכללים בהגדרה זו, כמו פנטזיה, דיסטופיה או אוטופיה, מד"ב ואחרים, אבל כמו בכל יצירה ספקולטיבית, הוא לוקח שאלות אקטואלית שעדיין פתוחות ומשוטט איתן בזמן ובמרחב בדיוניים. השאלה "מה יהיה על הספרות?" זוכה לתשובה שלילית בתור התחלה. הגיבור ברומן מתאר מציאות שבה עולם הרעיונות נחל תבוסה מוחצת לעולם החושים, מציאות שבה בעלי אמצעים וטעם אנין נהנים לשמש עדים לתבוסה הזאת בעודם צופים בכליון השאריות המוחשיות לעולם זה וחווים אותה בגופם, דרך שאיפת עשן וריגוש החיך.
ההייררכייה החדשה בעולם שסורוקין בונה מתבטאת לא רק בהמצאות של פרקטיקות ומכשירים חדשים ובמערך גלובלי שונה, אלא גם בשפה אחרת שהשפים ב"מטבח" ה-book’n’grill משתמשים בה. כך למשל הם מכנים ספרים בולי עץ, ובכך רומזים שתוכן הספרים אינו חשוב עוד, אלא רק קיומו החומרי; שף הצולה בשר על בולי עץ מכנה את פעולתו קריאה; ושף book’n’grill ותיק ומוערך הוא קלסיקון. בניית העולם מתבטאת כאן במושגים חדשים, ואלה מביעים את היפוך הערכים המוחלט, אך לא בלתי מסתבר, של העתיד המדומיין. סורוקין מדבר אל קוראים שוודאי משערים כי המציאות עומדת על סף שינוי גדול, ושקריאה יתרה לא תהיה חלק ממנה. אם כן, פעולת ההתעמקות האסתטית כבר לא תהיה קריאה אלא קריאה, כלומר חיסול האובייקט האסתטי בעונג רב.
גם בלי להשוות למקור ברוסית, ניכר שהתרגום של פולינה ברוקמן מאפשר היכרות זריזה עם מערך המושגים החדש, ומסוגל להתגוון בווירטואוזיות יחד עם התפניות המשונות של הטקסט. אם כי יש לציין שהווירטואוזיות בכתיבה של סורוקין היא תכסיס מתעתע ומערער, כאילו הוא מקפיד לשלוף מהכובע שפנים רבים ככל האפשר כדי להסתיר את העובדה שהוא איננו קוסם. בעיקר נראה שהוא לא מתעניין מספיק בחיבור הקצוות של הסיפור – ובסדר, סורוקין שייך לאסכולה של כותבים פוסט-מודרנים שאמורים להיות משוחררים מתבניות עלילה נוקשות. אבל יש מוסכמות ספרותיות אחרות שהוא מאמץ בשמחה (למשל העיצוב של הפריקם כמרווחים בין קטעי סרט אקשן מרובה מכות ופיצוצים), כך שההזנחה של עלילה עשירה וקוהרנטית מותירה רושם של טקסט מחופף.
למרות פגמים בולטים, "מנרגה" הוא רומן מהנה ומעורר מחשבה, מהנה אולי כהתנסות בהבערת הקאנון וצפייה בו מתלקח, ומעורר מחשבה כניסיון לדמיין את העתיד הקודר של הספרות והספרים כאדמה הולכת ונחרכת, ואולי עליה יתאפשר לברוא את הספרות מחדש כמשהו אחר לגמרי.
אולי החזון של סורוקין בנוגע לעתיד הספרות רומז שהביטוי הפיזי שלה אכן מיותר. הסועדים הנלהבים שגיבור הרומן קורא בפניהם יודעים היטב אילו בולי עץ הם רוצים לראות עולים באש תחת נתחי בשר, כלומר יש להם היכרות עם תרבות ששרידותה אינה תלויה בהכרח באובייקטים, בין שהם מחזה נפוץ על המדף הביתי ובין שהם מוצג שמור היטב במוזיאון. כך או כך, אפשר לפרש את המעשה הספרותי של סורוקין בתור קריאה לתת את הדעת על המקום של ספרים בחיינו – בין שהוא רוצה לעורר את רגשי החמלה שלנו אל מול התמונה של ספרים נשרפים, ובין שהוא רוצה למנות את גדולי הסופרים כעדות לעושר של היצירה האנושית, גם אם התירוץ לפעולה זו הוא מניינם ברשימת חיסול.
ולדימיר סורוקין, מנרגה, מרוסית: פולינה ברוקמן, לוקוס 2019
ולנסיעה הבאה: כשניסיתי לחשוב על עוד טקסט שעוסק בחוסר התוחלת של הספרות, נאלצתי להודות שזה נושא שאני מרבה לכתוב עליו בעצמי, אם אני כבר מנסה לכתוב ספרות. ועוד וידוי: בזמן שהתפנה מעבודות הפרילאנס שהתבטלו או נדחו בתחום הספרות, מצאתי את עצמי חיה ברפובליקה של ספרות היידיש, שממילא עוברת דיגיטציה מואצת ומשתחררת מהתלות בבולי עץ. לא רק שפעילויות הזום היחידות שהייתה לי סבלנות אליהן התקיימו ביידיש, אלא שבתוך אווירת חוסר התוחלת הכללית, מצאתי את עצמי שוקעת דווקא בכתיבת ספרות ביידיש – שכן פתאום נראה שהצטמצם הפער בין סיכויי ההישרדות שלה אל מול אלה של הספרות העברית, גם אם בנסיבות מבאסות. בקיצור, זה משהו שהתחלתי לעשות בקיץ בקטע גחמני, כשכתבתי את הסיפור דרײַ אַלמנות (שלוש אלמנות), שעוסק בבעל חנות לספרים משומשים ועל האנשים שקונים אך אינם קוראים אותם. נכון, הטקסט לא נגיש לרוב ציבור הקוראים פה, אבל היי, מערכת החינוך בקריסה, אז בקרוב גם אוריינות בעברית לא תהיה נחלת הכלל! סתם, אני מבטיחה לעדכן פה אם יהיה תרגום, ובינתיים אני מנצלת את הפינה הזאת כדי לחלוק הישג אישי וגם כדי לרמוז שמי שנשאר מובטל ומחפש משמעות ופעילויות פנאי, תמיד יכול למצוא את מבוקשו בלימודי יידיש.
קישור ישיר
כמה שהתגעגעתי. ולא רק במובן ש"גע-גע" אלה בערך ההברות היחידות שאני מוצאת את עצמי אומרת בתקופה הנוכחית.
ומאחר שאנחנו "עובדות" באותו המרחב, כל מילה שכתבת מרעידה ומהדהדת במרווחיי.
שיתורגם הסיפור שלך לאלתר! איפה חותמים?
והמשיכי. המשיכי לכתוב.
בבקשה…
קישור ישיר
היי הלנה, משמח לראות אותך פה שוב, ותודה רבה על התגובה! כן, הזמנים לא פשוטים, וגם אני מצטמצמת לכדי הברות לפעמים… נקווה לטוב, ושהשקט בתעשייה לפחות מפנה מרווח ליצירה פורה, אחרת.
קישור ישיר
שירי, ש'כוח!
אני חושבת שיכולה להיות לך תרומה גדולה גם לחוויית הנסיעה באוטובוסים. ישכילו נא מנהלי חברות האטובוסים לפרסם אותך ואת הבלוג שלך, אני חושבת אפילו על תרומות ספרים לאוטובוסים, ספריית אוטובוס. כמו בתחנות רכבת. מדפים עם ספרים שאנשים נוטלים, מסתכלים, קוראים אם זו נסיעה ארוכה ואם מצא חן בעיניהם לוקחים איתם ומחזירים בנסיעה הבאה.
קישור ישיר