בשנה האחרונה התגבשה אצלי שאיפה צנועה, או צנועה לכאורה – כל מה שרציתי היה שעה ביום לפחות שאקדיש לקריאה בספר בשקט, בבית, על הספה או במיטה, ללא הפרעות. אין להכחיש שגם ללא השעה המקודשת הזאת אני מספיקה לקרוא הרבה, הרי זו הנחת היסוד של הבלוג כולו. אבל התגעגעתי לחוויה של קריאה ממושכת, ולא הבנתי מה בעצם חוסם בפניי את הגישה אליה. כשנתקלתי בספרו האחרון של קאל ניופורט, מרצה למדעי המחשב ומילניאל שהספיק לכתוב כבר שישה ספרים, החלטתי לבדוק את ההיפותזה שהאינטרנט הוא מה שמפריד ביני ובין התייחדות עם ספר בסגנון הישן. כן, הגיע הזמן להודות בזה: התנסיתי במינימליזם דיגיטלי.
ציינתי שקאל ניופורט הוא מילניאל כדי להדגיש כמה הוא חריג בדורו: מלבד העובדה שהספיק הרבה מאוד לפני גיל ארבעים, הוא מילניאל שמעולם לא התחבר לשום רשת חברתית. יש לו בלוג מצליח כבר יותר מעשור, אבל חוץ מזה נשמע שהוא מנהל חיים אנלוגיים להפליא, יחסית לחוקר בתחום מדעי המחשב ובכלל. "מינימליזם דיגיטלי", שיצא בשנה האחרונה וזכה לסיקור נרחב, הוא אפוא ספר עזרה עצמית שנכתב מעמדה שונה מזו של רוב הספרים בסוגה. אלה בדרך כלל יוצרים הזדהות באמצעות סיפור אישי של המחבר, שפעם היה במצב דומה לזה של קוראיו – רווק, לא רזה, לא-יוצלחת, תפרנית, דחיין* – ולרוב הספר יתאר את סיפור ההיחלצות האישי של המחבר וימשיך במסקנות מנומקות וצעדים פרקטיים על פי ניסיונו. הגישה של ניופורט היא אחרת, וראוי לציין שהוא עשה מאמץ לצמצם את הפער בינו ובין קוראיו: אמנם הוא עצמו תמיד היה מינימליסט דיגיטלי אדוק, אבל הוא מבין ש-99% מהצעירים סביבו רחוקים מזה, ולכן החל את כתיבת הספר באיסוף משתתפים לניסוי שכולל מעין צום דיגיטלי: Digital Declutter.
יותר מ-1600 מתנדבים הצטרפו לניסוי וירטואלי שערך ניופורט ובו התבקשו להתנתק מכל כלי טכנולוגי חדש למשך חודש. יש כמה התלבטויות שניופורט מפרט ולא מגיע למסקנות חד-משמעיות בנוגע אליהן, למשל בשאלה מהי טכנולוגיה חדשה (נטפליקס כן, אבל האם טלוויזיה לא?), והוא מתעכב רבות על השאלה מהי התנתקות ועד כמה היא אפשרית.
ניופורט מטיף כבר כמה שנים להתנתקות מהרשתות החברתיות לכל הפחות, ויש לו תשובות טובות לטענות הנגד שקוראיו מעלים, טענות על הרצף שבין "הרשתות החברתיות הן כה חיוניות לי שאין סיבה שארצה להתנתק מהן" ובין "הן כה הכרחיות לי שאין לי אפשרות להתנתק מהן". בעזרת מחקרים וניסיון אישי הוא מראה שהן מוטב והן אפשר לחיות בלעדיהן. בנוגע לכלל הכלים הטכנולוגיים, הוא מציע לפחות ניתוק המוגבל לחודש מטכנולוגיות אופציונליות.
אלוהים ישמור, מהן טכנולוגיות אופציונליות בשלהי 2019? על פי ניופורט, ההגדרה פשוטה: כל טכנולוגיה שהפסקת השימוש הזמנית בה לא תפגע פגיעה ניכרת בחייך המקצועיים או האישיים. נראה שהוא מודע לנזילות המושג והקושי להגדיר אותו, והוא מפרט שלל דוגמאות מנסייניו, שכל אחד מהם הגדיר על פי נסיבותיו מה נחשב אופציונלי. אני עצמי התלבטתי מאוד בשאלה הזאת, ושוב ושוב תהיתי עד כמה אני מרמה בתשובותיי. אם אני מאזינה לספר דרך הטלפון, האם זה באמת טכנולוגי? לפחות לא מדובר בסטרימינג, כלומר אין צורך להתחבר לאינטרנט תוך כדי ההאזנה. נניח שהוא כן פסול על פי שיטתו של ניופורט, אבל מה אם אני מאזינה לספר כדי לכתוב עליו לבלוג? האם הבלוג הוא חלק מהעבודה שלי? ואם כן, מדוע פתחתי אותו? מדוע ייצרתי לעצמי עוד עבודה?
הבלבול בנוגע לשאלות מהי עבודה ומהי לא עבודה במרחב הדיגיטלי, מהי טכנולוגיה אופציונלית ומתי אנחנו מרמות את עצמנו כשאנחנו מנסות לקבוע גבולות ברורים, הוא בלבול שמבהיר היטב את העומס הנפשי והיעדר האוטונומיה הברורה שבחיים המתנהלים בתוך המרחב הדיגיטלי – או ליתר דיוק, בחיים שהמרחב הדיגיטלי התנחל בתוכם ומתעקש לקנות לו שביתה בעוד ועוד מרחבים.
מושג האוטונומיה הוא מושג בסיסי במערך השכנוע שניופורט מפתח ומנמק לכל אורך הספר: הוא לא סותר את הטענה שהטכנולוגיות החדשות הן מעבר לזמן וקשב, אלא הן דווקא מועילות לחיים – וזאת כדי להבהיר שזו לא שאלה של תועלת, אלא שאלה של היכולת לבחור. לדבריו יש בעיה גדולה בכך שהטכנולוגיה תופסת כל כך הרבה מקום בחיינו, ומעולם לא עצרנו לבדוק האם זה מה שאנחנו רוצים, או לפחות האם אנחנו מעוניינים להשתמש בה בהיקף מופרע כל כך. במקום להקדיש לכך שיקול דעת, ולמרות חשדנות בריאה שהתפתחה בשנתיים-שלוש האחרונות, רובנו בוטחים במוצרים שמהונדסים במיוחד כדי להשתלט על כמה שיותר מתשומת הלב והזמן שלנו ואיננו מנסחים פרוטוקול משלנו לשימוש בהם.
אמנם מעולם לא הייתי בין המשתמשות הכבדות של הרשתות החברתיות ושאר שואבי הזמן מהאינטרנט (מהו סטורי? לא יודעת; מהי צפיית בינג'? אמנם אני יודעת, אבל הדבר הכי קרוב לזה שעשיתי היה לא לקום מהספה כשהטלוויזיה דלוקה על שידורי הכבלים, או לצלוח את חמש השעות של "תמונות מחיי נישואים" בהקרנה בסינמטק), אבל אני בהחלט מרגישה שהמושכות כבר לא בידיי, ושיכולת הריכוז שלי לאורך זמן נפגעה משמעותית בגלל פייסבוק, ווטסאפ וההרגל המגונה לבדוק את תיבת האי-מייל מספר דו-ספרתי של פעמים ביום.
הנסיינים שגייס ניופורט דיווחו על השלכות הרבה יותר קשות, ורבות מהן התגלו רק תוך כדי חודש ההתנתקות: היעדר חיי חברה, היעדר תחביבים, עייפות וכמובן – החמור מכול – אנשים דיווחו שזה כמה שנים לא קראו שום ספר! אולי גם כאן אני מרמה בחסות שטיפת המוח של המוצרים הדיגיטליים שאיני משלמת עליהם אלא בכמות נכבדת של תאי מוח, אבל נראה שהפקתי יותר יתרונות מהאדם הממוצע עקב מכירת הפרטיות והקשב שלי לרשתות החברתיות. גם לפני הניסוי וגם אחריו אני מתעקשת שהיכולת לשמור על קשר עם אנשים וליצור קשרים חדשים באמצעות הרשתות החברתיות היא לא רק אשליה מיתממת שהנהלת פייסבוק משווקת, אלא דבר שבאמת מוכיח את עצמו שוב ושוב בחיי. מלבד העובדה שלבלוג הזה כנראה היו רק קוראים בודדים אילולא הייתי פותחת לו עמוד פייסבוק נלווה, ושבזכות הנוכחות שלי ברשת החברתית קיבלתי לא מעט הצעות עבודה, באמת יש לי לא מעט חברים, בעיקר בחו"ל, שקשה לשמור איתם על קשר ללא הכלי הזה.
לרוב מנסחים את האשליה של חיי חברה אמיתיים שפייסבוק מספק כתמונה די עגומה, למשל חברים מיותרים מהתיכון שהרשתות החברתיות מאפשרות לך לדעת דברים שאינך מעוניינת לדעת עליהם – במקרה הטוב, ובמקרה הרע דיכאון וחרדה שנובעים מההכרח להשוות את עצמך לתמונה הזוהרת והכוזבת לרוב שאנשים נוטים להציג שם. כאן נראה לי שצריך לקחת בחשבון שהספר נכתב בתוך ובעבור החברה האמריקאית, שכנראה סובלת יותר מבידוד וניכור. אני מסיקה זאת על פי העובדה שבפרק 6 נמצא חלק שלם שחושף בפני הקורא את רעיון הפנאי (כך, בין השאר, בכמה עמודי בלהות התוודעתי לפרטים של מהו קרוספיט), שגרם לי לתהות האם אני פשוט מבוגרת מספיק בשביל לזכור מהו תחביב, אבל גם להכיר תודה על כך שרוב הקשרים שאני מנהלת ברשת הם אכן רק אמצעי תמיכה לקשרים IRL (In Real Life, שמדהים שהוא מונח שגור בעולם שאנו חיים בו ולא ברומן מד"ב פשטני).
אמנם תקופת ההתנתקות שגזרתי על עצמי, שהסתכמה בחודש וכמה ימים, לא הייתה תקופה מסעירה של גילוי, אבל בהחלט נהניתי ממנה. מהנה במיוחד הייתה תקופת ההכנה בימים שלפני, שבה הרהרתי בערגה באוקיינוס הזמן הפנוי הרוגע שאשוט בו בבטחה ברגע שאכריז על התנתקות ואסיר את הציפייה לזמינות תמידית לתקשורת, מאחרים אבל בעיקר מעצמי. עוד לפני חודש ההתנתקות התנסיתי בתוסף לכרום שמוחק את הפיד בפייסבוק ובמקומו מאפשר לך להציג ציטוט לבחירתך. הייתי מרוצה מאוד מהציטוט הכה רלוונטי שקבעתי לי על פני הפיד המתעדכן תדיר:
למעשה עד עכשיו, אם כי רק בגרסת הדסקטופ, נשארתי עם הפיד שנמחה לטובת קנאוסגורד.
נהניתי גם מהשקט היחסי של החודש הזה, גם אם לעיתים התגעגעתי לדיונים בקבוצות מסוימות שאני חברה בהן, לאפשרויות הכתיבה הבלתי מחייבת שפייסבוק מאפשרת לי או לצפייה בשטויות ביו-טיוב. בימים הראשונים של הצום הדיגיטלי הרגשתי מלאת מוטיבציה להשקיע את עצמי בפעילויות קטנות אך כאלה שדורשות ריכוז, ואילו הייתי מנסה לגשת אליהן כשאני כפופה לשטף הודעות והתראות או סתם לשימוש גחמני בטכנולוגיה, כנראה הייתי ממשיכה לדחיין אותן עוד הרבה זמן. כך למשל ניקיתי שידת מגירות מעופשת שבילתה בבית הוריי בעשור האחרון, ובה מצאתי עדויות רבות לחיים האנלוגיים הענפים שנהגתי לנהל. לדוגמה, הנה כפולת עמודים מיומן שניהלתי עשור לפני פתיחת הבלוג, ובו תיעדתי, לעצמי בלבד, אילו ספרים קראתי באוטובוס בדרך לשירות הלאומי:
בתקופת ההתנתקות אמנם קראתי גם בין פעילויות וגם כפעילות פנאי מרוכזת יותר בבית, אבל התאכזבתי לגלות שהמרחק מהטלפון ומהמחשב עדיין אינו מאפשר לי לבלוע ספרים שלמים זה אחר זה כמו שדמיינתי, ואף לא לקרוא אחד בנחת למשך שעה, אלא השקט שייצרתי לעצמי היה מאוד מוגבל. אולי זו פשוט תכונה פנימית, ותמיד אהיה עדיין בעלת אותה תודעת קוף מקפץ שמתחילה לקרוא הרבה ספרים בבת אחת, מפסיקה את הקריאה באמצע לטובת שלל חובות וחשקים ויוצרת ערימות בלתי אפשריות של ספרים ברחבי הבית והקינדל. זה אופן קריאה שמצד אחד מושפע מכלכלת תשומת הלב הנוכחית והמזיקה, ומצד אחר הוא לא בהכרח רע אם בוחרים בו מתוך אוטונומיה. נזכרתי שהסחות דעת היו קיימות עוד לפני האינטרנט ואפילו הטלוויזיה, ובסופו של דבר הגורם היחיד שהצליח לקבע אותי למיטה עם ספר לכמה שעות איכותיות היה שילוב של שפעת אימתנית וטקסט שמספק קריאה סוחפת. אבל גם קריאה שנקטעת אחת לכמה דקות היא בעלת ערך.
יש להדגיש כי המטרה של הצום שניופורט מציע אינה ניקוי רעילים זמני (detox) אלא מיון, סילוק המיותר וסידור מחדש של החיוני (declutter) – לא חופשה שחוזרים ממנה לחיים הקודמים, אלא התרחקות לצורך עריכת שינוי מהותי. עליי להודות שעל אף שהסכמתי מאוד עם הצורך הדחוף באוטונומיה, אולי אצטרך עוד חודש של צום כדי למקם את שלל הכלים הדיגיטליים שאני משתמשת בהם על הרצף שבין הכרחי, מועיל, מיותר ומזיק, ולנסח לעצמי גבולות ברורים מספיק. נסיינים מסוימים, שמן הסתם ניופורט בחר להדגיש את חוות דעתם, דיווחו על חוויה משנה חיים, אבל ייתכן שכגודל הבעיה כן גודל המהפך, וייתכן שאני פשוט עוד לא מוכנה נפשית למהפך בסדר גודל כזה.
השאיפה לסדר וניקיון והסברה שצלילות מחשבה גלומה אך ורק בהם היא אמנם די אינטואיטיבית, אבל גם אופנתית, כמו הרבה אידאלים בלתי אפשריים. ספק אם ניופורט, המתגאה בהשתייכותו לאסכולה הישנה, יהיה מוכן להודות בכך שהוא רוכב על גל שצמח דווקא ברשתות החברתיות – מינימליזם – גם אם זו הכותרת של ספרו (הרי תמיד אפשר להאשים את היח"צ).
זה לאו דווקא חיסרון של הספר, שמשלב בהצלחה בין שיח עכשווי וכתיבה בהירה ונוחה ליישום ובין הפניות לדוגמאות קדם-דיגיטליות. דוגמאות אלה ממחישות את הטענות נגד חיבור בלתי מבוקר לטכנולוגיות חדשות ובעד התבודדות לפרקים, התעמקות ממושכת וסוג של פרישוּת. ניופורט כותב בהרחבה על פרקטיקות בסגנון שמצא אצל אישים כמו אברהם לינקולן והנרי דייוויד תורו (ואישה אחת, וירג'יניה וולף, שמודל ה"חדר משלך" שהציעה היה פחות בר-קיימה לרוב הנשים אז, ואולי גם היום) כדי להשיג בהירות מחשבה למען מטרות נעלות, וגם מציג ממצאים מפתיעים על האימוץ של טכנולוגיה בקרב קהילת האמיש בארה"ב. כל אלה משכנעים מאוד, אבל ייתכן שהם מציבים רף גבוה מדי ומסיטים את הדיון מהעובדה שרוב קוראי הספר חיים בעולם שונה מדי, שבו גם מאמצים עילאיים להשיג אוטונומיה על הקשב והזמן שלך לא יפיקו תוצאות דומות.
"גם אני נפלתי בחרא," אמר לי פעם חבר כדי לבשר שגם הוא פתח חשבון בפייסבוק, גם אם עשה זאת באיחור-מה. אני חושבת שזה היה לפני עשור. עכשיו כשאני מנסה להסביר לעצמי מדוע גם הפוסט הזה נכנס בקטגוריה האפולוגטית של ספרים שמביך אותי לקרוא, מלבד השתייכותו לסוגה שנחשבת נחותה, המשפט הזה מהדהד בראשי כמלכודת דו-כיוונית: היעדר האוטונומיה הוא אכן "נפילה", וכך ניופורט מתאר את המציאות הדיגיטלית שאנו נמצאים בה כאורח חיים שנקלענו אליו במקום לבחור בו במודע. מצד אחר, המבוכה מתעוררת בי לא רק נוכח העובדה שבסופו של דבר גם אני חלק מהעדר שאינו יכול לחיות בלי מסכים מרצדים, אלא גם משום ש"נפלתי בחרא" של הצורך להתנתק מהם כליל כדי לנסח מחשבה ברורה על השימוש שלי בהם (וייתכן שאף בכך נכשלתי). אחרי הכול, אני דווקא מאמינה שיש ערך בלעשות את הדבר שכולם, כמעט בלי יוצא מהכלל, עושים – שכן אחרת קשה להבין את המצב האנושי. נכון, לאוטונומיה יש ערך רב. ועם זאת כל כך אנושי – ולפיכך גם הכרחי, מועיל, מיותר ומזיק – שיפריעו אותה מפעם לפעם.
* את רשימת הדוגמאות ביססתי על התוודעות לשלל ספרים מהסוגה דרך הפודקאסט המבדר והמומלץ By the Book.
Cal Newport, Digital Minimalism: Choosing a Focused Life in a Noisy World, Portfolio, 2019
ולנסיעה הבאה: אחרי הכול, אי אפשר בלי קצת פרוזה מהסוג המסורתי, גם אם היא עוסקת בנושאים חדשים לגמרי בספרות. דייב אגרס פרסם את The Circle ב-2013, ומדהים להיווכח שמאז הוא כבר הספיק להתיישן. "המעגל", שלא תורגם לעברית, הוא רומן על חברת היי-טק תמנונית שמשמשת הן רשת חברתית חובקת-כול והן כל דבר אחר שאפשר לעשות עם האינטרנט, הכול בכלוב זהב ריכוזי אחד. הסיפור, שעוקב אחר צעירה שמתקבלת לעבודה נחשקת בתאגיד הענק, עוסק בין השאר בהיעדר הבעייתי של החיים האנלוגיים ובעיקר בהיעדר הפרטיות שנכפה בידי המודל הטוטליטרי-משהו של הרשת החברתית. אמנם הטקסט חסר תחכום במידה רבה, וכמעט בלתי מעניין משום שהוא מתאר מציאות שברובה כבר התקבעה בשנים האחרונות, אך צריך לזכור שיש משהו מאוד מאתגר בכתיבה על העתיד הקרוב. מסקרן לתהות תוך כדי הקריאה האם הכיוון שהחיים במרחב הדיגיטלי מתקדמים בו הוא התפתחות סבירה או מהלך ניהיליסטי מחושב שעיצבו מוחות מבריקים אך לאו דווקא הגונים.
קישור ישיר
חיפשתי ביקורת על ספרים של ניופורט, וכך הגעתי לפוסט הזה ונהניתי ממש. שמחה שגיליתי את הבלוג, את כותבת נהדר!
קישור ישיר
תודה רבה, וברוכה הבאה (:
קישור ישיר