עולם שכבר אינו זקוק לנו, שמעולם לא היה זקוק לנו

אמנם אני מקפידה לקרוא הרבה ספרות עכשווית כדי לקרוא ספרות על דברים שקורים עכשיו, אבל לא פעם נדמה לי שרובה נכתבת על העולם של אתמול, מה שגורם לי להרגיש מעט מרומה. אם כי זה לא מפתיע – בשביל לכתוב ספרות עשירה ומעמיקה צריך זמן לעבד אירועים, וגם אם הם כבר קרו, נדרשות שנים כדי להוסיף להן עוד שכבות של דמיון ספרותי. ובכל זאת, אם יש משהו שמעניין אותי לקרוא עליו זה ההווה והעתיד, והייתי מצפה שכותבים ינסו לרצות קהל יעד כמותי.
אם לדבר קונקרטית, חיכיתי לספרות על מצב חירום, או לפחות כך הייתי מגדירה את היום, או מחר. והנה הספרות הזאת הגיעה אליי בכריכה רכה שלקחתי לטיסה, אף שהיא רחוקה כאלפי שנות אבולוציה ממה שמכונה "ספר טיסה": קובץ הסיפורים Leaving the Sea (2014) מאת בן מרקוס האמריקאי הוא לא הקובץ הסטנדרטי של סיפור ועוד סיפור על אנשים שקורים להם דברים בתוך שניים עד חמישים עמודים. אפשר למנות כמה מוטיבים תמטיים בו ובהם גם מצב החירום, אבל הטקסטים שבספר הזה לא נראים כמו שמדמיינים ספרות על מצב חירום: היא לא רוויה המצאות אכזריות, ואין בה דחיפות. בן מרקוס ניגש אל העתיד המאיים ללא פאתוס של נביא, אלא בנינוחות ויסודיות של קברן. הוא מתאר את העתיד שכולנו כבר יודעים עליו אך מתאמצים להדחיקו, ואת הגורלות שנחרצו מראש או שחרצנו במו הרגלינו. במקום הדרמה הגדולה, הוא נובר בתרחישי אסון באיטיות פיוטית, מתעכב על כל פרט ופרט שכבר מוכר לנו היטב וממציא אותו מחדש בלשון של עולם שכבר אינו זקוק לנו, שמעולם לא היה זקוק לנו.

Leaving the Sea

הקובץ Leaving the Sea מתחיל דווקא בארבעה סיפורים מסורתיים למדי, אבל כאלה שמתרחשים בהווה-עתיד מנוכר, גם אם מאוד נגיש לתפיסתנו: הבן הכושל מגיע לביקור משפחתי כושל; מרצה מתבזה בהנחיית סדנת כתיבה על אוניית תענוגות; צעיר בעל מחלה כרונית ננטש בידי זוגתו, בעודו עובר טיפולים מסוכנים בגרמניה; אב לתינוק הסובל ממחלת ריאות מאבד קשר עם האקסית שלו, הפרטנרית למשמורת המשותפת.

רק בחטיבה הבאה בספר מגיעים סיפורים בעלי מבנה מפתיע, למשל בסגנון ראיונות קצרים עם גברים נתעבים, רק על הישרדות בעולם שיסודותיו מתפוררים, אבל באמת מתפוררים, מן היסוד. בהמשך הספר אפשר למצוא כמה סיפורים שמשתמשים בזרם התודעה המוכר והטוב, ומשלבים אותו בהומור וסרקזם משובחים. בין השאר הם משמשים מעין הכנה לטקסטים המאתגרים באמת, כמו הסיפור הנושא את שם הקובץ וכתוב כמשפט אחד ארוך על דברים שקרו לפני אירוע אחד מכריע שאיננו יודעים מהו, או Origins of the Family, שהוא מעין סיפור בריאה אנציקלופדי שבסיום קריאתו אולי תרגישו צורך לפשוט את הגוף שלכם כדי לגלות אם אתם לובשים משהו תחתיו. כאלה מין הפתעות. לדעתי אפשר להכיל אותן למרות הקושי שאוונגרד מציב, פשוט כי גם הטקסטים המאתגרים ביותר של מרקוס מלאים באותו הומור מושחז. דווקא נחמד להתפרץ אל תוך כל אחד מהמבוכים שלו, לפחות בזכות הידיעה שהם לא נלקחים ברצינות תהומית.

בן מרקוס הוא סופר אמריקאי בן חמישים וקצת, יחסית לגילו פרסם מספר רב אך לא פנומנלי של ספרים, זכה בפרסים שוליים והיה מועמד בלבד לפרסים פחות שוליים, מלמד כתיבה באוניברסיטת קולומביה – ושום דבר בביוגרפיה הצפויה שלו אינו מכין את קוראיו לטקסטים החדשניים שאפשר למצוא עוד מראשית הביבליוגרפיה שלו. למעשה ספרו הראשון, The Age of Wire and String מ-1995, נחשב לטקסט הקשה ביותר שהפיק עד כה, מעין עולם שנבנה אט-אט באמצעות הגדרות החורגות מהשפה הטבעית והמוכרת, טקסט שהדרמה העיקרית בו היא חלוקה לקטגוריות ולאו דווקא התרחשות, וגם לכו תבינו מהי ההתרחשות המתוארת שם. הקריאה בספר הביכורים שלו מתישה כמו שהיא נשמעת, ואכן לא צלחתי את רובו. עם זאת, עכשיו שהתמודדתי עם הטקסטים המאתגרים של Leaving the Sea אני מרגישה ביטחון לחזור אליו, ולו רק כי נזכרתי שהבנה מלאה אינה תנאי להתמסרות לטקסט ספרותי. משמח אותי למצוא סיבה לחזור אחורה בכתביו של סופר כי הפעולה הזאת נותנת את הרושם שגוף היצירה של אותו סופר הוא פרויקט. אני אוהבת פרויקטים, ואם סופר הופך את מכלול יצירתו לפרויקט, נראה לי סביר ואף רצוי להפוך את הקריאה שלה לפרויקט.
החידוש של מרקוס הוא בעיקר בשפה: המשמעות אינה יציבה וכאילו מומצאת מחדש, והשימוש במטפורות גם הוא הולך ונעשה קשה,  כאילו מישהו הכין מקרא מפורט של התנועה הסוראליסטית ואז גזר בו את כל המילים, ערבב אותן והדביק מחדש, במידות שוות של היגיון ואניגמטיות. כפי שהזכיר המחבר בריאיון, הוא מנסה לגרום לאנגלית להישמע כמו שפה זרה. ואפשר להגיד זאת לחובתו או לזכותו – הוא בהחלט מצליח במשימה.

המינונים השווים של מסורת ואוונגרד ב-Leaving the Sea נועזים בעיניי, גם אם אפשר לומר שדייוויד פוסטר ואלאס כבר שיחק משחק דומה עם המחויבות לצורות המקובלות והנטישה שלהן. אולי יש כאן עניין של רכישת אמון בסופר שמוכיח קודם כול שהוא מסוגל לתקשר באמצעים הרגילים ורק אז מנסה ללמד אותך שפה אידיוסינקרטית לחלוטין, אבל לפי הצהרותיו של הסופר עצמו, נראה שמראשיתו הוא סופר שהתעניין קודם כול בשבירת צורות ומוסכמות ורק לאחר מכן התרכך והחל לחקור רעיונות ישנים כמו עלילה ודמויות. אגב, אני לא יודעת אם זה בגלל גילוי מאוחר של פיתוח דמויות או פשוט היעדר דמיון, אבל הגיבורים של מרקוס בקובץ הזה דומים זה לזה באופן מחפיר, כמעט משוכפלים. רוב הגיבורים בסיפורי הקובץ שהם אכן "סיפורים" במובן המקובל הם גבר נירוטי ובלתי מושך, ופעמים רבות מצטרפת אל הסיפור אישה צעירה שהיא דווקא כן מושכת, מה שמעורר את כעסו של הגיבור. אם הקריאה בטקסטים של מרקוס לא הייתה כה מספקת, גם אני הייתי כועסת.

פרט למשובחוּת הגואלת את הקובץ, היעדר הגיוון בדמויות אולי גם מתכתב עם הנושא הגדול יותר שמלווה את הפרויקט הגדול של בן מרקוס בעלילה ובלשון: פוסט-הומניזם. כלומר אולי העיסוק בבני אדם מיותרים ומאותגרי זיווג מכין את הקרקע לטקסטים הנרטיביים פחות, שבהם נרמז כי אנושיות היא מאפיין ישן ופגום שהקיום צפוי להתגבר עליו. אחרי שהייה ארוכה מדי בקרב ספרים שהם מעולים אמנם, אך שהישגם הגדול הוא העמקת ההבנה של אותו יצור מוגבל שהוא אנחנו, חיכיתי בקוצר רוח לספרות פוסט-הומניסטית. והנה היא הגיעה, נועצת שיניים בחרדות שלי על מידת הנזק שבני אדם מסבים ליקום, ופורשת בקרת נזקים פיוטית מאין כמוה.
שום סיפור בקובץ אינו עונה להגדרה של דיסטופיה, אבל זה אכן העולם שבן מרקוס כותב עליו: הוא מתקדם ועלוב, ולא כל כך שונה מהעולם שלנו. למעשה האווירה הדיסטופית היא רק רקע עמום לחיים המינוריים של גיבורי הסיפורים, שמוצגים לנו בייחוד ברגעי אנטי-קליימקס. נקודת המבט היא הדבר החדש פה. במובן הדיסטופי, היא חדשה ומזעזעת כי היא מביעה את מה שניאלץ להכיר בו במוקדם או במאוחר: האדם הוא לא נזר הבריאה, ומרבית הפרטים בו בכלל לא אטרקטיביים.

קראתי את מרבית הקובץ בטיסות הלוך-חזור לניו יורק, כאשר במחי הלוך-חזור מחקתי בגסות את כל האדיבות שהפגנתי כלפי כדור הארץ בעוד שנה של אי-החזקת רכב פרטי. כאמור, לא מדובר בספר שמעביר טיסה בנעימים, ואולי התנאים הדחוקים של טיסה במחלקת בני אדם אפילו העצימו את חוויית הקריאה הכרוכה באתגר ומידה של סבל. למרות זאת, היה משהו הולם בלקרוא על עתידה העגום והלא כל כך אנושי של האנושות בתוך מכונה משוכללת ולעיתים קטלנית, ועוד בדרך למדינה שבכוחה להגדיר מחדש את היחסים בין האדם לכדור הארץ, ושאם לא תעשה זאת, כולנו נמות פחות או יותר.

 

Ben Marcus, Leaving the Sea: Stories, Granta, 2014

 

ולנסיעה הבאה: מהצצה ב-Notes from the Fog, קובץ הסיפורים של בן מרקוס שהתפרסם בשנה שעברה, ניכר שמרקוס הולך ומתקרב אל מחוזות הפרוזה הקצרה כפי שהיא מוכרת לנו וזונח את ההארדקור-אוונגרד שאפיין אותו בתחילה. על מוטיב האפוקליפסה ומצב החירום הוא דווקא שומר, כפי שאפשר לראות בשני סיפורים מתוכו שהתפרסמו בניו יורקר, בשניהם התפוררות הציביליזציה מונחת כרקע למערכת יחסים מידלדלת בין גבר לאישה ומשמשת מצע לטקסטים הרבה יותר קריאים אך עדיין מבריקים. בראשון, Blueprints for St. Louis, מסופר על זוג ארכיטקטים שמעצבים אנדרטאות להרוגים בפיגועי טרור (ואפשר להאזין לו בקולו של המחבר כאן), ובשני, Stay Down and Take It, זוג עייף שמתגורר על אי מלאכותי בורח מסופה בשם בוריס (וגם לו אפשר להאזין בקולו של המחבר, כאן).

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *