אם יש משהו שמעצבן אותי, זה דף הפייסבוק של סיטיפס, החברה שמפעילה את הרכבת הקלה בירושלים. בכל מיני מועדים יהודיים מופיעות בעמוד תמונות של הרכבת הקלה בתוספת בועות דיבור, ובהן הרכבת מספרת על הבישולים הרבים שהיא עסוקה בהם לקראת ארוחות החג, דואגת בנוגע למשקל שלה אחרי ארוחות החג, מחמיאה לגזרה של הרכבת הקלה הבלגית ומנקה חמץ מבין המסילות. הבנתם? זה מצחיק כי המילה רכבת היא בלשון נקבה.
ההומור של סיטיפס מעצבן לא רק כי הוא מנציח סטראוטיפים מיזוגיניים-משהו, אלא גם כי הוא נוגע בנקודה נכונה: רוב המשפחות הישראליות מתנהלות בערך אותו הדבר, ובייחוד בחגים. מצד אחד חגים הם גורם מאחד ומחמם לבבות, ומצד אחר מאכזב להיזכר שמשפחות ישראליות לא רק חולקות את אותן מסורות, אלא האומללות שכרוכה במסורות האלה דווקא לא מי יודע מה מתגוונת ממשפחה למשפחה. גם בפסח הקרוב לא רק נקרא כולנו את אותו טקסט עתיק, מעניין אך אלים להחריד, אלא גם נאריך את קריאת ההגדה יתר על המידה בשל ויכוחים על אילו חלקים ממנה חובה לקרוא ואילו רצוי להשמיט, אותו דוד יספר את אותה בדיחה מיותרת על אותו קטע בטקסט, תהיה אותה עוינות רוחשת בין בני משפחה מסוימים שנפגשים בחגים בעל כורחם, אותה אם או סבתא שתתרוצץ בין שולחן הסעודה למטבח במקום לשבת ולאכול עם כולם ואותו אב או סבא שישב בראש השולחן וינהל את הסדר באדנותיות.
מנקודת מבט ספרותית יש ערך רב לדמיון המשמים הזה בין משפחות, הרי זו בדיוק הסיבה שקוראים רבים מסוגלים להזדהות עם אותו טקסט אינטימי, גם במרחק שפות ודורות שונים. ועל כך בדיוק מבוססת המסורת של קריאת אגדות ומעשיות לילדים, גם אם נאספו בגרמניה במאה ה-19 – הם מציגים קונפליקטים בסיסיים ואוניברסליים כל כך, שגם אדם בראשית חייו יוכל להבין. ולכן זה גם לא מקרי שמעשיות דומות מאוד סופרו בחלקים שונים מאוד של העולם ללא השפעה הדדית, כאילו רוחות של סיפורים מסוימים נועדו להתפזר בין כמה יבשות. מעין רוגל עשתה מעשה שלא ייעשה, וכתבה מעשייה – שכן מעשיות לרוב לא נכתבות, אלא מתהוות להן תוך כדי העברה בעל פה ממקום למקום ומדור לדור. ואת המעשה הנועז שלה אני מקבלת בהערכה רבה, כי לקראת פסח הזה אני מרגישה צורך דחוף בטקסט פולחני חדש.
את יער הגדירה רוגל "מעשייה אפלה למבוגרים". על האופל אפשר להסיק כבר ממבט בעיצוב הכריכה היפהפה בשחור-לבן. אבל מדוע דווקא למבוגרים? דווקא מעשיות אפלות הן לא נחלתם של ילדים בלבד. אולי ההקשר ההיסטורי והמקומי הוא שדורש ניסיון חיים כדי לקרוא את יער על כל ממדיו. לדוגמה, כך נפתח הספר: "בארץ חמה וקירחת, מת איש זקן" (עמ' 11). רק קורא מבוגר יתפוס מיד שאף על פי שמדובר במעשייה, מקום ההתרחשות שלה לא יכול להיות אחר מאשר ממש כאן, בישראל. הלשון החסכנית של רוגל הולמת את הז'נר היטב, ובכל זאת מצליחה להעביר נפח היסטורי במילים מעטות, כאשר מתוארת ילדותו של האיש הזקן שמת בתחילת הסיפור: מילים כמו "מלחמה", "ארץ רחוקה", "רכבת" (לא זו מתחילת הפוסט) ובייחוד "יער", מילה נפוצה פחות בארצות חמות וקירחות.
אבל לא מדובר בסיפור שואה סטנדרטי בשום אופן, ולמעשה זה לא סיפור שואה כלל, אלא סיפור על סיפורים שלא סופרו ועל יצירת סיפורים חדשים, משלימים או חלופיים. חצי מהפרקים הקצרצרים של יער עוסקים בעבר: בעברו של הזקן, שבהיותו ילד משפחתו הועלתה אל קרונות הרכבת הצפופים, ומשנותר לבד הסתתר ביער ונשאר בו עד שהסתיימה המלחמה. גם אחרי שבגר, נישא ועבר אל הארץ החמה, המשיכו לעלות בו זיכרונות מאותו היער, אך לא סיפר עליהם לאיש. החצי האחר של הפרקים ביער עוסק בהווה: בימים לאחר מותו של הזקן שחי פעם ביער, בבתו היחידה המפנה את דירתו הריקה ומנסה לחלץ ממנה זיכרונות מוצפנים, ומסופר בהם גם על בן זוגה ועל בנם, שמתמודד עם מות הסב בדרך יצירתית.
הסיפורים המשפחתיים שאיש אינו מוכן או יכול לספר הם הכוח שמניע את העלילה בספר הקטן הזה, והם מוטיב מוכר בכל בית גם בלי קשר לחוויית השואה. לאחרונה הזדמן לי לחשוב הרבה על סודות משפחה, ולהבין שאחד הדברים הבעייתיים במשפחות שלא מדברים בהן על כלום הוא שבמקום שבו אין סיפורים לא נשאר חלל ריק, אלא תמיד יימצאו סיפורים חלופיים שישלימו את הפער. ועל פי אותו היגיון, גם סיפור שאמנם מועבר מהורים לבנות ולבנים ולנכדות ולנכדים, אך מושמטים ממנו פרטים מכריעים, תמיד יושלם בעזרת הדמיון. אני בהחלט יכולה לתאר לעצמי שהרבה סיפורי גבורה ששמעתי על הסבא רבא והסבתא רבתא הם תוצאה של טלפון שבור בין-דורי, של בחירה להמציא קווי עלילה הרואיים במקום מורכבויות שגיבורי הסיפורים לא רצו לעסוק בהן בזמנם.
ביער של מעין רוגל יש קול של מספר כול-יודע, מעין מספר מיתי כפי שנוכל למצוא בכל מעשייה, שחושף את כל הפרטים שבני המשפחה אינם מספרים זה לזה ומוסר אותם לקורא בתמציתיות. אם המשמעות של "הגדה" קשורה בצורך להעביר את אותו נרטיב מדור לדור כדי להנציח סיפור מכונן של עם או של קבוצה אחרת, יער מחליף את ההגדה באגדה, ובמקום הסיפור הקונקרטי שהמשפחה תשוב ותספר בפירוט של דצ"ך עד"ש באח"ב, נחשפת בו מעשייה פנטסטית על הדרכים הבלתי מילוליות שבהן העבר בכל זאת מחלחל אל ההווה ומשתתף ביצירתו של דבר-מה חדש.
הייתי זקוקה לספר כמו יער בדיוק בתקופה שבה אני תוהה איך אפשר לחוש חיבור למורשת בסביבה משפחתית שתקנית, שיש בה יותר חורים בעלילה מאשר סיפורים. מטפורת היער אמנם שחוקה ובנלית כשמשתמשים בה בשדה הסמנטי של המשפחה (אילן יוחסין, התפוח לא נופל רחוק מהעץ וכו'), אבל במקרה של הספר הזה המטפורה מתרעננת בזכות חיבור בין היער הקונקרטי ששימש מסתור בימי מלחמת העולם השנייה ובין היער הפנטסטי שמחלחל אל הבית של הבת, החתן והנכד בתור סמל להמשכיות שהיא כורח המציאות, גם אם השתיקה והמוות מאיימים לקטוע אותה. או במילים אחרות, יער מזכיר שעץ הוא לא רק מבנה הייררכי של שורשים, גזע, ענפים ועלים, אלא גם אורגניזם מורכב ובלתי צפוי שזוכר מתוקף היותו אורגניזם, שמכיל בתוכו חלקים מסביבתו ומפזר בסביבתו חלקים ממנו. ועוד הוא מזכיר שכל מפגש עם אדם קרוב מצמיח סיפור, גם אם זה לא הסיפור האחד והשלם על העבר שאנו מצפים לשמוע שוב ושוב, כאילו לא מאסנו בקריאת ההגדה.
מעין רוגל, יער, מרווחים – הוצאה עצמית, 2016
ולנסיעה הבאה: "הנערה ללא ידיים", המעשייה המרתקת שרשמו האחים גרים (ונמצאת ברשת במקור ובתרגום לאנגלית), היא אולי גם מעשייה אפלה למבוגרים – אני לא בטוחה שסיפור על אב שמסכים לכרות את ידיה של בתו היא משהו שילדים צריכים לשמוע לפני השינה. בכל אופן, אני ממליצה לקרוא את המעשייה בתשומת לב למוטיב היער בה, ולהיעזר בניתוח המחכים שהתפרסם בבלוג של מרית בן ישראל, מקור העשרה בלתי נדלה בעניין מעשיות ונושאים רבים אחרים.
קישור ישיר
איזה יופי של פוסט על ספר שאהבתי מאוד. ממליצה גם על היינו יכולות לנסוע של מעין רוגל