לעולם לא מוקדם מדי להתנסות באמנות החרטה

לאחרונה אני מאוד בעניין של להאזין לממוארים מאת אמריקאים צעירים, ולא רק בגלל הקושי שלי למצוא זמן לשבת עם ספר וההעדפה להאזין למשהו עכשווי בזמן שאני מתרוצצת כה וכה, אלא גם כי אני כנראה מחפשת שם משהו שאין בסוגות אחרות. הסוגה המאוד מסוימת הזאת היא דבר בזוי לכאורה, והתגובה המתבקשת לה היא "הלו, אתם רק בני שלושים ומשהו, אולי תחכו כמה עשורים כדי שתוכלו לכתוב על חיים עשירים יותר?"
אני יכולה לחשוב על שתי תשובות אפשריות. הראשונה היא שכיום שכיח יותר לחיות כמה חיים שלמים עד שנגמרת לך התוחלת – לא רק כבחירה אישית להזדרז ולעבור פאזה, אלא פשוט כי העולם משתנה כל כך, כל כך מהר. השנייה היא שהספרים שמקבלים תשומת לב כרגע בתור ממואר הם לא בדיוק סוגה מקבילה לאוטוביוגרפיה שכותבים בשביל לסכם חיים שלמים ולא חפירה עצמית מוגזמת, אלא משהו אחר. אם כבר, הם יותר התפתחות של הניו ג'ורנליזם: חקירה מעמיקה של נושא מסוים מנקודת מבט אישית. עוד אין הרבה דוגמאות מקבילות בספרות העברית – נדמה לי שאצלנו הממואר עדיין נחשב ז'אנר מתפנק. רק התחילו לנבוט ניצני התקבלות של ספרים מאותו הז'אנר שאינם "סיפור על אהבה וחושך", ואני מקווה שימשיכו ללבלב כי החיים פה לא פחות מעניינים.
השבוע ניגשתי לממואר של סעיד ג'ונס מ-2019, שנושא כותרת לוחמנית אבל הוא בעצם טקסט עדין מאוד. ה"איך" ב"איך אנו נלחמים על חיינו" הוא לא איך של הוראה והדרכה אלא איך של פירוט והמחשה, של לפתוח בפני הקוראים עולם חוויות של "אנו" אחרים, חוויות שאינן מוכרות להם.

9781501132735-2

הציר המרכזי של החוויות שג'ונס, יליד 1985, מתאר בספר הוא העימות בין היותו הומו ושחור ובין העובדה שגדל בדרום ארה"ב, מקום עוין במיוחד לשני מרכיבי הזהות האלה. אחד הדברים שמומחשים היטב בספר הוא האופן שבו אלימות מעצבת זהות, למשל בעקבות החדשות שג'ונס שומע לאורך חייו על פשעי שנאה כלפי שחורים ולהט"בים והמסקנות שהוא מסיק בעניין החירות שלו להתקיים, או בעקבות אלימות שחווה על בשרו. אפשר למסגר את הקריאה בספר הזה בתור קריאה מטעמי גיוון, כלומר כזו שנשכרת בעיקר מהמפגש עם עובדות חיים שונות מאלה של הקוראת, אבל אפשר ללמוד ממנו במידה רבה גם על נושא שקרוב לכולם וכולן, והוא גבריות.
ג'ונס בונה מצוין את המתח שבין תוקפנות ופגיעות שמגולם בגוף שלו. לאחרונה אני קוראת יותר ויותר ספרים שמשתמשים בגוף בתור נקודת מוצא לתובנות (אחד הזכורים לי לטובה הוא דווקא סוג של ממואר עברי, עצם חשופה מאת רוני גרוס, שכתבתי עליו פה בהרחבה), וג'ונס מזכיר את המהלך שעשה טא-נהסי קואטס בבין העולם וביני כשהוא מראה כיצד התפיסה של הגוף השחור כדבר מסוכן למעשה מגבירה את החשיפה שלו לסכנה. ג'ונס מעיד משהו עמוק יותר על גבריות כשהוא מוצא את האלימות מגולמת גם בו עצמו ומתאר את תהליך ההפנמה וההחצנה הזה בעונג אבל גם בחרטה; והוא מעיד על איך מתעצבת גבריות כשהוא מפנים את הפחד להיות פגיע והופך אותו לתשוקה. יש בספר סצנות מרתקות שבהן התשוקה כלפי גוף של מישהו אחר מתלכדת עם התשוקה להיות מישהו או משהו אחר, דבר קשה או רך יותר, דבר נורמלי, מתקבל על הדעת, לבן, סטרייט, מובן מאליו. ובכלל, היה לי חשוב לקרוא על המובן שבו התבגרות וטרנספורמציה תמיד מתחילות בפרפורמנס – וכל אדם שלא נולד מבוגר יכול להזדהות עם החוויה הזאת – אבל בעבור אנשים מסוימים פרפורמנס הוא עניין של חיים ומוות.
אציין נקודה אחת שבה התאכזבתי מהספר: ג'ונס היה מוכר בתור משורר לפני שפרסם ממואר, ועם זאת אפילו ש"איך אנו נלחמים על חיינו" הוא טקסט רהוט ועוצמתי, לא קורה בו משהו מאוד מעניין מבחינת השפה (בהקשר זה אני מאוד מצפה לקרוא את הממואר הפואטי של המשורר אושן וונג). על המחסור הזה מפצה יסוד אחר שטרם הזכרתי, והוא הקשר של ג'ונס עם אימו, שגידלה אותו בתור אם חד-הורית מאפשרת ומגוננת במידה מאוזנת להפליא. קשה שלא להתרגש מהקריאה על האישה המיוחדת הזאת, ועל מותה בטרם עת. ג'ונס מספר שבתור בן יחיד לאם חד-הורית הוא נתקל לרוב בתביעה להיות "הגבר של הבית", ומציין אבחנה חשובה על כך שהתביעה הזאת למעשה מתעלמת מבעלת הבית האמיתית, שאולי דווקא לא זקוקה לסמכות גברית. הקשר עם האם הוא המקום שבו הטקסט מצליח ליישב בין קשיות לרוך, גם אם במחיר של עימות עם ההחמצה של ג'ונס במיצוי הקשר איתה. אבל מהו ממואר אם לא זיקוק חרטה לכדי אמנות? ולהתחרט בפומבי זה דבר שאפשר ואף רצוי לעשות גם בגיל צעיר.

 

Saeed Jones, How We Fight for Our Lives: A Memoir, Simon & Schuster, 2019

 

ולנסיעה הבאה: כדי לטעום משהו מרוח הספר ומהכתיבה של ג'ונס על הקשר בין אלימות ותשוקה, אפשר לקרוא שיר קצר וערוף ראש שלו. חוץ מזה, הפרשנות של תשוקה כתשוקה להיות משהו אחר (מה המובן השגור יותר של תשוקה, בעצם? תשוקה להחזיק בדבר שחושקים בו כקניין? נשמע מטריד) בלטה לעיניי בממואר של ג'ונס לאחר שקראתי את המסה המרתקת "לרצות נשים" מאת אנדריאה לונג צ'ו, שהתפרסמה בתרגום של מתן קמינר לעברית בכתב העת המקוון הזמן הזה והאירה לי פינות נסתרות של מחשבה על תשוקה, על מגדר ועל טרנספורמציה קווירית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *