"כדי להיות בנאדם במקום הזה" – אישה לבדה ומקום קטן

אני והאינתיפאדה הראשונה בערך באותו גיל. אני גדולה ממנה בחודשיים בערך, אבל קרוב לוודאי שהיא נהגתה הרבה לפניי. אני לא זוכרת ממנה כלום, אבל אחותה הקטנה, האינתיפאדה השנייה, כבר הייתה גורם מעצב ומשפיע בזהות שלי, כמו שהייתה בוודאי בעבור שאר בני דורי. בקרוב נחגוג שלושים, אני ומושג האינתיפאדה שכבר היה לשגרה, ובצד משבר שליש החיים שלי אני נוטה להתעסק לא מעט גם בשאלות הכרתיות ופוליטיות, כמו: האם אני ורוב בני דורי מקבלים את האי-שקט המתמשך בשלווה פשוט כי איננו מכירים מציאות אחרת? האם פשוט נולדנו צינים? או שאולי בני הדור הקודם היו צינים ועיצבו את המציאות בדמותם, ולנו אין בררה אלא לקבל אותה עד שיתפנו כיסאותיהם? אין לי תשובות, אני לא פרשנית היסטורית או פוליטית, וחוץ מזה שלושים זה עדיין ילדה אז מה אני יודעת על העולם. בכל ערב אני גוללת את הפיד בפייסבוק, קוראת על זוועות הכיבוש היומיות, חושבת "אוי וויי" וממשיכה בחיי; ובבוקר למחרת אני עולה לרכבת הקלה ליד העיר העתיקה בירושלים, נזכרת באפשרות שאידקר באחת מתחנותיה, מקבלת אותה בהשלמה ומתחילה לקרוא בספר שהבאתי לנסיעה.

isha-levada-front

לכאורה מתבקש להגדיר את הספר של אילנה המרמן בתור ספר מסעות שכתבה המתרגמת והעורכת הוותיקה על ביקוריה ברחבי הגדה המערבית, אבל נראה לי שהדגש באישה לבדה הוא לאו דווקא במסע או באישה שיוצאת למסע, אלא באנשים שנמצאים בתחנת היעד שלה, שאין להם האפשרות לצאת למסע או להשמיע את קולם באוזנינו בלי מתווך או מתרגם, או מתרגמת כמו אילנה המרמן למשל. המרמן מציינת פעמים רבות את ההבדל התהומי בין החיים השבריריים של ידידיה ומכריה הפלסטינים מעבר לקו הירוק ובין חיי הנוחות שלה בירושלים המערבית, אבל תחילת הספר דווקא מציבה אותה בעמדה הפחות פריבילגית, לפחות מבחינה מגדרית: "אַת לבדך? אישה לבדה לא מטיילת פה ככה" (עמ' 15), אמרו לה שוב ושוב כשטיילה בניו זילנד כדי להזכיר לה שחופש תנועה הוא זכות טבעית של כל בני האדם, אבל אם בן האדם המדובר הוא במקרה אישה, מוטב לממש את הזכות הזאת עם מלווה. בהמשך הספר הולך ומתברר עד כמה חשוב להמרמן לצפצף על גבולות דמיוניים שהוצבו לה ולאחרים, ועל אחת כמה וכמה במסעותיה קרוב לבית, שהיא מספרת עליהם דווקא בגוף שלישי:

"מחמת הנסיבות הפוליטיות שנולדה לתוכן, היא מוצאת במסעות האלה [לגדה המערבית] יותר מאשר מצאה בכל המסעות האחרים שעשתה עד כה. היא מוצאת דבר שלמדה לדעת שהוא החשוב לה מכול: חירות. ולא סתם חירות כי אם חירות מסוימת מאוד: החירות לעבור בגופה וברוחה ובנפשה מחסומים של חומות וגדרות, החירות להתעלם מגבולות של אבן ומתכת וחוקים וצווים, ובתוך כך לקרוא תיגר על גבולות שבנשמה, בנפש פנימה: גבולות של כניעה וציות, ובעיקר של פחד. ולמגר אותם" (עמ' 24).

וזו למעשה תמצית הספר כולו, וסיכום הפעולה שהספר זה פועל: פריצת גבולות. לקראת סופו הפעולה הזאת מנוסחת אפילו כהכרח להמשך החיים במציאות של עוולות פוליטיות, גם אם בניסוח מתון יותר: "כדי להיות בנאדם במקום הזה יש להפר כמה צווים ולשנן כמה צווים אחרים" (עמ' 226).

גם הספר הזה בערך בן גילי. הרשימות הכי מוקדמות בו לפי סדר הזמנים הן אלה שכתבה המרמן בעקבות ביקוריה ברצועת עזה החל ב-1988, והן מכונסות דווקא בסופו. רוב הספר עוסק במציאות שאחרי האינתיפאדה השנייה, ואני מתארת לעצמי שגם אחרי בניית גדר ההפרדה, כלומר ממש בשנים האחרונות. וכמו ששמעתי מאנשים מבוגרים ממני על יחסי שכנות מוצלחים יותר שהתקיימו עשורים לפני שנולדתי והתקשיתי להאמין – פחות לעובדה שאכן התקיימו יחסים כאלה ויותר לעובדה שהם הידרדרו במדרון תלול כל כך – כך גם קראתי בסקרנות ובפליאה על האופטימיות והחוסן הנפשי של ידידיה של המרמן בתחילת האינתיפאדה הראשונה לעומת ההשלמה המרירה שלהם עם מציאות של השפלה, עוני וחוסר שליטה בגורלם אחרי אינספור מבצעים וחיסולים ופעולות חנק אחרות בעשור השני לאלף השלישי. באישה לבדה לא נחסכות דוגמאות לכך, ואציין רק את מקצתן: כליאה בתנאים בלתי אנושיים במשך חודשים ושנים בלי לדעת מהי העברה שבגללה נכלאו (וכאן המרמן מסתפקת רק בציטוט אחד של קפקא שבין השאר תרגמה מיצירותיו לעברית, אפילו שהמציאות של עצירים מנהליים בישראל כאילו עוצבה כדי להדגים פעם אחת ולתמיד מה באמת ראוי לכינוי השחוק "קפקאי"), מניעת גישה לטיפולים רפואיים מצילי חיים והפעלת אלימות שרירות.

אני לא נדרשת כאן להרבה דוגמאות מסמרות שער כי מספיק עיון מעמיק בחדשות היומיות כדי להיתקל בעוד ועוד כאלה, ותמיד יימצאו דוגמאות חדשות. הדבר שהתעניינתי במיוחד לקרוא עליו באישה לבדה, ושידעתי שלא אוכל להעמיק בו בעזרת דיווחים בעיתונות, הוא חיי היום-יום של הפלסטינים תושבי הגדה המערבית. אני מרבה לעסוק בחיי היום-יום בבלוג הזה כי אלה הפרטים שהכי מסקרן אותי לגלות בנוגע לאנשים שאינני מכירה: ההרגלים, סדר היום ותחושת הזמן שלהם. לפעמים אני חושבת שיותר מהשוואת אירועים יוצאי דופן שמסתיימים במוות, יהיה לנו קל יותר להפנים עד כמה החיים שלנו שונים בתכלית מאלה של הפלסטינים בגדה אם נשווה את הרגלי השינה, הקימה וההליכה לעבודה שלנו. בעיניי כאן טמון הכוח האמתי של הספר: קל יותר לדפדף הלאה בעיתון אחרי עוד ידיעה על נער פלסטיני שנהרג מירי צה"ל כי אולי זרק אבנים או סתם כי היה במקום שציפו למצוא בו מחבל, זה נשמע רחוק כל כך מהתפאורה הרגילה שלנו, אבל קשה להוציא מהראש תיאור מסעות מסוכנים ומפרכים שפועלים עושים מדי יום ביומו רק כדי להתפרנס, גם במחיר מעצרים וקנסות כבדים, ובעיקר את התיאור של אב משפחה בן שמונים שמוכן להיכנס ברצון לתא המטען של המרמן כדי לעבוד בצביעת דירה בירושלים המערבית. עם הרצון להתפרנס ולהגיע לעבודה בדרך נוחה כולנו יכולים להזדהות. הסיפורים האלה לא נחרתו היטב בזיכרוני רק בגלל הקושי היום-יומי הבלתי נתפס שמתואר בהם, אלא בגלל השילוב בין תיאורי הקשיים האלה ובין התיאור של מי שחווים אותם בתור ידידים, מפני שלראשונה קראתי תיאורים כאלה שמסופרים לא רק ברחמים אלא גם מתוך קרבה ושמחה על ההיכרות האישית.

רק בחלק האחרון של אישה לבדה המרמן מבהירה מה המודל הנגדי לכתיבה שלה על "ארץ הפלסטינים". ברשימה על משלחת סופרים ויוצרים ברצועת עזה שיזמו היא והבלשנית עידית דורון בינואר 1988, או יותר נכון על הרשימות שפרסמו משתתפי הסיור בעקבותיו, היא אומרת: "דומה שלא בני אדם רגילים ראו שם הכותבים, כולם אמני לשון ועזי ביטוי, כי אם יצורים מזן אחר" (עמ' 238). ניכר שחלק הארי של הספר, חלקו הראשון, שעוסק בשנים האחרונות, נכתב בתור ניסיון להעניק ביטוי מסוג אחר לאותה מציאות, ולתרגם אותה לקוראי העברית כך שעדיין יהיה ברור שמושאי הכתיבה הם בני אדם.

המרמן בחרה צורה חריגה לכתיבת נון-פיקשן, או מסה ארוכה, אם תרצו (מצער אותי שהז'נר הזה פחות נפוץ בשוק הספרים המקומי, ואני נאבקת למצוא לו הגדרה עברית ראויה): במקום הכתיבה האוטוביוגרפית הרגילה בגוף ראשון, רוב הספר כתוב בגוף שלישי. לרוב קשה לי לקרוא כתיבה אוטוביוגרפית בגוף שלישי, והניסיון של המחבר להפוך את עצמו לדמות נראה לי נרקיסיסטי (מעניין לקרוא גם את דבריה של ארנה קזין על ז'נר המסה בעברית ועל הבחירה בגוף שלישי לעומת גוף ראשון). אבל המקרה של אישה לבדה הוא אחר מפני שהמרמן אינה מופיעה בו בתור דמות: היא נשארת אנונימית ומכונה "האישה", ואילו ידידיה מקבלים שמות (גם אם בדויים) ופנים, שאינם דבר מובן מאליו בכל סוג של כתיבה עליהם בעברית. נדיר שבחירה סגנונית מצליחה להשיג שתי תוצאות הפוכות אך רצויות, אך זה בדיוק מה שמתרחש באישה לבדה: הבחירה בכתיבה בגוף שלישי ניחנת באובייקטיביות המיוחסת לה לרוב, ובה בעת הנטישה של המרמן את נקודת המבט הסובייקטיבית המצומצמת של הגוף הראשון גם מאפשרת לה לראות את עצמה כשווה לשאר מושאי הכתיבה שלה, ובכך לאפשר יותר מקום לקולם של הפלסטינים ולחדד את התהייה: מדוע הם ולא היא נדרשים להפר יותר צווים כדי להיות בנאדם במקום הזה?

הסיבה שאני כותבת על אישה לבדה של אילנה המרמן ועל מקום קטן של ג'מייקה קינקייד באותו פוסט איננה דמיון בין אנטיגואה, האי הקריבי שנולדה בו קינקייד, ובין ישראל (שני המקומות קטנים אמנם, אבל גם מבחינת הגודל אין כל כך מה להשוות) או בין הכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית ובין הקולוניאליזם הבריטי, וגם לא העובדה שאישה לבדה התחיל להיכתב ב-1988 ואילו מקום קטן התפרסם בשפת המקור גם ב-1988, אבל שני הספרים יצאו לאור בעברית ב-2016. זה בכל זאת בלוג על ספרות, והבסיס להשוואה שלי ביניהם הוא סגנוני: כמו המרמן, גם קינקייד בחרה בצורה חריגה לכתיבת נון-פיקשן. אמנם הזהות בין המחברת לדוברת ברורה דייה במסה שכתבה קינקייד על הקשר הישיר בין עוולות הקולוניאליזם ובין תיירות מהמערב באי הולדתה והיא כותבת בה לא מעט בגוף ראשון, אבל הכתיבה הדומיננטית והאפקטיבית ביותר בה היא הכתיבה בגוף שני.

מקום קטן

במקום קטן קינקייד פונה ישירות לתייר המערבי, ופנייתה לא רק שהיא חסרת רחמים, אלא גם אינה מציעה לנמען את ההזדהות כאמצעי כפרה, כפי שמאבחן עמרי הרצוג באחרית הדבר למסה. הספרון נפתח בסיור באנטיגואה החל בנחיתה בשדה התעופה, דרך הנסיעה עם נהג המונית המקומי ומוסדות ציבוריים כמו בית ספר, בית חולים ובייחוד הספרייה ועד לים וליופי של האי בכללותו, שהוא האטרקציה המרכזית מבחינת התייר, כי הוא לא יודע שמימיו הם מי שופכין ומעדיף לשכוח את גופות העבדים שהושלכו אליו. אבל קינקייד אינה משמרת לזמן רב את אשליית הפנייה לתייר כמדריכת סיורים; כוונתה אינה להראות לתייר המערבי את אנטיגואה ולספק לו מידע חשוב על ההיסטוריה שלו כדי שיוכל להרגיש שמילא את חובתו וערך היכרות מספקת עם ההיסטוריה המדממת של האי כדי להתפנות לחופשה, אלא במקום זאת היא מוליכה אותו אל הדבר שממנו ביקש להתרחק יותר מכול: מעצמו. גם הסיור המודרך באנטומיה של התייר אינו היסטורי מעיקרו, אלא מוסרי. קינקייד מדגישה שהטענות שלה הן קונקרטיות ומוחשיות מאוד, ושאת עוולות הקולוניאליזם אי אפשר לפטור בטענה שהכול קרה והסתיים לפני שנים. להפך, הכול עדיין נוכח מאוד, רק צריך לפקוח עיניים ולראות: "מה שתמיד חשדת בנוגע אליך משעה שנעשית תייר הוא נכון: תייר הוא אדם מכוער" (עמ' 21).

כאילו כדי להדגים אל איזה טיפוס קינקייד מדברת במקום קטן, אישה אנגלוסקסית מחויכת להטריד קטעה את שטף הקריאה שלי בעמודיו הראשונים של הספרון כדי לשאול אם התחנה הבאה היא מחנה יהודה. זאת שאלה שנשאלתי פעמים כה רבות עד שאני יכולה להבין אותה מיד גם אם התייר התורן טועה ברוב העיצורים ב"מחנה יהודה". היה לה חיוך מובהק של "הו, אני בעיר הקודש ואני מוקסמת", שזה סבבה כשלעצמו, אבל נראה לי שההיקסמות שלה עשתה אותה עיוורת לעובדה שהרכבת הצפופה היא לא מקום מוצלח במיוחד להסתובב חופשי כדי להביט בנופי העיר מכל זווית אפשרית ותוך כדי כך לחבוט בכל נוסע בקרון.

כאמור, הרעיון במקום קטן הוא לא להזדהות עם הקרבן. להיות תושבת ירושלים מאוד לבנה בסך הכול, שמתעצבנת על תיירים שבדיוק עצרו להתפעל מחלבה עם פיסטוק וחוסמים לה את הדרך כשהיא עושה קניות בשוק, זה לא אותו הדבר כמו להיות תושבת ענייה של אי יפהפה אמנם אבל לעולם לא להיות מסוגלת לעזוב אותו כי כספי המסים שלך נגזלים בידי הממשלה ואזרחים זרים המשחדים אותה דרך קבע. נכון, גם בישראל יש שחיתות, ובכל זאת תושביה בעלי הזכויות מחזיקים באותן חירויות שיש לשאר אנשי העולם המערבי. המבט על תיירים מאוסים אצלנו בעיקר אמור להזכיר לנו איך לא להתנהג כשנבקר בארצות מוחלשות יותר משלנו. על אף שקינקייד מתמקדת בהקשר המסוים של אנטיגואה בעבר ובהווה, היא מבהירה שהחלוקה הקיימת בין אומות של תיירים ובין אומות של שוכני קבע, של תושבים שלעולם לא יוכלו להרשות לעצמם לעזוב את מולדתם גם אם זו תפגין כלפיהם אכזריות בלתי נסבלת, היא עוול שאנחנו עדיין אחראים לו, והוא בלתי ניתן לניתוק מפשעי העבר.

חשבתי על חלוקה דומה כשקראתי באישה לבדה ביום האחרון של חופשת הפסח בקו 405 מירושלים לת"א, כשסביבי עשרות תיכוניסטים בכפכפים, ובדיוק הגעתי לפרק שבו המרמן מספרת על ילדים קטנים מכפר בגדה המערבית, שבשבילם הנסיעה לבילוי בים היא לא שגרה של יום חופש מבית הספר, אלא נס שהתאפשר בזכות מישהי שהסכימה להסתכן בהברחתם. זאת המחשה זולה מאוד לאי-צדק מורכב ומסועף, אבל המציאות מספקת אינספור המחשות בוטות כאלה, אם רק נדע להביט בהן. אישה לבדה ומקום קטן הם שני ספרים שבאמצעות בחירות סגנוניות מרעננות מצליחים לחדד את המבט שלנו, והם עושים זאת ביעילות ששמורה רק לספרות משנת תודעה: אישה לבדה בעזרת השילוב בין הגוף השלישי ובין המיקוד של המסע באישה אחת, תימהונית אך לא מאיימת, שילוב שמאפשר מבט פנורמי ועם זאת אינטימי, ומקום קטן בעזרת הישירות הבוטה של הפנייה בגוף שני, שהכתיבה הצלולה והחריפה של קינקייד הופכת אותה לעל-זמנית ועם זאת מוחשית להפליא. שניהם נקראים בשטף של בהלה, בושה, חמלה ואשמה, כמו הקושי להסיר את המבט מתאונת שרשרת, ולמרות הכול שניהם מלאים אנושיות, לטוב ולרע.

 

אילנה המרמן, אישה לבדה, אחוזת בית, 2016

ג'מייקה קינקייד, מקום קטן, מאנגלית: רונה משיח, לוקוס, 2016

 

ולנסיעה הבאה: אני לא רוצה לסיים את הפוסט הזה בהכאה על חטא, היטהרות ואנחת רווחה (ג'מייקה קינקייד הייתה כועסת עליי). אבל גם לא באשמה וזעם חסרי מוצא, אלא בכל זאת בקריאה לפעולה, ולכן אחלוק עוד משהו אישי. בתקופות שבהן הייתי פעילה יותר פוליטית הצטרפתי פה ושם לפעילויות של תעאיוש בדרום הר חברון כדי לסייע לרועים וחקלאים פלסטינים לעמוד בפני תקיפות והתעמרויות מצד הצבא ותושבי ההתנחלויות באזור. ניסיתי לדבר עם חברים ומשפחה על הדברים שראיתי שם, אבל אני לא מי יודע מה משכנעת בעל פה. וגם לכתוב על תעאיוש עוד לא ניסיתי, אני לא רוצה להפוך את פעילות הקבוצה לאובייקט אסתטי וגם לא להצטדק כי כמה פעמים קמתי מוקדם בבוקר כדי לעזור למישהו. למזלנו דוד שולמן, פעיל תעאיוש ותיק וחתן פרס ישראל בתחום חקר מדעי הדתות והפילוסופיה, כבר כתב ספר על הנושא בחמלה וברגישות ההולמים, ושמו בעברית תקווה מרה: מיומנו של פעיל תעאיוש 2006-2002. אפשר להשיג את הספר במקור באנגלית או בתרגום לעברית, או לפחות להתחיל בכמה קטעים מתוכו שהתרפסמו ברשת. וכמובן להצטרף לפעילות תעאיוש בדרום הר חברון או בבקעת הירדן, לראות את המציאות במקום לקרוא עליה וגם לפעול כדי לשנות אותה.

5 תגובות


  1. אחת הרשומות הטובות, בעיניי. מחכה לקרוא את המרמן גם כן ולחזור לקרוא אותה. לא שחסר לך מה לקרוא, אבל אולי יעניין אותך לקרוא את ״טיולים בפלסטין״ של רג׳א שחאדה בהקשר של חופש התנועה בגדה.

    להגיב

  2. רשומה מעניינת ביותר! שמעתי על "מקום קטן" והתעניינתי בו כבר לפני, אבל הרשומה שלך גרמה בעיקר ל"אישה לבדה" לתפוס את תשומת ליבי. נושא הפלסטינים החיים תחת הכיבוש מדבר אליי יותר ויותר בחודשים האחרונים (למרות שכבר זמן רב אכפת לי מכך), במיוחד אחרי שקראתי את "הפרדס" מאת לארי טרמבלה. זה ספר מתורגם שיצא בארץ בשנה שעברה ולצערי לא זכה להצלחה גדולה, אבל בהחלט זכה לביקורות טובות. הוא עוסק בשני אחים, אמד ועזיז, שסבם וסבתם נהרגים מפצצת מרגמה שנופלת על הבית שלהם וכך משתנה גורלם. הספר לא מציין את מקום ההתרחשות של הסיפור, אבל בספר בהחלט יש סיטואציות שפלסטינים החיים בגדה המערבית מתמודדים איתן יום-יום. זה בהחלט ספר ששינה את התודעה שלי, וגם את הלב שלי.

    להגיב

    1. תודה מאיה, באמת לא שמעתי על הספר הזה עד עכשיו. ונחמד לקבל חיזוק לסברה שספרות יכולה לשנות תודעות ולבבות, בין שהיא תיעודית ובין שהיא בדיונית.

      להגיב

  3. רשומה מעניינת ביותר! שמעתי על "מקום קטן" והתעניינתי בו כבר לפני, אבל הרשומה שלך גרמה בעיקר ל"אישה לבדה" לתפוס את תשומת לבי. נושא הפלסטינים החיים תחת הכיבוש מדבר אליי יותר ויותר בחודשים האחרונים (למרות שכבר זמן רב אכפת לי מכך), במיוחד אחרי שקראתי את "הפרדס" מאת לארי טרמבלה. זה ספר מתורגם שיצא בארץ בשנה שעברה ולצערי לא זכה להצלחה גדולה, אבל בהחלט זכה לביקורות טובות. הוא עוסק בשני אחים, אמד ועזיז, שסבם וסבתם נהרגים מפצצת מרגמה שנופלת על הבית שלהם וכך משתנה גורלם. הספר לא מציין את מקום ההתרחשות של הסיפור, אבל בספר בהחלט יש סיטואציות שפלסטינים החיים בגדה המערבית מתמודדים איתן יום-יום. זה בהחלט ספר ששינה את התודעה שלי, וגם את הלב שלי.

    להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *