מדוע לבנים לא נוסעים באוטובוסים?

כשביקרתי בניו יורק בקיץ שעבר ניסיתי לברר בחוסר עדינות אופיינית מדוע לבנים לא נוסעים באוטובוסים. אולי הייתי צריכה לסייג את השאלה לרבעים מסוימים – הרי רק ברובע ברוקלין הייתי הלבנה היחידה באוטובוס, ואילו במנהטן היו עוד לבנים (אמנם כולם תיירים, אבל בהחלט היו). וטוב, גם ישנה העובדה שברכבת התחתית נראה שלבנים ושחורים נוסעים יחד, אז אולי הייתי צריכה למקד את השאלה בתהייה מדוע סוג אחד של תחבורה ציבורית כמעט ולא משמש לבנים וסוג אחר כן משמש אותם; אבל מיהרתי לדרוש תשובות מקרובים ומכרים אמריקנים או כאלה שחיים ביבשת מספיק זמן בשביל להרגיש מותקפים אישית בידי השאלה הזאת – ולכן גם לא קיבלתי תשובה. ואולי זה באמת היה סתם חצוף מצדי: הרי התשובה ידועה.

ניו יורק כמובן לא מייצגת את ארצות הברית הענקית, אבל לא יכולתי שלא להיות מופתעת שדווקא בעיר הקוסמופוליטית ביותר שלה תהיה חלוקה כל כך מובהקת של צבע עור בין אנשים שנאלצים ללבוש מדים מכוערים בעודם מנקים מקומות ציבוריים או מוכרים מזון מהיר ובין אנשים שיכולים להרשות לעצמם לבלות אחר צהריים שלם בפארק עם כלביהם המיניאטוריים. אולי היה לי קשה כל כך להתעלם מזה מפני שאת חיי הבוגרים ביליתי בירושלים המחולקת והמסוכסכת, ובה בכל זאת יהודים וערבים לפחות שווים בעוניים.

אבל בחזרה לניו יורק: נראה שכמעט מיותר לבקר בארצות הברית. הרי גדלנו על ייצוגים שלה בטלוויזיה, של נופיה ושל הבפנוכו של בתי משפחות אמריקניות מהמעמד הבינוני ומעלה. ואז, כשבכל זאת מבקרים בארה"ב, קשה להאמין שהיא אכן קיימת. אולי זאת חוויה שמשותפת לביקור בכל עיר בחו"ל שנראית כגלויה, פשוט מפני שהתרגלנו לראות חלקים ממנה ממוסגרים לכדי סמלים ותפאורה בסרטים. ברומן אמריקנה, שפרסמה צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה לפני שנים אחדות, היא כורכת את ארה"ב – אותה מדינה לא מציאותית מסיבות של נוכחות יתר – עם ניגריה, מדינה לא מציאותית בעבור המערב מסיבות אחרות, למשל בורות ודעות קדומות בנוגע לאפריקה.

71mrvaxv8fl

הגירה היא פעולה מכוננת בהתגבשותה של ארה"ב, ולא במקרה היא גם אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת במערכת הבחירות שאוטוטו עומדת להגיע לסיומה.* באמריקנה המשיכה אדיצ'יה מסורת ארוכה ומגוונת של רומני הגירה אמריקניים וסיפרה את סיפורה של אִיפֵמֶלוּ, צעירה ניגרית המגיעה ללמוד בארה"ב ולאט-לאט נוטשת את אהובה אוֹבִּינזֶה. הרומן מתחיל בנקודה שבה איפמלו, אחרי 13 שנות תלאות ושגשוג בארה"ב, מתכוננת לחזור לניגריה, למרבה הפליאה של כולם בערך. בינתיים גם אובינזה ניסה להגר אל המערב – לאנגליה – הניסיון שלו אמנם כשל, אבל עם חזרתו לניגריה נעשה איש עסקים מצליח. ברקע השיבה של איפמלו הביתה עומדת הכמיהה ההדדית שנותרה בינה ובין אובינזה והשאלה אם יתאהבו מחדש למרות השינויים הרבים שכפו המרחק והזמן: אובינזה הוא כעת איש משפחה ואדם בעל עוצמה שהוא לא בהכרח מעוניין בה ובהשלכותיה, ובין שאר הישגיה איפמלו נהפכה ל-Americanah, מילה שמרמזת שהיא לא סתם אמריקנית, אלא אמריקנית בהגייה ניגרית, כלומר היא עדיין תופסת את ההתערות שלה בארה"ב דרך עיניהם של מי שהשאירה מאחור.

אמריקנה (עם ה-h הנוספת בסוף) הוא בבסיסו סיפור אהבה שמתמוססת בגלל נסיבות לא מיטיבות, ובכך הוא אוניברסלי לגמרי. הסיפור השני הבולט בספר – שלשמחתי אינו מוטלא בתפרים גסים על פני סיפור האהבה, אלא פשוט מתקיים בצדו בטבעיות חסרת יומרות – הוא כמובן הסיפור הפרטיקולרי של ההתמודדות עם אפליית הגזע הסמויה בארה"ב. איפמלו מתוודעת לגזע שלה רק כשהיא מגיעה ללמוד בארה"ב. עצם העובדה שצבע העור שלה נהפך בעל כורחה למרכיב זהות ממחיש היטב עד כמה העולם המערבי גזעני בכל כך הרבה תחומים, וכדי להחמיר את המצב בניו ובנותיו הלבנים גם דואגים לציין בכל הזדמנות "אבל אנחנו לא גזענים!"

איפמלו לא מנסה להדחיק את הזהות החדשה שנכפית עליה, אלא להפך – היא מנסה לנסח באמצעותה תובנות מרעננות על היחסים בין הגזעים בארה"ב, ופותחת בלוג בשם Raceteenth or Various Observations About American Blacks (Those Formerly Known as Negroes) by a Non-American Black. קשה לדבר על גזע כי זה נושא שדורש נימוס יתר. אם אתה לבן, והעולם רגיל לראות את הגזע שלך כמשהו שקוף, אתה צריך להיות מנומס כדי לא להיות פוגעני. ואם אתה לא לבן, אתה אפילו יותר מחויב לכללי הנימוס כשאתה מדבר על גזע, כדי שחלילה לא יראו בך מתלהם, מתקרבן או מסוכן. אני מתארת לעצמי שלדבר על גזע בארה"ב זה עוד  יותר שברירי, כי נראה שזאת חברה שנימוס הוא חלק ניכר מכרטיס הכניסה אליה. אדיצ'יה מצאה דרך להשתחרר מכבלי הנימוס דרך דמות שמתבוננת במתרחש מהצד, והצליחה להתרחק מהטון הדידקטי שעשוי ללוות עיסוק כזה באמצעות הלשון הפשוטה והקולחת של הבלוגוספרה. למעשה הספר כולו הוא פרוזה צלולה וישירה ביותר, אבל השיבוץ של טקסטים מתוך הבלוג שאיפמלו כותבת מעניק לרומן גיוון סגנוני שהולם את העשור הנוכחי.

כשנסעתי לאותו ביקור בניו יורק לפני שנה וקצת לקחתי אתי את אמריקנה לטיסות הארוכות ולנסיעות נטולות הנוף ברכבת התחתית. זה מנהג קצת מטופש אך מובן: לא רציתי להיראות כמו תיירת אפילו שזה בדיוק מה שבאתי להיות, אז הקפדתי לקחת אתי ספר באנגלית (מאז התפרסם גם תרגום לעברית של הספר מאת גיל שמר בהוצאת מחברות לספרות) כדי שחס וחלילה לא יגלו מאיפה אני בדיוק. ובעודי נסחפת עם קורותיה של איפמלו באמצעי תחבורה שונים, התחלתי להפנים כמה התמזל מזלי להיות בצבע הנכון ולא לעורר חשד ברוב המקומות, כולל בארץ המוצא שלי. ובוודאי כמו הרבה קוראות אחרות, בהחלט התמזל מזלי שעד שקראתי את אמריקנה לא הייתי מודעת כלל למסע הייסורים שנשים שחורות נאלצות לעבור פעמים רבות בגלל השיער שלהן. מוטיב השיער הפרוע מטבעו שאיפמלו נדרשת לרסן הוא מוטיב ששזור (חיחי) באופן הדוק לאורך הרומן, שכן למעשה חלק גדול מהרומן כתוב כזיכרונות שעולים באיפמלו בעודה יושבת בסלון יופי וממתינה ששערה ייקלע לצמות לקראת חזרתה לניגריה. והמוטיב הזה מבטא עד כמה אי אפשר פשוט לבחור להתעלם מסוגיית הגזע אם את שייכת לגזע הלא נכון, כי היא מחלחלת למרחבים הפרטיים והאינטימיים ביותר, ולאן שלא תפני, היא תהיה מוטבעת בגופך.

אולי אפילו יותר משאמריקנה הוא רומן אמריקני, זהו רומן אפריקני וניגרי, בערך כמו שרבות מהיצירות של המהגרים היהודים בארה"ב נקראות בתור חלק בלתי נפרד מקורפוס הספרות היהודית. ויותר משזהו רומן הגירה, זהו רומן של שיבה (עכשיו כשאני קוראת בו שוב כעבור שנה אני מזהה בו את אותו מוטיב של "שיבה עקומה" שמצאתי גם בקובץ הסיפורים של איילת צברי). אולי כמו הרבה קוראים אחרים, ציפיתי ללמוד מהספר עוד דברים על התרבות האמריקנית שממילא כולנו מכירים היטב, אבל למעשה נחשפתי דרכו לתרבות הניגרית ולא פעם הזדהיתי עם התיאור של החיים באותה מדינה ועם ההשלמה עם חוסר יציבות מתמיד שמאפיין את ישראל, גם אם במידה פחותה של קטלניות (ולראיה: עוד לא נגמר השבוע ועמוד הפייסבוק של הבלוג כבר הספיק לעסוק בשתי שביתות שונות). לא קראתי את שני הרומנים האחרים של אדיצ'יה, שגם הם תורגמו לעברית, אבל אני ממליצה על התרגום היפה של אנה הרמן לקובץ הסיפורים כרוך סביב צווארך (מחברות לספרות, 2011) להמשך העמקה בנושא.

לפני כמה שנים נשאה אדיצ'יה הרצאה על הסכנה בהתוודעות לסיפור אחד בלבד על אדם או על מקום, וברומן הזה היא בהחלט קיימה את שדרשה והציגה מנעד שלם של סיפורים על ניגריה, שערבובם בסיפורים שמסופרים על ומתוך ארה"ב מעניק להם נקודת מבט מונגשת למערביים אמנם, אך בה בעת מביע ביקורת חריפה על הצורך בנקודת המבט הזאת.

 

Chimamanda Ngozi Adichie, Americanah, Forth Estate 2013

 

ולנסיעה קצרה: כמו גיבורת הרומן שלה, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה התנסתה בעצמה בהגירה לארה"ב (ובחזרה לניגריה, אם כי חלקית). זה אחד מקווי הדמיון בינה ובין המשוררת ורסאן שייר, בת להורים סומלים שהיגרו מקניה לאנגליה, אבל כמובן גם ישנו העניין הפעוט של החשיפה שלהן לקהל רחב במיוחד דרך שירים של ביונסה. רעות בן-יעקב תרגמה למגזין מרפסת שיר מצמרר של שייר על פליטוּת והגירה, ואפשר למצוא גם את המקור ברשת.

 

 

*זו לא פעם ראשונה וכנראה גם לא אחרונה שאני משבצת בפוסט קישורים לפרקים נבחרים מתכנית הרדיו הוותיקה והמרתקת This American Life. שלושת הפרקים שקישרתי אליהם רלוונטיים כרגע מתמיד וכמובן מעולים, אז אני ממליצה בחום להאזין להם בהזדמנות הראשונה – ואיך לא, באוטובוס.

9 תגובות


  1. חייבת לראות את הטייק של ג׳ון אוליבר על סגרגציה גזעית בניו יורק: https://m.youtube.com/watch?v=o8yiYCHMAlM
    אגב, זה לגמרי אותו מקרה פה. ובאופן מעניין גם אין פקחים באוטובוסים, אבל יש ברכבת התחתית וברכבת – היכן שישנם לבנים

    להגיב

    1. בדיוק צפיתי בו אתמול (:
      ואם כבר הזכרת הפרדת גזע בבתי ספר, מה 'כפת לי לקשר לעוד תכניות של This American Life:
      https://www.thisamericanlife.org/radio-archives/episode/562/the-problem-we-all-live-with
      https://www.thisamericanlife.org/radio-archives/episode/563/the-problem-we-all-live-with-part-two
      (שני פרקים על סגרגציה ואינטגרציה)
      https://www.thisamericanlife.org/radio-archives/episode/550/three-miles
      (פרק על ההשפעה של תכניות כמו אלו שהוזכרו בפרק של ג'ון אוליבר, שבה מפגישים תלמידים מבתי ספר עניים ועשירים)

      להגיב

  2. כתבת יפה על אחד הסופרות האהובות עלי. למרות שבד"כ אני לא קוראת באנגלית, קניתי אמריקנה באנגלית כשהייתי בניו יורק כי נמאס לי לחכות לתרגום, וכמוך מאז אני לא יכולה שלא לשים לב לשיער שחור כמוני גזעי/פמיניסטי מרכזי (ותודה גם לביונסה).

    להגיב

    1. תודה (: אני מצפה לקרוא את הרומנים האחרים שלה, הסיפורים הקצרים ב"כרוך סביב צווארך" בהחלט עושים חשק.

      להגיב

  3. חצי שמש צהובה שלה הוא אחד הספרים הכי נפלאים (ומדכאים) שיש, מאוד מאוד מומלץ (ובעיניי פחות דידקטי, ובעיקר עם גיבורה פחות מעצבנת, מאמריקנה, שהיה כן מרתק בגלל כל מה שכתבת, ואולי גם יותר חשוב/מעניין לאנשים לבנים, אבל קצת פחות עובד כספר (לדעתי)).

    להגיב

    1. מסכימה שהיה משהו דידקטי באמריקנה, אבל חשבתי שרוב הדידקטיות נדחסה אל הבלוג של איפמלו ושזה היה פתרון אלגנטי. גם הגיבורות שלה בסיפורים הקצרים אמיצות וצודקות מדי לפעמים, אבל אני לא מתלוננת, זה לא שיש בספרות אינסוף מודלים נשיים לחיקוי, ובטח לא אפריקניות

      להגיב

      1. לגמרי. ומאוד אלגנטי, ובכל זאת את אומרת לעצמך – אז שתכתוב בלוג וזהו 🙂 (ומודה שגם לסיפורים הקצרים פחות התחברתי. אבל אשמח לשמוע מה את חושבת על חצי שמש צהובה אחרי שתקראי!).

        להגיב

        1. יאללה, באמת התלבטתי בינו ובין היביסקוס סגול, אז נפתרה הדילמה (:

          להגיב

          1. מקווה שהבילד-אפ לא יהרוס לך, אבל כן, בחירה טובה 🙂 מחכה לעדכון!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *