להשלים עם הנפלא, עד כמה שייראה משונה

לקרוא ספר בפעם השנייה בדרך כלל הולך חלק: בקריאה הראשונה ישנו המאמץ ההכרחי שבהתמודדות עם אתגרי הטקסט, ואילו הקריאה השנייה לכאורה נטולת מכשולים ויכולה להיות חוויה של היזכרות נעימה בחלקים האהובים של הספר. ובכל זאת, הקריאה השנייה שלי ב"אחים טאנר", אחת מפסגות היצירה של הרומן הגרמני ושל הרומן המודרני בכלל, הייתה קריאה רצופת מכשולים, עיכובים והיסוסים. אני כמובן תולה זאת בתנאי השטח, שהשתנו בתכלית מאז הקריאה הראשונה: שכן הפעם הראשונה שהנחתי את ידיי על "האחים טאנר" הייתה בסביבה שבה כמה מחומרי הגלם של הרומן נחוו – בשווייץ, מולדתו של רוברט ואלזר, שאני ביליתי בה שנה בחילופי סטודנטים. למרות המכשול העיקרי שעמד בפניי בקריאה הראשונה – צליחת הרומן בשפת המקור – לקרוא את "האחים טאנר" בסביבת הולדתו היה משימה פשוטה, שניגשתי אליה ברצון ובהתלהבות. אולי אחת הסיבות לכך היא הדרישה לסיים לקרוא את הרומן במהרה לקראת קורס שלמדתי שם; או הדחיפות להכיר שווייצרים כלבבי, אחרי שהבנתי שחבריי לספסל הלימודים באוניברסיטת ציריך נוטים להיבהל כשמנסים להתיידד אתם.

%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94_-_%d7%94%d7%90%d7%97%d7%99%d7%9d_%d7%98%d7%90%d7%a0%d7%a82

אבל כאמור אני רוצה לטעון שתנאי השטח הם ההבדל העיקרי בין הקריאה הראשונה לשנייה. אסביר: הקריאה הראשונה שלי ב"אחים טאנר" הייתה אי-שם בסוף 2009, ברכבת המרווחת שהסיעה אותי מהפרוור הכפרי ששכרתי בו חדר אל תוך העיר ציריך, שבה גם יכולתי להתרווח בחשמלית השקטה ולנסוע מרחק של תחנה או שתיים אל האוניברסיטה. אמנם בחצי השנה הראשונה שלי עדיין נדחפתי בכניסה לחשמליות מתוך אינסטינקט ישראלי חייתי, אך מלבד הסירוב של הגוף שלי לוותר על הדריכות שהבאתי מהמולדת, מרבית הנסיעות שלי בציריך התאפיינו ברוגע המושלם הנדרש לקריאה בתחבורה ציבורית.

לעומת זאת הקריאה השנייה, שניסיתי להשלים בשבועות האחרונים בדרכי לעבודה, כאילו התמלאה במכשולים שנועדו להדגיש את הפער האסטרונומי באיכות החיים: ברכבת הקלה של ירושלים לעתים נדירות יש מקום לשבת, ולרוב גם לא לשלוף ספר מהתיק; מאחר שהרכבת הקלה לא טובה כל כך בלחבר בין יעדים, אני צריכה להחליף לאוטובוס בתחנה המרכזית, אבל גם דקות ההמתנה לקו שלי לרוב מתבזבזות על חיפוש צל ועל הניסיון להתרכז אף שאחת לכמה שניות פונה אליי מישהו בבקשה שאתרום לצדקה או שאנחה אותו בנבכי מבחר הקווים שבתחנה; ואמנם הקו שאני לוקחת משם נעים ומרווח, אבל לאחרונה התחילו עבודות בכביש שמוביל אל יעדו, והנסיעה בו נעשתה קופצנית מדי אפילו בשביל שועלת קריאה אתגרית כמוני.

ובכן, אפשר לסכם שתנאי השטח לקריאה השנייה שלי בישראל ב"אחים טאנר" היו קשים ומגבילים מהקריאה הראשונה בשווייץ. ולעומת זאת, המסקנה הסופית שלי מההשוואה בין שתי הערים עשויה להפתיע: ירושלים, למרות החצץ שהיא זורה בדרכי בכל אשר אפנה, היא המקום שאני רוצה לחיות בו. ואילו מה שיש לי לסכם בנוגע לציריך: איכות חיים זה אוברייטד. אני שונאת את העיר הזאת, על השיעמום שהיא כופה עלייך במסווה של נימוס ויוקרה. הדבר העיקרי שהרווחתי מהשהות בה הוא ההיכרות העמוקה עם רוברט ואלזר על אף הקורס המייבש שלמדתי עליו באוניברסיטה שם, ואת ההיכרות הזאת אני מוקירה – כי מאז הוא נהפך לסופר האהוב עליי.

בקרוב אסיים לדבר על עצמי ואפנה לעסוק בתוכן הספר. אבל קודם, עוד משהו: בפעם הראשונה שקראתי את הרומן הייתי בת 21, בגיל של סימון טאנר, הגיבור בן דמותו של ואלזר, בנקודת הזמן שבה הרומן מסתיים. ועכשיו, בקריאה השנייה, אני בת 28, בגיל שבו היה ואלזר כשכתב את הרומן ב-1906, בתוך שישה שבועות בלבד. הרומן יצא לאור ב-1907, ולפי מה שלמדתי בקורס המשמים על ואלזר 102 שנה מאוחר יותר, הרומן נכתב פחות או יותר בהינף קולמוס אחד, ובקושי נזקק לעריכה. כתיבת אחת היצירות החשובות של התקופה המודרנית היא בהחלט הישג מרשים במיוחד לגיל 28. האם הייתי יכולה ליצור עכשיו יצירה מלוטשת ומשפיעה כל כך? ודאי שלא. האם לפני שבע שנים הייתי נעה ונדה כגיבור סימון טאנר, מכריזה בשחצנות על יכולותיי לעבוד בכל עבודה וכעבור זמן קצר מעידה בחוצפה שהעבודה אינה ראויה לי? גם לא. אבל מה שכן, בין הקריאה הראשונה לשנייה עברתי מהזדהות עם הדמות שהרומן נכתב עליה – להזדהות עם מי שמביט במכלול היצירה הזאת ומחליט שהניסיון להגיד משהו חשוב בגיל 28, ועוד מפי דמות בת 21-19, הוא פגום, אך בכל זאת ראוי לכתיבה, ולמעשה ראוי יותר מיצירה מושלמת.

פגום, אך ראוי יותר מיצירה מושלמת – כך הייתי מסכמת את הניסיון של ואלזר ברומן הראשון שלו, שקדמו לו לא מעט שנים של התנסות בכתיבת שירה, פרוזה קצרה והיצירה בעלת הסוגה החמקמקה "החיבורים של פריץ קוֹכֶר" (תורגמה לעברית בידי רן הכהן בקובץ איש שלא הבחין בשום דבר), ולא פחות מכך, התנסות בהרבה עבודות מסוגים שונים – אחד המאפיינים העיקריים שוואלזר חולק עם גיבורו סימון טאנר.

ובכן, מיהו סימון טאנר? אני חושבת שפשוט אניח לו להציג את עצמו: "'שמי סימון, ועד עכשיו לא עשיתי שום דבר!'" (עמ' 160). טוב ויפה. אלא שסימון מציג את עצמו כך בריאיון לעבודה בתור משרת. והוא אפילו מתקבל לעבודה בזכות קסמיו האישיים, אך כמובן זונח אותה כשהיא אינה חדשה ומסעירה בעבורו. הנושא של חילופי עבודות תכופים רלוונטי כיום במיוחד והוא סיבה טובה לעסוק שוב בכתבי רוברט ואלזר, אף שרוב האנשים כיום אינם מגבים את הפרקטיקה הזאת בהכרזות נוסח סימון טאנר כגון: "אני משתולל כשבאים אלי ומציגים בפני דרישה שכוללת את המילים 'משרה לכל החיים'. אני רוצה להישאר בן אדם" (עמ' 222).

עוד דבר שאפשר להגיד על סימון טאנר הוא שכמו שהוא מסרב לבחור לעצמו משלח יד אחד, הוא גם נוטה לחמוק מכל אירוע דרמטי שאפשר לרשום כנקודת ציון בתקציר הרומן, ומכל הישג אנושי שעשוי לקבע אותו:

"אני גם לא רוצה בכלל להתקדם בחיים, אני רק רוצה לחיות חיים שיש להם קצת צורה. לא יותר מזה. בעצם אני רוצה לחיות רק עד ששוב יהיה חורף, ואז, כשירד שלג ויהיה חורף, אדע להמשיך לחיות, תעלה בדעתי הדרך הכי טובה להמשיך לחיות" (עמ' 86).

הדבר משתקף היטב במבנה הטקסט, שעוקב בעיקר אחרי סימון ומדלג עמו בקלילות בין העיר לכפר, בין קשר אנושי חולף אחד לאחר ובין עבודה לעבודה, ונראה שבכל פרק הרומן מנסה לברוא את עצמו מחדש בלי להקדיש עוד מלל לאירועיו הקודמים. את הספר הזה או שתאהבו ותזכרו לעד בתור קריאה חד-פעמית ומיוחדת, או שתתעייפו ממנו במהרה. תלוי עד כמה הייתם רוצים לבלות בחברת אנשים כמו סימון טאנר. הקסם הרב של גיבור זה טמון בכך שהוא אמנם אינו מסוגל להתמקצע בשום משלח יד, אך יש לו מומחיות אחת מובהקת: להיות שבע רצון בכל מצב. כך נוצר רומן אופטימי ומלא סקרנות גם אל מול הדברים הסתמיים ביותר בחיי היום-יום: "הכול נפלא בחיים, והאדם חייב להשלים עם הנפלא, עד כמה שייראה משונה" (עמ' 178), אמר סימון טאנר, חדור אמונה. ולפחות במשך קריאת הרומן, הבחירה הטובה לדעתי היא להרשות לעצמך להיסחף עמו ולקבל את הנחת היסוד שבראש ובראשונה הכול נפלא, גם אם בתחילה הדברים נראים משונים ותו לא.

עד כה כל יצירה מאת ואלזר שקראתי הייתה מקרה מובהק של משונה ונפלא, וברובן הוא הצליח להמחיש את העיקרון הזה במעט מאוד מילים. בשביל מי שעוד לא מכירה את ואלזר ולא פנויה לקרוא רומן שלם, אני ממליצה בחום להתחיל מהסיפורים הקצרצרים שלו, שאפשר לדגום מעט מהם ברשת או לקרוא את אחד הקבצים שיצאו בעברית בתרגום רן הכהן או בתרגום טלי קונס ואילנה המרמן. הפרוזה הקצרה ואף המיניאטורית היא ללא ספק מנקודות החוזק הבולטות של ואלזר בתור סופר. ועדיין, "האחים טאנר" חשוב לא פחות בגוף היצירה שלו כדי להוכיח שהאקסצנטריות של כתיבתו היא יותר מקוריוז, ובהחלט מסוגלת להחזיק רומן שלם ורחב יריעה. רוחב היריעה של הרומן אינו קשור בהתפרשות על פני תקופות, דמויות ואירועים רבים, אלא דווקא בהתמקדות בגיבור אחד, סימון טאנר, שמוכן לבלות את כל ימיו הן בבטלה מענגת והן בניסיון קדחתני להיהפך לאדם אחר אחת לכמה שבועות – זהו רוחב יריעה של חלומות בהקיץ ושל חיים אפשריים שמתנהלים במוחו של אדם צעיר, שאין מקום טוב יותר להנציחם מאשר בספרות.

אך בסופו של דבר, זה לא רומן על סימון טאנר בלבד, אלא על "האחים טאנר", כלומר על האחים סימון, קספר, קלאוס והאחות הדוויג. מעניין שלמרות המסגרת הזאת, אין מדובר בספר מז'נר הרומן המשפחתי – כנראה משום שההורים נעדרים ממנו – אלא פשוט ברומן שמבנהו מושתת על הקשר הקרוב מאוד אך גם רופף מאוד שקרבת דם מאפשרת. לכן, יותר משסימון מדבר על אֱחיו ואחותו כעל אנשים שגדל עמם באותו בית ולכן הוא נאמן להם, הוא מעדיף לראות בהם ידידי נפש שהקשר עמם הוא תוצאה של בחירה חופשית, גם אם לקרבת הדם הייתה יד במפגש ביניהם. קספר טאנר הצייר, הדוויג טאנר המורה ודוקטור קלאוס טאנר המלומד – שדמויותיהם מבוססות על משפחתו של ואלזר עצמו – מבליחים ברומן באקראי ומיד שבים ונעלמים, כמו רבות מהדמויות האחרות שהיו עשויות לשמש בסיס להתפתחות עלילתית כבדת משקל, אך סימון תמיד נושא אותם עמו במחשבותיו. וגם כשהן אכן משתתפות בסיפור, הן עדיין נדמות כחלק מסימון, שכן כמו בסרט מדובב לרוסית, כל הדמויות בספר נשמעות לעתים אותו הדבר: כל אחת מהן יודעת לפצוח במונולוגים ארוכים וחולמניים, מצחיקים מרוב חגיגיות, כמו שסימון עצמו מדבר.

למרות תנאי השטח הקשוחים, הקריאה השנייה ב"האחים טאנר" הייתה מענגת. סיבה אחת לכך הוא התרגום הנטול רבב של ארז וולק לעברית, שלא הייתי מוותרת על קריאתו למרות האפשרות לקרוא שוב את הספר בשפת המקור. סיבה אחרת היא ההתוודעות המחודשת לכנות הבלתי מתפשרת ובלתי מתאמצת של ואלזר, כאילו טרם שמע על האפשרות של שקר או הצגה חלקית של האמת. אני חוזרת וקוראת את סצנת הפתיחה של הרומן, שבה סימון מגיע לחנות ספרים ומבקש לעבוד בה:

"'אני רוצה להיות מוכר ספרים,' אמר הצעיר חסר הניסיון, ' יש לי כמיהה למקצוע, ואינני יודע מה יכול למנוע ממני להוציא את תוכניתי מהכוח אל הפועל. מאז ומעולם נמשכתי לעסקי הספרים, ואינני מבין למה עלי לשווע מרחוק למקצוע האהוב והיפה הזה'" (עמ' 5).

בסצנת הפתיחה הזאת מתואר אחד מהרגעים הארספואטיים המזוקקים ביותר בתולדות הרומן המודרני, והיא משמשת התלכדות של שאיפותיו הצנועות של סימון טאנר ושל הצהרת הכוונות של רוברט ואלזר הצעיר על הקלילות התהומית שבה הוא נוהג ביצירתו: הוא בסך הכול חושב שהוא מתאים למקצוע הספרות, והוא מוכן לנסות להשתלב בו, אם נרשה לו.

 

רוברט ואלזר, האחים טאנר, תרגם מגרמנית: ארז וולק, עם עובד 2016 [1907]

 

ולנסיעה קצרה: אחד הדברים שאני הכי אוהבת ברוברט ואלזר הוא שאפשר לקרוא אותו גם בתור ספרות רצינית וגם בתור פרודיה על ספרות רצינית או על רצינותה של הספרות. למשל בסיפור הקצרצר זהו זה! בתרגום רן הכהן ואלזר מפגין את הבוז שלו כלפי כל ניסיון לספר קורות חיים, ובאותה הזדמנות בז לעוד כמה דברים.

תגובה אחת


  1. אהבתי מאוד את ההשוואה האוטוביוגרפית בין הקריאות. קראתי את הסיפורים הקצרים המעולים של ואלזר, ועכשיו אגש לרומן!

    להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *