ספרים שלא אקרא באוטובוס (כי הם מביכים אותי) #1

יש איזו חלוקה מטעה בין אנשים שקוראים ספרות ובין אנשים שקוראים ספרים. אני כבר מבוגרת מדי ונטועה עמוק מדי באקדמיה בשביל לזכור מה ההרגשה של מי שפשוט קוראת ספרים ולברר אם קורא מהסוג הזה אכן מודע לאותה חלוקה. מה שבטוח הוא שהאנשים שקוראים ספרות (ואך ורק ספרות) מודעים אל החלוקה – הרי אנשים מסוגם הם אלה שיצרו אותה, ואת ההקבלה בין שתי הפרקטיקות ובין גבוה ונמוך, בהתאמה.

כמו כל דבר בעולם, אני יכולה לקשר את הנושא הזה לנסיעה בתחבורה ציבורית, רק לצורך המחשת ההבדל: כשאני נוסעת בקווי אוטובוס שנוסעים משכונה סטודנטיאלית כלשהי לאוניברסיטה אני מרבה לראות קוראי ספרות חמורי סבר ואף חמושים במרקר (כשמדובר בספרות מחקרית, שגם אותה אכלול בהגדרה זו), ואילו בקווים שפונים למכנה המשותף הנמוך ביותר – למשל לכל סוגי האנשים שרוצים להגיע מירושלים לת"א – אמצא הרבה יותר רבי-מכר קלילים.

מעניין שלרוב "קריאת ספרות" כוללת רומנים קאנוניים, לעתים מתוך קאנון מצומצם מאוד, ואילו "קריאת ספרים" (בהתאם לשם העצם הכללי והנגיש יותר לעומת "ספרות", לכו תתווכחו מהי) מגדירה ספקטרום רחב מאוד של ז'נרים וכותבים, מג'יי קיי רולינג ועד יובל נח הררי. גיוון זה חיובי, לא? אז מדוע כשהצצתי בכריכת הספר של בחור שישב לידי התאכזבתי לגלות שזהו ספר עזרה עצמית בשם "כיצד תסיר דאגה מלבך", והתאכזבתי מכך יותר מבעשרות הפעמים שבהן שוב גיליתי שהטיפוס המסקרן שבהיתי בו הוא האדם העשירי שראיתי קורא את "על העיוורון"? ומדוע לעזאזל אני מרגישה צורך להתנצל על כך שקראתי ואהבתי את "לאכול, להתפלל, לאהוב"?

eatpraylove

אתחיל מהשורה התחתונה: זה ספר נהדר ומהנה. בכל פעם שלקחתי אותו לידיים הרגשתי כאילו יצאתי לחופשה. והוא גם ספר חכם, מלא כנות ולא מתחכם.

למי שלא מכיר, "לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא ספר אוטוביוגרפי שיצא לאור ב-2006 ובו אליזבת גילברט מתארת כיצד אחרי גירושים מכוערים ותקופה מחורבנת באופן כללי היא יצאה ל"מסע אחד של אישה אל עצמה באיטליה, הודו ואינדונזיה" (וגם מצאה תת-כותרת לספרה בזה הלשון). גם לי זה נשמע כמו ספר מלא קלישאות נרקיסיסטיות ופסידו-רוחניות, והעובדה שהיה רב-מכר רק מגבירה את החשד כלפיו. אבל כשצפיתי בהרצאת הטד המוצלחת והמועילה של גילברט הבנתי שאולי יש ביצירה שלה יותר מעוד מוצר רווחי הן לתעשיית הצ'יק-ליט והן לתעשיית הניו-אייג'.

ואכן, מלבד ההנאה הטהורה שבקריאת ספרות מסע קלילה ומבדרת, למעשה לכל אחת יש מה ללמוד מאליזבת גילברט, גם אם היא בזה לספרות על מסעות גילוי עצמי. אחת הסיבות לכך היא משום שהספר הזה עוסק בהרבה יותר מהעצמי – הוא כולל אהבה גדולה לזולת ולאנשים מסוימים מאוד, שגילברט נהנית לספר עליהם בפרוזה חיננית מאין כמוה.

אז למה לא לקרוא אותו בפומבי? קודם כול, יש לו שם של ספר עזרה עצמית, או כמו שקוראים לז'נר בחנויות הספרים: הדרכה ופנאי. וזה לא שהוא לגמרי חף מכל המאפיינים של ספר כזה – הרי ישנם עוד ספרי עזרה עצמית שנקודת המוצא שלהם היא אוטוביוגרפית, ושהקוראת יכולה ללמוד את רוב תורתם מהחוויה של מי שעבר תהליך שהוא מאמין בו עד כדי כך שכתב עליו ספר ואף שכנע מו"לית להוציא אותו לאור. וגם בתור ספר עזרה עצמית למראית עין, מדובר בספר מעט מביך, כי מי שקורא בו כאילו מודה שיש שלוש פעולות פשוטות לכאורה שטרם למד לעשות היטב.

בצד ההצלחה המסחרית הגדולה שהספר זכה לה, הוא ספג לא מעט ביקורות מוצדקות, למשל על שהוא אמנם מעודד יציאה למסע רוחני מיטיב ומרפא, אך שמסע רוחני כזה נגיש אך ורק לבעלות פריבילגיות חומריות. אבל בתשובה לכך אפשר לשאול: איזו ספרות היא לא פריבילגית? לכמה אנשים כבר היה זמן לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד"? וכמה פריבילגי צריך להיות בשביל לכתוב את "בעקבות הזמן האבוד"?

ביקורת אחרת שאפשר להעלות היא על נקודת המבט האתנוצנטרית להדהים שמלווה את המסע, שלהרגשתי היא חלק מהריגוש של הכותבת מכל דבר שזר לתרבות שלה, למשל מהעובדה שכולם ברומא מדברים איטלקית. מצד אחר, עדיף להתלהב מתרבויות זרות על להישאר אדישה להן. ולמען האמת אני חושבת שגישה של כבוד מוגזם וחשש להיתפס בבורות כלפי תרבויות זרות לפעמים מובילים לריחוק מהן, ולדעתי במקרה כזה מוטב בהחלט לנקוט את הגישה של גילברט בנושא: היא מודה בבורותה (ובמידה רבה גם בזו של הקוראים שלה, בכך שהיא מסבירה לא מעט על המקומות שביקרה בהם) ובמקום להתנשא, היא פשוט מתיידדת עם בני המקום. וזה גם סוד הקסם של הקשר שלה עם הקוראת – כמו שגילברט מעידה על עצמה, יש לה כישרון מופלא להתיידדות.

וחוץ מזה, אף ש"לאכול, להתפלל, לאהוב" באמת אינו ספר עזרה עצמית שמלמד שלוש פעולות טריוויאליות, בהחלט אפשר לשאוב ממנו כמה עצות חשובות ולא יקרות, כמו הרעיון לשלוח עצומה ליקום כדי להתגבר על תחושת חוסר אונים (עמ' 41-40) או להתגבר על לב שבור בעזרת "ויטמין אִי, לישון הרבה, לשתות הרבה מים, לטייל למקום רחוק ממי שאהבת, לעשות מדיטציה, ללמד את הלב שלך שזה הגורל" (עמ' 317).

כמו שאפשר ללמוד מכותרת הפוסט, החלטתי לכתוב על "לאכול, להתפלל, לאהוב" בתור חלק מסדרת פוסטים חדשה על ספרים שמעוררים בי מבוכה, ובו אצא למסע של גילוי עצמי וקולקטיבי בעקבות טקסטים מושכים אך משרים אי-נוחות אינטלקטואלית. פעם בכמה שבועות אכתוב על ספר שלא קראתי באוטובוס מכיוון שאני לא מוכנה להיראות בחברתו ואסביר מדוע הוא מקור לבושה, אך חשוב מכך – מדוע לי ולרבות אחרות היה דחף לקרוא אותו בכל זאת, ולמה מעניין לחקור את הסיבות האלה.

פרויקט אחר, רחב הרבה יותר, שאני רוצה לקשר אליו את הפוסט הנוכחי הוא חודש נשים בתרגום – יוזמה שהתחילה באוגוסט 2014 ונועדה לקדם את הנִראוּת של ספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים. שלא בידיעתי כבר פתחתי את החודש הזה במקרה מעניין של תרגום עם הספר של איילת צברי (טכנית הפוסט עלה ב-31.7, אבל זה היה בלילה, אז סתמו). "לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא לא יצירת מופת, אבל יש ערך גם לעיסוק בספרות בינונית שנכתבה בידי נשים. ומלבד הנשים שכותבות אני כמובן בעד להגביר את הנראות של נשים שמתרגמות. אז לסיום רק אציין שהתרגום של יעל סלע-שפירו לספר הזה הוא מעולה, ובזכותה הלבוש העברי של הטקסט ניחן באותן מעלות של תוכנו: קולח, אינטליגנטי וידידותי.

 

אליזבת גילברט, לאכול, להתפלל, לאהוב: מסע אחד של אישה אל עצמה באיטליה, הודו ואינדונזיה, מאנגלית: יעל סלע-שפירו, כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2008

 

ולנסיעה קצרה: הידעתם שמאמר אוטוביוגרפי מאת אליזבת גילברט שימש השראה לסרט חופשיות על הבר? הסרט גרוע ואני לא ממליצה לצפות בו, אבל המאמר של גילברט מצחיק, מריר ויכול לספק בידור ראוי לנסיעה עירונית קלילה.

6 תגובות


  1. אין פה אפשרות ללייק, אז רק אכתוב שקראתי ו-לייק 🙂 (ומחכה לדעת מה הספר הבא בסדרת הספרים המביכים לכאורה)

    להגיב

    1. אגב, נשבעת שתכננתי את הפוסט הזה עוד לפני פוסט רב-המכר שלך!

      להגיב



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *