לענות לרעש בשקט

הודעה קצרה לקוראים ולנוסעים המתמידים: 

מעכשיו אפשר לקבל עדכונים במייל על פוסטים חדשים! כל מה שצריך לעשות הוא להירשם בטופס שבתחתית העמוד, והפוסט השבועי, כל שבוע, יהיה אצלכן בתיבה.

 

ולענייננו:

בוודאי מוכר לכם המנגנון הזה: רעש המנוע מפריע את המחשבות; הנהג מגביר את הווליום של איזו תכנית עצבים ברדיו; בגלל רעש המנוע אין איש, לא הנהג ולא הנוסעים, שיכול להבין מה נאמר ברדיו; טלפונים מצלצלים, טלפונים מצפצפים; הנוסעים מדברים זה עם זה בקול רם או מתקשרים לאנשים שלא שומעים אותם היטב (הם הרי רחוקים); ומבחוץ, האוטובוס מוקף בעשרות העתקים שלו, בכל אחד פועל אותו מנגנון הרעש וההתגברות עליו באמצעות עוד רעש, וכל יחידת רעש כזאת מזינה את חברתה ותורמת תרומה נדיבה לפרויקט הרעש הגדול שהוא העיר, המדינה, או כדור הארץ כולו.

זה יישמע מוזר ובלתי טבעי, אבל העולם לא חייב להיות ככה. מה היה קורה אם בררת המחדל הייתה להגיב לרעש לא בעזרת רעשים נוספים, אלא באמצעות שקט? יערה שחורי מדמיינת עולם כזה בספרה החדש "אקווריום", וכשאני אומרת "עולם", אני מתכוונת למשפחה אחת. אלכס ואנה אקרמן, זוג חירשים, מגדלים את בנותיהן לילי ודורי הרחק מעולם השומעים. הם מתעקשים לא רק לחנך אותן בבית במקום לשלוח אותן לבית הספר, אלא גם לבודד אותן לחלוטין מכל מה שאינו העולם שיצרו בעבורן. לילי ודורי הילדות שמחות בחלקן, ולא מביעות עניין בשמיעה או בדיבור בקול רם. הן מבלות את זמנן על עץ התפוח שנרקב לאטו בחצר ומתעלמות משאר הילדים, שמוכרחים להגיב לחריגותן. המצב האידילי שמתואר בתחילת הרומן יכול לקסום לא רק לחובבי שפת הסימנים, אלא גם למי שמעוניין לחשוב על המשפחה המושלמת בתור כזו שמושתתת על הבנה הדדית עמוקה ויכולה להתקיים בלי מילים. "ככה הן היו אז, כמו שני ספרים פתוחים שכתוב בהם כמעט אותו דבר" (עמ' 14) – כל עוד הן נמצאות בחיק המשפחה המוגן, לילי ודורי מצליחות לתחזק עולם אחיד ושלו, שאינו מופרע בידי ריבוי חושים ורשמים.

yaara_575

מפתה לחשוב על לילי ודורי כעל צמד פיות שמימיות שמקדשות את העולם בשתיקתן (וגם הציור על כריכת הספר תורם לכך, ומשום כך, למרות יופיו, אני קצת סולדת ממנו), אבל ככל שהרומן מתקדם, לילי ודורי מוצאות עוד ועוד דרכים להתנגד לציפייה הזאת מהן. זה יכול להיות מאפיין של רומן התבגרות נשי באופן כללי – התקווה שהילדה הקטנה תגדל ותהיה לקדושה בבגרותה נתקלת בסירוב מצד המתבגרת, שחורצת לשון ואומרת: אני לא מלאך, אני בן אדם. אצל לילי ודורי ניצני ההתנגדות נובטים עוד בילדותן: "יחד פחדו מהנשים שיהפכו להיות כשיגדלו. נשים בלי קול ובלי ייחוד. כמו בת הים הקטנה שאיבדה גם את הזנב וגם את הקול וכבר עדיף היה לה להפוך לפסל" (עמ' 25).

מפתה גם לקבוע שהשתיקה היא דבר אצילי. כשלעצמה, היא בוודאי אינה אצילית. בהרבה מקרים השתיקה היא המעשה הכי מלוכלך שאפשר לנקוט. כשהבלתי נמנע קורה והרעש של העולם החיצון מצליח לחדור אל חיי המשפחה הדוממים, שתי האחיות נקרעות זו מזו בפתאומיות, ולאט-לאט, כל אחת בדרכה מתחילה לקיים קשר עם עולם השומעים. אז הן מגלות שהשתיקה והסירוב לשמוע יכולים לשמש בסיס לחיים מלאים רק לזמן מוגבל מאוד. החוויה של המעבר החד מהדממה המוחלטת אל הרעש היא כמובן מטלטלת:

"דורי היתה האדם הראשון ולכן נדרשה לתת שם לכל רעש ורחש בעולם. וכשניסתה, גילתה שאפילו זה לא אפשרי, כי לצלילים היו שמות מקדמת דנא ולאנשים ולחיות ואפילו לעצמים היו קולות, ודברים השמיעו רעשים. הם שצפו ושיקשקו וחרקו, גסים אפילו יותר מריחות הגוף שהוסוו בבשמים ובכל זאת תמיד הגיעו ראשונים אל דורי, מעיפים אליה חלקיקים זעירים שהיא מיהרה לקלוט" (עמ' 162-161).

בעיניי זהו המפתח להבנת התהליך שהקורא אמור לעבור כשהוא צולל עמוק לדממת ילדותן של שתי האחיות, רק כדי לשוב ולקרוא בהמשך הספר על אותו תוהו ובוהו שהוא מורגל להאזין לו. שחורי רומזת בכתיבתה על חזרה למצב בראשיתי, אך לא כדי למצוא בו טוהר אבוד, אלא כדי לדמיין איך היה העולם נראה בלי דברים מסוימים שמובנים מאליהם. גם "שנות החלב", ספר הפרוזה הראשון שלה, נפתח בחזרה של הדברים למצבם הראשוני: "יום אחד תיק העור יחזור להיות פרה" (יערה שחורי, שנות החלב, כתר 2013, עמ' 7). בנובלות "שנות החלב" ו"הילדה השנייה", שנכללו באותו ספר, היא הסירה מהעולם מרכיב מכריע: הילדים, ובכך המחישה עד כמה הם חיוניים לו; ואילו ב"אקווריום" היא הסירה את הצלילים  – מצב שברגעי שפל אולי הייתם מגדירים כרצוי, אבל הלכה למעשה מפר שלווה לא פחות מהצליל הצורם ביותר שתוכלו להעלות בדעתכם.

בכל פעם שאני קוראת שאני קוראת שיר או סיפור של יערה שחורי, אני נעצרת, אבל במובן הכי פעיל של עצירה. גם קריאת הרומן הזה באמצע כביש סואן הייתה בשבילי דרך לעצור, לשהות עם שתי גיבורותיו המחרישות בדממה מנחמת ומאיימת בעת ובעונה אחת ואחרי ניתוק רגעי לחזור אל הצלילים ולהקשיב מחדש לרעש, להבחין במקורותיו ובמרכיביו השונים, כאילו הייתי אדם הראשון.

 

יערה שחורי, אקווריום, כתר 2016

 

ולנסיעה הבאה: למי שעוד לא קראה את שנות החלב, הספר הקודם של שחורי, מומלץ להתחיל בסיפור קצר מתוכו. גם הוא על דמות שנעצרת, ובמקרה שלה היא נעצרת רגע לפני שמשהו נשבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *