ספרות בדרך לעבודה

לא נעים. היום שפרסמתי בו את הפוסט על "מקום אחר ועיר זרה" וכתבתי על האינתפיאדה השנייה היה גם אותו היום של הפיגוע הנורא במתחם שרונה. וכשעברו כמה שעות מפרסום הפוסט על "איש ישן" ועל שביתת המרצים הבכירים ב-2007 קיבלתי מייל שמודיע לתלמידי האוניברסיטה כי ארגוני הסגל הבכיר הכריזו על סכסוך עבודה. אלה שני אירועים שאינם ברי השוואה בשום מובן, אבל אני מודה שכבר שקלתי לכתוב על שלום עולמי בפוסט הבא ולקוות שבתוך כמה שעות יטופל העניין. מצד אחר, אני לא מכירה שום ספר מעניין בנושא, ולכן החלטתי לכתוב על עבודה. כמה רע זה יהיה אם כוחות ההומור השמימיים יבטלו את העבודה ביום העלאת הפוסט? לא רע בכלל. כמה רע יהיה אם אלילי האירוניה יחליטו לקיים את העבודה ואף להוסיף עוד עבודה באותו יום? רע במידה סטנדרטית בהחלט.

"הארכיברית" של ענת לוין הוא ספר שקודם כול מתאר היטב את חיי האדם העובד ואת העבודה כחיים שלמים. בקולה של גיבורת הרומן אסיה, ארכיברית שתקנית במשרד ממשלתי בלתי מוגדר, לוין מפליאה להנציח את המוזר, הסתמי ואף הפנטסטי שבשגרת יום עבודה רגיל. היא עושה זאת לא פעם דרך הפרדה בין צורה לתוכן – דרך דיבור על מבנה יום העבודה בלי להזכיר את תוכן העבודה כלל:

"אין משמעות לבוקר במקום הזה. הבוקר הוא רק זמן מַעְבָר, אוטוסטרדה לתוך מרכז היום, זמן של מגיעים, של מחתימים, מהנהנים, מתיישבים, מתייקים, מקלידים או מוחקים נתונים. מחכים, זה בעיקר. ככה עד הצהריים. בשתים עשרה בצהריים אצבעות נפשקות כאילו מאליהן, עטים נושרים מהידיים כמו מחטים מעץ אורן חולה, כאילו סתיו מכֶּה, פתאומי, בחלונות העיר הפנימית הזאת, מפזר את הנוף ואת המחשבות לכל עבר, וכולם פותחים דלתות ומציצים, רק כדי לראות שהם לא הראשונים לצאת, שלא יחשדו בהם שהם הראשונים לצאת, שלא יחשדו בהם שהם להוטים מדי, אבל יש מתח באוויר, מתח של רעב, של תשוקה נוראית ללכת. ויוצאים ונוהרים, מתקבצים בחדר האוכל, כאילו הם עַם שחזר עייף ממסע אל ארץ מובטחת, […] כי הכול כאן מרעיב כל כך, וכל הזמן הזמזום הזה האין-סופי של הדיבור שנשפך מהפיות, שמצטבר כמו אבק בחללים, במסדרונות, חלקיק לחלקיק עד שגוש ואפשר להיחנק" (עמ' 32).

הארכיברית כריכה

אסיה הגיבורה אפילו לא מזכירה מה מטרת הגוף הגדול והחשוב שהיא עובדת בשבילו, ולרוב גם לא את מטרת התפקיד שלה בניהול הארכיב שלו. תיאור העבודה המבודדת שלה מסתכם לעתים בעקרונות קִטלוּג, בציוד משרדי ובצבעי התיקיות. אחרי 14 שנות עבודה מונוטונית וכפוית טובה אפילו הזמן והמרחב סביבה נעשים מופשטים:

"כל קומה כזאת היא שכונה סגורה שיוצאים ממנה רק למרחבים הפתוחים, הפרועים – גמלאות או פיטורין. ועד המרחבים שומרים את הדלתות נעולות ואת המסמכים חתומים במגירות התחתונות ואת הסודות כמוסים" (עמ' 27).

עבודה במשרה מלאה נחשבת לגביע הקדוש בעבור רבים מבני דורי, שנאלצים ללהטט בין כמה עבודות בו-זמנית, ושהרעיון של ביטחון תעסוקתי וכלכלי כנראה יישאר בגדר חלום מבחינתם. אני ללא ספק מזדהה עם השאיפות האלה, אבל מוכרחה להודות שאני גם חוששת מהתחייבות גדולה כל כך ומהאילוץ לארגן את כל חייך סביב מספר קבוע של שעות ביום שבהן את נמצאת במקום שאת לא בהכרח רוצה להיות בו וכנראה עושה בו דברים שאין לך באמת חשק לעשות. השגרה הכפויה הזאת שמחוץ לשעות העבודה מתחילה לרוב בקימה בעל כורחך, וכמובן – איך לא – בנסיעה:

"לאט-לאט מצטרפים האנשים הרגילים. את רובם אני כבר מכירה, צבא משכימים. כשייעצר האוטובוס, יפתח הנהג הקבוע את הדלת, יאסוף אותנו, יתומים קטנים שנקלעו ללב עיר וצריך להציל" (עמ' 42).

הזדהיתי מאוד עם תיאור צבא המשכימים הזה, אף על פי שהפעם האחרונה שגויסתי אליו בו הייתה כשהתמסרתי לשירות לאומי משרדי אך אינטנסיבי, ומאז חייתי חיי סטודנטית סלאש פרילנסרית כאוטיים. הזיהוי של אותם אנשים מדי יום ביומו באוטובוס בדרך לעבודה מעורר ניכור כלפי אלה שהם לכאורה רק ניצבים בקצוות היום-יום שלך, ובה בעת יוצר קרבה ושותפות גורל עם אותן דמויות שאת רואה לעתים קרובות יותר מחברים או בני משפחה.

אחד ההישגים הגדולים של הרומן הזה הוא היותו ישראלי מאוד מצד אחד ואוניברסלי לגמרי מצד אחר. אפשר למצוא את הזיווג הזה בהרבה פרטים קטנים: למשל, אמנם כל עובד במשרד ממשלתי בעולם כנראה מקבל את הזכות לאכול ארוחת צהריים ומצפה לה במידה שאינה הולמת את איכות המזון, אבל האזכור של שניצל ופירה ומוס שוקולד פרווה מבהירים שמדובר בחדר אוכל ישראלי. המקומי והכללי מתלכדים גם באחת ההתרחשויות הגדולות והמרכזיות ברומן: המלחמה.

אחת הסיבות שבגללן הרומן הזה גאוני בעיניי היא המקום שמוקצה בו לנושא המלחמה ולחוויה שלה בעורף. בראש ובראשונה, לוין מוכיחה כאן שלא צריך לתאר קרבות ואסטרטגיות צבאיות בשביל לעסוק בנושא הזה בדיוק רב. העובדה שהיא משמיטה מהטקסט בשיטתיות את הסיבות למלחמה ואת שמות הצדדים בה היא דרך מרומזת אך רבת-עוצמה להמחיש עד כמה המלחמה היא דבר מיותר וטיפשי. המלחמה ברומן הזה היא חלק בלתי נפרד מהשגרה, וזה כל כך ישראלי בעיניי לכתוב על פרוץ מלחמה בתור מאורע מסעיר אמנם, אך כזה שכולם כבר מצפים לו ומורגלים בו. ובה בעת המלחמה היא אויבת השגרה, ובמובן זה היא יכולה להצטייר גם כברכה ברגעים אחדים. כך למשל הגיוס של כל העובדים במשרד מביא עמו בשורה של שחרור לעובדות שנשארו לאייש את העורף:

"ככל שעברו הימים החלו צבעי המלחמה נמחקים מהפנים. נעלמו הצלליות הסגולות, רטיבות האייליינרים, הרימלים השחורים שמאריכים את הריסים, תוחמי השפתיים נותרו חתומים בתיקים עם הליפסטיקים הדביקים והסמקים הוורודים. כל אחת באה בפניה שלה בצבע גוף ולא התביישה. וכבר לא עמדו בתור לשירותים אחרי ארוחת הצהריים, כי הגר הכריזה על כיבוש שירותי הבנים, וציירה על פיסת נייר עיגול ראש, משולש גוף, שני חצאי עיגולי שדיים, שני קווים ידיים, שני קווים רגליים, והדביקה בסלוטייפ על השלט 'גברים'" (עמ' 76).

ויש עוד יסוד ברומן שמתנגד לשגרה ולעבודה, ואפשר לומר שגם למלחמה – והוא האמהוּת. לא אספיילר יותר מדי, אלא רק אומר שהרומן, שחלקו הראשון מתרחש כמעט כולו במשרד, מקבל תפנית חדה בחלקו השני, כשגיבורה נדרשת לטפל בתינוק. לפתע הסיפור על שגרת יום אפורה וקודרת – שיכולה להשתנות ולהתגלגל רק לקרנבל מקאברי, ורק בחסות המלחמה – נהפך לסיפור מלא רוך ופליאה אל מול אדם שזה עתה התחיל את חייו (ומעניין להשוות את העיסוק הזה באמהוּת לאותו עיסוק של לוין בספר השירים הראשון שלה אנה מסתובבת לאט).

יסוד האמהוּת ברומן הזה הוא חידתי ופתוח יותר מנושא העבודה, שממלא את חלקו הראשון. בעיניי מצאה חן העובדה שהרומן נראה מהודק מאוד סביב נושא, זמן ומקום מוגדרים בחלקו הראשון, ואילו כשמרכיב העבודה מוסר מהטקסט בבת אחת, החלק השני של הרומן נעשה אמורפי ופרוע. הרושם שמתקבל כשבוחנים את הרומן כולו, על שני חלקיו, הוא של יצירה לא אחידה, אך חוסר האחידות שלה עקבי ונאמן במיוחד לאחד הרעיונות שעמדו בבסיסה: שהעבודה היא עיקרון טוטלי שמשמש עוגן לחיים שלמים. בלי העוגן הזה העולם נעשה מסוכן ומפחיד, אבל גם חופשי ומסעיר. אני לא יכולה להימנע מלהדגים את התמורה הקיצונית שחלה בחלק השני של הרומן באמצעות התיאור של הנסיעה של אסיה והתינוק באוטובוס, הפעם לכל מקום מלבד העבודה:

"לאן הולכים כשאין לאן ללכת? פשוט יוצאים ומתגברים על הדרך, הולכים לאן שהרגליים הולכות בלי התערבות של המחשבות בראש. למשל, אפשר בבוקר מוקדם מאוד ללכת לתחנת אוטובוס מספר 21, לעמוד שם עם התיק הגדול על הגב, לנענע תינוק בידיים, האנשים מסביב מתחייכים לעומתו, הוא מזכיר להם שגם הם היו פעם פעוטות ארוזים במתיקות בזרועות אמותיהם, ועכשיו אינם אחוזים, עומדים בתחנת האוטובוס מגודלים ונטושים, ואין מי שיחזיק אותם. וכשמגיע האוטובוס לעלות ראשונה, אנשים נותנים, סבלנים, מנומסים מפאת התינוק, שבא חדש ולא כדאי להבהיל בתנועות גסות. אישה צעירה בספסל הראשון מתרוממת ונותנת לשבת. העולם נדיב. היא מביטה בי כאילו אני מחזיקה איש קטן חשוב, אפילו קדוש. ולנסוע לתחנה המרכזית, ומשם להוסיף ולנוע באוטובוס הבין-עירוני, פשוט לנסוע, לא חשוב לאן" (עמ' 154).

נסיעה באוטובוס היא לא בדיוק ההפך מעבודה, אלא בהרבה מקרים המשכו או תחילתו של יום עבודה. ועם זאת, בתוך יום העבודה הנסיעה יכולה להיות מקום של חלימה בהקיץ ושל דמיון (וקריאה, אהמ). "הארכיברית" מדגים איך אפשר להטעין את המחשבה והכתיבה על עבודה בדמיון מרהיב ומלא הפתעות, וחושף את הפחד הקיומי העמוק שישנו בחיים ללא עבודה. יותר מכול זה ספר שעוזר לחשוב על סדקים בתוך ההתנהלות המכנית בתפקיד שמוטל עלייך למלא לשם הפרנסה וכנגד הבטלה, ועל הדרך הפתלתלה שצריך ורצוי לעבור כדי להבין ולהפנים שלפעמים, ואולי אפילו לעתים קרובות יותר, העולם נדיב.

 

ענת לוין, הארכיברית, אפיק 2015

 

ולנסיעה קצרה: גם מיכל פיטובסקי (שכתבה את אספלט המטלטל) שילבה הומור ודמיון בסיפור קצר שנקודת המוצא שלו היא נושא כאוב בהוויה המשרדית: המזגן.  הסיפור התפרסם במדור הסיפור הקצר בעריכת תמי לבנת מלכה של המגזין קורא בספרים.

4 תגובות


  1. תודה, שירי, שמחה בקריאה היפה והחדה שלך ועוד שמחה שקראת את הספר באוטובוסים, שהם כלי התחבורה המועדף (לא שיש לי הרבה ברירות כי אני לא נוהגת) עליי. אני גם קוראת באוטובוסים, בדיוק סיימתי בקו 63 את "מר מ' היקר" של הרמן קוך, מומלץ.

    להגיב

    1. ענת היקרה, תודה על ההמלצה ושוב משמח אותי שמצאה חן בעינייך הקריאה שלי. וגם שציינת את מספר הקו, פרט שלעתים מוסיף לא מעט לחוויית הקריאה

      להגיב

  2. פוסט מעולה! עשה לי חשק לקרוא את הספר. ההבחנה שלפיה דווקא הקרע שבאמצע הספר מבצר את חשיבות עולם העבודה מרתקת. לא נכתב מספיק על עולם העבודה הישראלי.

    להגיב

    1. תודה (: אם אתה מרגיש ככה, ממליצה לך גם על הספר של תהילה חכימי.

      להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *