בחודש שעבר ביליתי את יום הבחירות בביקור בעיר הולדתי, שלמרבה התמיהה אני עדיין רשומה בה כבוחרת. זה 12 שנה שאני מתגוררת בעיר המרגשת וגם הענייה ביותר במדינה, והסיבה שלא העברתי אליה את כתובתי במשרד הפנים היא שילוב של עצלנות וחשש שמא טרם מיציתי את הפריבילגיות שמקנה תושבוּת באזור השרון. עם זאת, אני ממעטת לשוב אל עיר הולדתי וליהנות ממנעמיה המוניציפליים, הנובעים במידה רבה מאחוז גבוה של משלמי ארנונה. אני אסירת תודה על המוצא הזה, אבל גם מרגישה חוסר התאמה בינו ובין מי שאני, מעין חוסר יכולת אוטו-אימוני להתאים לסביבה שלי. ובעיקר אני מתביישת בו – בדימוי הנפוץ של תושבי אזור השרון, ובפער ההולך וגדל ביני עצמי ובין המשפחה שלי, שעדיין מתגוררת שם.
לאותה נסיעה לשרון לקחתי איתי ספר רלוונטי אך גם בלתי קשור לחלוטין – שיבה לריימס מאת דידיֶה אֵריבּוֹן. נקודת המוצא של אריבון, סוציולוג, היא ביקור מאוחר מדי בריימס, עיר פריפריאלית בצרפת שגדל בה, ובחינה מחדש של הקשר שלו עם משפחתו הענייה, שניתק עימה קשר ככל שהתקבל לחוגי האינטלקטואלים בפריז.
אריבון עוסק בסוגיות פוליטיות כבדות משקל – פערי מעמדות, מוביליות חברתית וגם הנתק בין השמאל האינטלקטואלי למעמד הפועלים, כפי שהוא חווה אותו כהתפתחות אלקטורלית בצרפת, אבל גם בתוך-תוכו – כלומר ליתר דיוק, הסוגיות הן אישיות-פוליטיות. אריבון התוודע למרקסיזם בנערותו, ולמרבה הפרדוקס, האידאולוגיה השואפת לרומם את מעמד הפועלים הביאה אותו להתנכר לסביבה שגדל בה:
"מרקסיזם הנעורים שלי היה אפוא עבורי כוח של אי-הזדהות חברתית: לרומם את 'מעמד הפועלים' כדי להיטיב להתרחק מפועלים ממשיים" (עמ' 80).
נתק משפחתי הוא נושא שמפרנס ספרות אוטוביוגרפית לעיתים קרובות, אבל הרקע המעמדי הוא עניין נדיר יותר, בייחוד כשנקודת המבט היא של מי שהצליח לטפס במעלה הסולם החברתי-כלכלי. אריבון מזהה מיד מה המכשול שעומד בפני הכתיבה על הנושא, ומוצא נושא אחר שממעטים לעסוק בו: הבושה. יש להעריך את האומץ שנדרש לו כדי לשאול:
"מדוע ההתרועעות עם עולם בורגני או זעיר-בורגני הובילה אותי להתכחש למשפחתי ולהתבייש בה עד כדי כך? מדוע הפנמתי בכל מאודי את הייררכיות של העולם החברתי, בשעה שאני טוען להיאבד בהן באופן אינטלקטואלי ופוליטי?" (עמ' 65)
כאמור, אריבון הוא סוציולוג, ומסע השיבה שלו לריימס אינו רק חשבון נפש אישי, אלא חקירה ביקורתית של החברה הצרפתית בכללותה. הספר הוא תערובת מעניינת, גם אם לעיתים צורמת, של ממואר וניתוח סוציולוגי. הכתיבה של אריבון נעה בין ניסוחים קולעים של דילמות חברתיות ובין שפה תאורטית מסורבלת שאני מתקשה לתלות בתרגום הרגיש של מיכל בן-נפתלי, אולי בגלל דעותיי הקדומות על הוגים צרפתים. לטוב ולרע, נראה שמבנה הספר אסוציאטיבי, ובכך אולי מעדיף כנות על פני אקדמיזציה – הרי אריבון לוקח על עצמו משימה נועזת וכולל את עצמו בתוך מושא המחקר.
המבנה הכללי של הספר אינו משורטט בחדות, אבל ככלל הוא נקבע בידי תנועת השיבה העומדת במרכזו. פעולת השיבה היא מהותית לכתיבה, ובייחוד בסוגת הממואר. הפעולה הרפלקסיבית שעומדת בבסיסה היא לרוב חזרה בזמן ובמקום, בין שברוח בלבד ובין שהלכה למעשה. במקרה של אריבון, הוא חוזר לריימס רק לאחר מות אביו. אף שהוא מביע חרטה על הנתק שיזם, ניכר שהשיבה וההרהור המחודש בעבר מתאפשרים גם בזכות מות האב – ואולי בזכות העובדה שלמעשה הנתק כבר הושלם. ועם זאת, זהו נתק פסול וטרגי, שמדבריו של אריבון משתמע כי הוא מקביל לנתק של השמאל הצרפתי מהאוכלוסיות המוחלשות שהוא כביכול מבקש לפעול למענן. גם כאן לא יכולתי להימנע מהקבלה למציאות המקומית, ומניסיון להפיק ערך מפרשנותו של המציאות בצרפת: שלא במפתיע, אריבון מזהה שהנטישה של השמאל את מעמד הפועלים היא הסיבה לפנייה של אותו מעמד להצבעה לימין.
אולי אין צורך בסיפורו האישי של אריבון כדי להגיע לניתוח הפוליטי הזה; ועם זאת, אני חושבת שנוכל לצאת נשכרים מהניתוח הרגשי שהוא מציע. רגשות נתפסים לרוב בתור גורם זר במשחק הפוליטי, ועם זאת הם כמובן ממלאים תפקיד חשוב בהפעלת הציבור, בהסתה שלו ובוודאי בחתירה לשינוי או בבלימתו. המרכזיות של רגש הבושה בספר זה היא כה מרעננת שאולי בכוחה לפוגג את אותו רגש עצמו. על פי ניסוחיו העוצמתיים של הקונפליקטים שעימם אריבון עדיין מתמודד, מעניין לאבחן כאן בושה כפולה: מחד, בושה על המקום שבא ממנו ועל משפחתו, ומאידך, בושה על שנטש אותם.
אם לחזור לסוגיית הבחירות שפתחתי בה כבדרך אגב, יש לציין שאריבון הוא מרקסיסט עקבי למדי, ואינו כולל במשוואה שלו את יכולתו של היחיד לבחור (וכאן ראוי לבקר את הדטרמיניזם שהוא מניח כשהוא דן בסוגיית ההצבעה לימין הפוליטי). אפשר לומר שהוא עוסק בכל מה שפוליטי ואינו נתון לבחירה: לדבריו הסיבה שהוא נחלץ ממעגל העוני והשוליים המעמדיים אינה תלויה בכוח הרצון, אלא בעוד תכונה מולדת – בזהותו ההומוסקסואלית. באחד הניתוחים המרתקים ביותר בספר הוא מבהיר כיצד ההיקלעות לתרבות שוליים אחת על גבי תרבות שוליים אחרת הטביעה בו תחושות השפלה ועלבון שאינו מסוגל להיפטר מהן:
"ביסודו של דבר, שני גזרי דין חברתיים טבעו בי את חותמם: גזר דין מעמדי וגזר דין מיני. לעולם אי אפשר לחמוק מפסיקות דין. ואני נושא בתוכי את חותם שניהם. אך מפני שהיו שרויים בעימות ברגע מסוים בחיי, היה עליי לעצב את עצמי על ידי שיסויו של האחד באחר" (עמ' 205).
לדבריו, התהוות שלו בתור אינטלקטואל החלה כתוצר של התאהבות בנער שחשף בפניו את העולם הזה:
"התחלתי גם אני לדבר על גודאר, שלא ראיתי דבר משלו, ועל בקט, שלא קראתי מילה ממנו. […] ניסיתי לשחק את אותו משחק, אף כי לא החזקתי באותם קלפים. למדתי לרמות" (עמ' 156-155).
הטרנספורמציה שעבר לא החלה כמהלך רוחני, אלא חברתי. אריבון שב ושואל את מושג ההביטוס מהסוציולוג פייר בורדייה, כדי להזכיר שהדבר המהותי שקושר בין קהילות של אינטלקטואלים הוא לאו דווקא תוכן, אלא צורה. מספיק להגיד "היפסטרים" בשביל להנהן בהבנה.
בנערותי גם אני דיברתי על ספרים שלא קראתי, אבל יותר מכך קראתי ספרים שלא הבנתי (כן, גם את בקט) בתקווה לעבור טרנספורמציה, ולא רק כדי להיעשות אדם שמבין אותם. בביקור האחרון שלי בעיר הולדתי שוב הצצתי בספרייה שהלכה והצטברה ולבסוף נקברה בחדר ילדותי, ונוכח הביקור החוזר בה אני כבר לא יודעת מה יותר נכון: האם מה שרציתי יותר מכול היה למצוא חברים מתוחכמים שאוכל לדבר איתם על התרבות הנשגבת שאני צורכת, או שמא צרכתי תרבות נשגבת כדי שאוכל למצוא חברים מתוחכמים? עד כמה בחרתי במהפך הזה, ועד כמה נקלעתי אליו בשל שוליות מולדת אחרת? ומה היה המחיר של הפניית העורף לעולם הבלתי-מתוחכם שעזבתי?
ספרו של אריבון אינו טקסט שנועד לשקם את הגשרים האלה, והוא מודע היטב לכך שקהל היעד שלו מצומצם והומוגני:
"אני לגמרי מודע לכך שכל צורת הכתיבה שלי מניחה – הן לגביי והן לגבי קוראיי – את היותנו חיצוניים באופן חברתי לנסיבות ולאנשים החווים עדיין את אורחות החיים שאני מנסה לתאר ולשחזר בספר זה. אני גם יודע שלא סביר שהם יקראו בו" (עמ' 88).
חלק מהטרגדיה בסיפור שאריבון מספר הוא העובדה שהיכולת לשנות ולפתח את התודעה היא פריבילגיה מולדת, ונדיר לקבל אותה יש מאין. ועדיין יש ערך רב בחזרה להיבט המרקסיסטי שבפוליטיקת הזהויות, שבשעת כתיבתו של שיבה לריימס עוד לא הייתה שיח שחוק ומושא שכיח לגנאי: באמצעות סיפור השעבוד של משפחתו לתנאי קיום קשים ומפרכים, אריבון ממחיש את האופן שבו ההוויה קובעת את התודעה – ועם זאת, גם אם הוא חושש להודות בכך, בעצם השיבה שלו הוא מדגיש את הערך שבהרחבת גבולות התודעה. הסיפור האישי שלו מראה שהטיפוס במעלה הסולם החברתי הוא נדיר אך אפשרי, ואילו הבושה, העלבון וההשפלה הם בלתי הפיכים. אין מדובר רק בקשיי המוביליות החברתית ובמעבר המפרך מקבוצה אחת לאחרת; הקושי המרכזי, על פי ספרו, הוא ההכרח להכחיש חלק מהותי מזהותך גם הרבה אחרי שהושלם המעבר.
בתקופה שבה הדיון הפוליטי הולך ומתרוקן מתוכן ממשי ולרוב מתמצה בשאלה מי לא יהיה ראש ממשלה, ספרים כמו זה של אריבון מזכירים את הערך שבפוליטיקת הזהויות לחשיבה על מערכות שלטוניות ועיצוב תודעה פוליטית. מי שהגיעה לספר זה כדי לחפש פתרונות, לא תמצא אותם. אבל הכרה ברגשות ובתנאי החיים והתודעה של קבוצות אחרות היא בעיניי חלק הכרחי בתהליך השכלי של שיקום התודעה הפוליטית, וכנראה גם בתהליך האופרטיבי של שיקום הסולידריות החברתית.
דידיה אריבון, שיבה לריימס, מצרפתית: מיכל בן-נפתלי, עם עובד, 2019 [2009]
ולנסיעה הבאה: הפעם אחלק את המלצות הקריאה לשניים, בהשראת הכפילות של האישי והפוליטי. אני מקווה שהתעמקות בטקסטים הבאים תראה שמוטב לא להניח נפרדות של השניים, ושהמחשבה על האחד תזין את המחשבה על האחר:
- "בדרכים", שיר יפה של שירה סתיו על אי-היכולת לעזוב בית – הוא מופיע בסיום ריאיון לידיעות אחרונות שערך אלעד בר-נוי עם המשוררת לקראת צאת ספרה "שריר הלב" (הקיבוץ המאוחד, 2019).
- אדומה, אנתולוגיית שירה מעמדית דו-לשונית ומרובת עורכות ועורכים, יצאה לאור ב-2007 ובישרה על בצבוץ של תודעת צדק חברתי, שכמובן הגיע לשיאו ב-2011 ומאז מופיע יותר גם אצל משוררים חדשים. עכשיו כשחזרתי וקראתי בה, דווקא מצאתי פחות נוכחות של פערי מעמדות, ויותר מודעות לאותם תנאים החומריים של העבודה והמחיה שאריבון עוסק בהם בהרחבה. אפשר לקרוא כמה שירים מתוכה כאן (ולצערי רק מאלה שבמקור בעברית), וגם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של ספרים באוטובוסים בהמשך השבוע כדי לגלות עוד תכנים.
קישור ישיר
קישור ישיר