שבוע הספר הירושלמי (ברובו) 2016

כבר כמה שנים לא הלכתי לשבוע הספר. הדוכנים בעיר הולדתי הפסיקו לקרוץ לי מאז שהפסקתי לקרוא ספרי ילדים, והפעם האחרונה שביקרתי בשבוע הספר בכיכר רבין הייתה מלווה במפגשים נואשים עם סופרים שעמדו מאחורי דוכניהם וגרמו לי להרגיש אשמה על שלא אוכל לקנות את כל הספרים שלהם. ובכלל, אני מנסה לחסוך קצת יותר כסף ולצבור קצת פחות רכוש, אז בשביל מה לי כל ההמולה הזאת?

מצד אחר, אני בעד להפוך את הספרות לאירוע, ואם אפשר לפרוש את האירוע הזה על פני שבוע שנמשך שבוע כמו שהמאה ה-19 נמשכה מאה שנה – מה טוב. מכיוון שמדובר פה בבלוג חווייתי, הכנתי פוסט חוויות ומחשבות על אירועי השבוע הארוך הזה. כמו שתראו מיד, גם ההגדרה שלי ל"אירוע" היא הגדרה גמישה. את רוב שבוע הספר ביליתי בירושלים, עיר מגוריי, ובפרט בפריפריה שבתוך ירושלים עצמה וזה עזר לי להרגיש שלפחות בתור צרכנית ספרות לא נכנעתי לכוחות המונופולים.

 

יום רביעי, 15 ביוני, אחר הצהריים. ספרים בקטמון, ירושלים

חברה שעובדת בחנות משכנעת אותי לקנות את "ללכת בדרכך" של ג'וג'ו מויס, יד שנייה כמו חדש. לבסוף אני משתכנעת ומחליטה להשלים עם האקלקטיות שלי ולו לשם כתיבת פוסט מעמיק בהמשך חייו של הבלוג. לראשונה זה שנים רבות במגדל השן קניתי רב-מכר היסטרי. גם זו דרך לפתוח את שבוע הספר.

 

יום חמישי, 16 ביוני, בערב. מתחם "התחנה הראשונה", ירושלים

אני בהחלט לא קהל היעד של שבוע הספר הירושלמי. או לפחות הגעתי בשעה מוקדמת מדי לדוכנים, כשהבלגן בשיאו ואפשר להעיף מבט בדוכנים של מעט הוצאות רק אחרי השקעה של מאמץ, סבלנות ומרפקים מנומסים. אני גוררת את בן זוגי האומלל בין עגלות תינוק וקיטבגי ענק של חיילים, רק כדי לגלות שמתוך רשימה לא צנועה של ספרים שתכננתי לקנות, רק אחד מהם עומד למכירה. הולכת הביתה עייפה ורצוצה, אך עם עותק של "אקווריום" מאת יערה שחורי.

 

יום שבת, 18 ביוני, בצהריים. בדירתי הירושלמית

קוראת ספר בגרמנית ללקטורה (לא מספרת לכן איזה. לא כדי לשמור על מסתורין, אלא כי אלה חוקי הלקטורה). סובלת מאוד, מכיוון שהסופר נפוח, גזען וסקסיסט וכך גם הטקסט המונומנטלי שהוציא תחת ידו, ומילולית גם הספר שוקל טון ואין שום דרך נוחה להחזיק אותו (הוא כמובן בכריכה קשה). מתרעמת על החוצפה לבזבז עצים תמימים על פרויקט נרקיסיסטי שכזה, ואז מחליטה שהדרך הכי פורה ומהנה להתנגד לגדולים וחזקים ממך היא ליצור משהו משלך (או לתרגם את התסכול לכסף, אבל בינתיים מישהי אחרת כבר עלתה על הרעיון); מתחילה לכתוב שני סיפורים חדשים.

 

יום שני, 20 ביוני, בבוקר. אקדמון ספרים, גבעת רם

שמה זין על הדוכנים המצ'וקמקים במתחם התחנה, ומוצאת (כמעט) את כל הספרים שרציתי בחנות הספרים של הקמפוס הנאה יותר של האוניברסיטה העברית. ומה קניתי? חכו בסבלנות לסוף הפוסט ותראו.

 

יום שלישי, 21 ביוני, בערב. ספרייה עירונית קטמון, ירושלים

אני שוב חוזרת לאזור קטמון-רסקו-קטמונים השלו, שגרתי בו עד מזמן. איכשהו כל אירועי התרבות המסעירים בו התגלו לי רק ברגע שחתמתי על חוזה שכירות של דירה במרכז העיר, שמצדו נראה שוקק פחות ופחות בתקופה האחרונה. הגעתי לאירוע ספרייה בלילה המסקרן, בהפקת רוני אוהד ובניהולה האמנותי של מורן אביב-דביר, שמתקיים במסגרת שבוע הספר הקטמוני האלטרנטיבי ה-1. אני וחברתי מקבלות את כרטיס הקורא שלנו ויורדות לספריית הילדים. בדיוק מתחיל שם מופע של הקולות הצפים, שמפיקים מוזיקה מעניינת ונעימה במעט אמצעים, מספרים סיפורים באמצעות שירה ומצליחים לשתף את הקהל במופע ומצליחים לעשות את זה בקטע לא מעיק בכלל. הישיבה בספריית הילדים מוזרה, כי המדפים נמוכים כל כך וכמות הספרים נראית קטנה כל כך לעומת הכמויות הבלתי נתפסות של ספרים שנוטים לאכלס ספריות מבוגרים.

ספרייה בלילה הקולות הצפים

תוך כדי המופע אני נזכרת כמה קריאה בספרים היא חוויה חושית כשאת ילדה. היא תמיד מתחילה בהקשבה לקולות של בני משפחה מקריאים, ממשיכה בדפדוף בתמונות, ואם אתן כמוני – הצעד הבא הוא לאחוז בספרים בעצמך ולהעמיד פנים שאת יודעת לקרוא, עד שיום אחד כבר לא מדובר בהעמדת פנים. וגם אחרי שאת כבר לומדת לקרוא עוד נשאר משהו מהחוויה החושית: הביקור בספריית בית הספר היסודי מלווה בשיחות עם ילדים אחרים (או יותר נכון בריבים על הספרים הפופולריים ובהשתחצנות של מי שכבר יודעת לקרוא בלי ניקוד. מודה באשמה…).

ספרייה בלילה מדפים

כשגדלים, קריאה נהפכת לחוויה בלתי חושית בעליל – מלבד המגע בין העיניים לאותיות, כל מה שמהותי לה אמור להתרחש בדמיון. וכשהדמיון מתעצל, חוויית הקריאה של אדם מבוגר נהפכת לא פעם לחובה מתישה. בתקופות שפל מספיק להביט בעמוד של פסקאות צפופות, וכבר מתפתח כאב ראש.

"ספרייה בלילה" מצליח לעשות משהו כמעט בלתי אפשרי – להיות אירוע שפונה למבוגרים ולילדים כאחד (והכוונה לא רק לילדים ולהורים שלהם), לשעשע ילדים ומבוגרים בצורה שונה, אך במידה זהה. בתור מבוגרת האירוע הזה, שכותרת המשנה שלו היא "שיטוט רב-חושי בספרייה ציבורית", הזכיר לי שספרות היא לא רק קריאה, ושהרעיון לבלות ערב שלם בנושא ספרים בלי להתיישב ולקרוא אפילו לא לרגע אחד יכול להוסיף המון לאיך שאנחנו חושבים על ספרות.

ספרייה בלילה בר

כך צחקתי כשצפיתי בעבודה "ספרים שכאלה" של רננה רז ובביצועה של עלית קרייז, שראיינה מתנדבים מהקהל על ספרים שלא כתבו, וגם הילדים צחקו, אבל אולי מסיבות אחרות; וכך גם ב"ביוגרפיות" של רות חוף, שבה היא והקהל, מבוגרים וילדים כאחד, חיברו סיפורי חיים של אנשים שנמצאו בספר הטלפונים. כשצפיתי בעבודה הראשונה חשבתי על השבלוניות של ראיונות עם סופרים ועל הקשר הקלוש שיש להם לעתים לקריאה, ובעבודה השנייה מצאתי את עצמי מתגעגעת לפעולה של להמציא סיפורים סתם כך, כי זה כיף. שתי העבודות גרמו לי לשחזר משהו מהפלא שבמפגש עם ספריות ועם עולם הספרים בתור ילדה שמשוטטת בחדווה בין מדפים קטנים אך גדולים ממנה.

 

יום שבת, 25 ביוני, בערב. "הנסיך הקטן", תל אביב

הגיחה היחידה שלי לת"א הייתה קצרה אך מתוקה, ומתחילה בהאזנה נפעמת לצעקה הפוכה של סלין אסייג במונית שירות (מומלץ! הספר, לא הנסיעה). כשתכננתי ללכת לערב שירת פוסט זוגיות, בכלל לא זכרתי שהוא מתקיים תוך כדי שבוע הספר. את הערב ערכו אמיליה כהן, רוני פלזן, ג'ניפר פוליאקוב ומיטל סטרול, והגדירו פוסט זוגיות בתור "זניחה של הרעיון הרומנטי שלפיו יש אי שם מישהו שצריך להשלים אותנו, ועד שלא נפגוש אותו – משהו בחיינו יהיה חסר". הערב לא היה מיועד לרווקות בלבד אלא לנשים "גרושות מאשליות" באופן כללי, אז קיוויתי לשמש קהל מפוכח והולם והלכתי אל ערב השירה הנשי הראשון שאי-פעם נכחתי בו. משונה לחשוב על זה, הרי בשנים האחרונות אני מתעסקת לא מעט בספרות שכותבות נשים ומנסה לקדם אותה, אבל אירוע שבו רק נשים מקריאות משירתן, ועוד על נושא טעון כל כך, עדיין עורר בי חשש-מה. אולי הדבר שחששתי ממנו היה שהשירה בערב הזה בכל זאת תעסוק דווקא בדבר שהיא מבקשת להימנע מהעיסוק בו – כלומר בזוגיות, בערך כמו שהרבה פמיניסטיות מעידות בצער שלמעשה רוב השיחות שלהן לא עוברות את מבחן בכדל.

פוסט זוגיות ריטה ורז

החשש הזה התבדה ברגע שמיטל הושיטה לי חוברת מעוטרת באיורי מכשפות ובה השירים שעומדים להישמע בחלל הצפוף של חנות הספרים. מצאתי בה שירים שמדברים על רגע היציאה לחופש: "תלמדיני ללכת מהר / מכל אהבה שסרחה / אל חוף ים תל אביבי נוצץ / של עת ערב פשוטה ומֻקדמת" (ריטה קוגן); על מגוון החירויות שבלהיות לבד: "לקנא ברחוב באישה סתמית / לקנות טישו ואז להזמין דמעות / לרחם על עצמי עד אינסוף ולאהוב אותי הרבה באותה הנשימה / להסתכל בתמונה מהממת ולדעת כמה הטיול לא היה מוצלח" (עידית שמעוני); ולא נשכחה גם ביקורת חברתית לגיטימית: "איך רַוָּקָה? / לא מקֻבל, / תמצאי את הפִּנה שלך / והאהבה תבוא אחר כך / היא תבוא, היא תבוא / אהבה זה כמו סרט של מתנה" (כרמית אופק). מבחינה ספרותית, ערב שירה כזה הוא ניסיון אמיץ במיוחד להימנע מנושא שהספרות והאמנות בכלל מעמידות במרכזן, ואפשר להכתירו כהצלחה.

פוסט זוגיות רוני

החשש האחרון שנותר בי התבדה כשאחת-אחת עלו המשוררות להקריא, והבנתי שאני בערב שירה שונה מאוד מרוב ערבי השירה שנכחתי בהם, ולא רק מבחינה מגדרית. בדרך כלל ערבי שירה משרים אווירת קדרות ובדידות, אבל בערב הזה היה המון חום, תקשורת ואהדה הדדית בין המשוררות לעצמן (שאני בכלל לא בטוחה שכולן מכירות זו את זו) ובין המשוררות לקהל הרב שהגיע (כנ"ל).

פוסט זוגיות מיטל וקהל

הערב הזה בהחלט לא עסק בזוגיות, אבל הוא כן עסק באהבה – אהבת המילה, אהבת היצירה ואהבה של מי שיוצרת כלפי מי שמקשיבה. וזה בעיקר מה שחיפשתי בשבוע הספר הזה: דרך להתעסק בספרים ללא קריאה, ולהחליף לרגע את הקריאה בשהייה עם אוהבי ספר אחרים ובחוויה של הספרות בתור אירוע חברתי.

 

אז מה היה לנו?

שני אירועים ספרותיים בלתי שגרתיים; קריאה בשני ספרים – כל אחד מהם מפרה בדרכו; וכמובן – שופינג:

 

רכישות משבוע הספר

 

ומה אתם עשיתם ורכשתם? ספרו בתגובות!

 

קרדיטים לתמונות:
ספרייה בלילה: אבי סימן טוב
ערב שירת פוסט זוגיות: סופיה טרוטוש ארגמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *