להיות שפה קטנה בעולם גדול

אני לא רוצה לתת את הרושם המוטעה שתרגום ספרות גרמנית הוא עבודה מתגמלת. אבל יש להודות שבצידה יש כמה הטבות נאות, כמו למשל שלל תוכניות רזידנסי ומפגשי חשיפה לשוק הספרות הדובר גרמנית, שנתמכות בידי ממשלות שמעוניינות בקידום ספרות ולא (רק) מלחמה. הזכרתי חוויות כאלה בבלוג בעבר, בפוסט על פסטיבל ספרות בשווייץ ובפוסט ששיגרתי מווינה על טוואדה יוקו, סופרת שכותבת ביפנית ובגרמנית. הפעם אתעמק יותר בחוויית הזרות שנשמרת גם במרחבים בינלאומיים מכניסי אורחים שכאלה, בפוסט שעדיין יהיה רווי קנאה ויאדיר את שוק הספרים הגרמני החסון והבריא, אך בנימה אמביוולנטית.

השהות הנוכחית שלי בגרמניה היא מעין עסקת חבילה נוצצת: חודש רזידנסי שכולל מגורים וסביבת עבודה נעימה במרכז ספרות שנמצא בתוך וילה על שפת אגם ואנזה (כן), שמתארחים בו עוד כמה מתרגמים וסופרות. באמצע השהות מתקיים שבוע שאליו מצטרפים עוד מתרגמים מגרמנית, כל אחד לשפתו, וביחד משתתפים בפעילויות והרצאות בנושא ספרות גרמנית ותרגום, מפגשי קריאה ושיחה עם סופרים, מו"לים ומבקרים, ונסיעה משותפת ליריד הספרים בלייפציג. בינתיים מחצית מהתוכנית כבר מאחוריי. הספקתי לעבוד מעט, השקעתי את מיטב האנרגיה במבט מסחרר על הספרות הגרמנית העכשווית וחזרתי מלייפציג תשושה ומהורהרת. בהחלט אין סיבה להתלונן, אם כי הניתוק מהסביבה הטבעית תמיד מעורר מחשבות על מה שעובד ולא עובד בשוק הספרים הישראלי.

ואנזה
השמש שוקעת מעל ואנזה

מתרגמים הם האנשים שהכי נעים לשהות בחברתם, ואני אומרת את הדברים האלה בנימה משוחדת כמובן ומלאה חשיבות עצמית, אך גם מנומקת: חִשבו על אנשים רהוטים אך בעלי מידה בריאה של ביישנות, עם סיפורי חיים מורכבים והשכלה רב־תרבותית.

אלא שהפעם אני מתקשה להתמסר לחוויה. 21 המתרגמים שנמצאים איתי בתוכנית חביבים ומסקרנים להפליא, אבל אני סוחבת איתי יותר מדי דאגות מהבית. על רקע כל אלה אני מנסה להתרכז בספרות המלבלבת שמצעידים לפנינו: ניכר שגם בספרות הגרמנית יש פריחה של אוטופיקשן, ושרומנים בעלי מבנה בלתי קונבנציונלי מקבלים תשומת לב רבה ואוהדת.

הערימה
ערימת ספרים מלבלבת שקיבלנו כשי

נשאלת שוב ושוב השאלה: מהי ספרות גרמנית, ומיהם סופרים גרמנים? אף שהגרמני הממוצע אינו נושא עימו רקע של הגירה או גיוון אתני מורכב, הספרים שהוצגו לנו עוסקים למשל במשפחות שהגיעו לגרמניה מטורקיה, ביהודים יוצאי בריה"מ, והם הכול פרט להומוגניים.

נשמע שאלה הספרים שזוכים לפרסים ולשבחי הביקורת, אם כי טרם הספקתי לברר אם אלה אותם ספרים שנמכרים היטב ונקראים בקרב ההמונים. מסקירה קצרה שערכתי בשלל אמצעי תחבורה ציבורית בברלין עלה שספרי מתח ורומנטיקה שולטים גם בשוק הזה, שמיעוט הנוסעים קורא גם קלאסיקות מודרניות כמו קורט וונגוט ושספרים עבים בכריכה קשה אינם מרתיעים את הקוראים אפילו בנסיעות קצרות וצפופות ברכבת התחתית. רוב הנוסעים, חשוב להבהיר, נוהגים כמנהג העולם ושוקעים במסך הטלפון, אבל הנוכחות הגדולה יותר של ספרים בתחב"צ ניכרת ומשמחת.

אמרתי את זה כבר פה ושם, ואגיד זאת שוב בתקווה לעורר השראה: הדבר הכי מדהים במרחב הספרות הדובר גרמנית הוא אירועי הקריאה הרציניים והפופולריים, שבהם סופרים קוראים קטעים ארוכים למדי מיצירות פרוזה בפני קהל שאינו מורכב מפנסיונרים בלבד, וכולם נשארים ערים במשך ערב שלם. איך הם עושים את זה? ומה מאפשר תרבות כזאת? אני לא בטוחה שהתשובה היא פנאי לקריאה דווקא. אחת ההשערות שלי היא שהרבה אנשים מגיעים לאירועים האלה דווקא בשביל ההזדמנות לטעום פרוזה בערב אחד ולא להשקיע עוד זמן בקריאת ספר שלם, וגם אם הם לא קוראים, ניכר שסופרים מעניינים אותם לפחות כאישים שכדאי לשמוע מה יש להם להגיד. אפשר להשוות את המעמד הזה לדויד גרוסמן או אשכול נבו בתרבות הישראלית, אלא שבתרבות הקריאה וההאזנה לסופרים בגרמנית יש הרבה אשכול נבואים ודויד גרוסמנים, ובהם אפילו נשים.

אחרי כמה ימים של דיונים וקריאה בברלין – כולל שיחה חיונית על אינטליגנציה מלאכותית לא ככוח שיגזול את פרנסתנו אלא ככלי עזר – נסענו ליריד הספרים הגדול בלייפציג. בדרך קראתי בקינדל בספר של סופרת שווייצרית צעירה ששוהה בוואנזה איתי ועם שאר המלגאים, אבל הנופים הזרים לא הפסיקו להסיח את דעתי.

אוטובוס ללייפציג
ספר באוטובוס, מן הסתם

לייפציג חדשה לי לחלוטין, וגם עצם הרעיון של יריד ספרים מהסוג שמתקיים בה. הוזהרתי מראש שיריד הספרים הגדול הוא אכן גדול, ובכל זאת לא הצלחתי להתאושש מהלם הממדים: חמישה אולמות ענקיים של דוכני הוצאות לאור ושלל פרויקטים בתחום המו"לות, נציגויות של מדינות רבות והרבה אירועי ספרות נוספים שמתקיימים במרכז העיר, הרחק ממרכז הירידים.

היריד השנה הוא בסימן ספרות אוסטרית, אבל גם אותה אני לא מכירה היטב – אני מתרגמת בעיקר סופרים מתים, ומרוב עבודה והשתקעות בסצנות בעברית וביידיש, אני מתקשה למצוא זמן להתעדכן בספרות חדשה בגרמנית. ניסיתי לעקוב פה ושם אחרי אירועים רבים שבהם משתתף כוכב הספרות האוסטרית קְלֵמֶנס י' זֵץ, שכבר כתבתי בעבר על אירוע קריאה שלו בווינה, אבל הקהל שלו היה כה עצום שהצלחתי להשתחל לטווח שמיעה רק לשיחה קצרה עימו ועם הסופרת והעיתונאית הגרמנית אנטוניה באום.

קלמנס זץ ואנטוניה באום
רגע של ניצחון במשחק תופסת עם קלמנס זץ

אחרי עוד התרוצצות חסרת מעש בין דוכנים – שלמעשה בעיקר מציעים ספרים להתרשמות ולשיחה בין מו"לים על רכישת זכויות – אני נקלעת לטקס ההכרזה על הזוכים בפרס היוקרתי שמעניק יריד הספרים בכל שנה. מקומו של האוטופיקשן לא נפקד: הזוכה בפרס הסיפורת הוא דינצֶ'ר גוּצְ'יֵטֶר, משורר, סופר, מו"ל עצמאי ומלגזן, על ספרו Unser Deutschlandmärchen (אגדת גרמניה שלנו), המדובב את הקולות של בני משפחתו שהגיעו מטורקיה לגרמניה. אגב, בשנה שעברה הזוכה באותו הפרס היה תומר גָרדי, סופר ישראלי שגר בברלין וכותב בין השאר ב"גרמנית שבורה", כפי שהוא מכנה את לשונו.

כמו שרמזתי קודם, נראה שאחד היתרונות של ספרות בשפה גדולה הוא מגוון הספרויות שהיא פתוחה להכיל בתוכה. בשפות גדולות לפעמים מדובר בתוצר לוואי חיובי של אימפריאליזם, ולפעמים פשוט תולדה של ריבוי משאבים. פתאום אני מרגישה צער על קוטנה של העברית, אבל גם שמחה בה: שפה כל כך קטנה יכולה להשתחל בקלות למרחבים זרים, ולקיים איתם קשרים פורים. רק תראו את היידיש, שפה צעירה ששייכת לעם עתיק, ואת מה שעשתה מהמגע עם תרבויות ולשונות אחרות, שנהפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. לעומת זאת העברית נגלית אליי פתאום לא רק בתור דג רקק, אלא ככזה שמסרב לשחות, אולי מחשש שאם יצא לשכשך מעט במים אחרים, ישתו לו את מי הבריכה.

הזוכה בפרס היריד
דינצ'ר גוצ'ייטר, הזוכה בפרס יריד הספרים בלייפציג, מחבק את שאר המועמדים

נדמה שלכולם חוץ ממני יש עם מי להיפגש ביריד בלייפציג. זה בוודאי גם עניין של היכרויות אישיות ומקריות, אבל גם של השתייכות לתרבות מסוימת. אקח לדוגמה את המתרגמת המונטנגרינית, שעוסקת בשפה זעירה אפילו ביחס לעברית – אפילו לה יש לא מעט מה לעשות ביריד בלייפציג, כי מונטנגרו אמנם קטנה אך שייכת למרחב גאוגרפי ולשוני גדול של שיתוף פעולה. לעומת דוגמאות כאלה אני נוטה להרגיש שאני מגיעה ממרחב שסוע ועוין. ואמנם המתרגם הבלרוסי למשל, גם הוא מגיע ממרחב עוין ואינני מקנאת בו כלל, אבל ניכר שהוא עסוק למדי במפגשים עם קולגות בלרוסים שכותבים ומוציאים ספרים לאור ממקום מושבם בגלות. תהיתי פתאום אם כך ייראה עתיד המו"לות הישראלית, והאם זה עתיד קודר או דווקא בשורה של חיוניות.

באחת משיחות הטלפון עם בן הזוג, שנשאר בארץ, אני אומרת לו שלמרות כל התפנוקים קשה לי, שאני לא מרגישה שייכת לשום מקום. למרות ההיכרות עם השפה והתרבות אין לי שום אחיזה במרחב הדובר גרמנית, ואירופה זרה לי כל כך, דוקרנית. ומנגד, גם בישראל אדמת התרבות מצמיחה קוצים, וכבר קשה לי לדרוך בה. בדרך כלל אני מרגישה שייכת כשאני בתנועה פרודוקטיבית בין מרחבים, כשאני מייבאת או מייצאת משהו, מְתַקשרת, מדובבת וכמובן כשאני מתרגמת. ואילו כאן לא היה לי דבר־מה להביא או לקחת, וגם התנועה הייתה קשה לי. לאחרונה הישראליות שלי צברה משקל עודף; אין מקום לאכסן אותה בבית ואין דרך נוחה לגלגל אותה הרחק ממנו.

ההרגשה הקוצנית מתעצמת כשאני מעבירה צהריים שלמים בחיפוש תחנת אוטובוס בלייפציג שאולי אינה קיימת; אני מניחה שמקור הבלבול הוא בכך שלעולם לא אתרגל למערכת אחרת, גדולה ומסועפת של תחבורה ציבורית כי גדלתי במדינת אי מפגרת שמוקפת במים, חול ושנאה הדדית; ובסוף היום אני מתייאשת ומשלמת עוד כמה עשרות אירו על כרטיס רכבת חזרה לברלין. מאז שחזרתי לברלין שבתי להתבונן באגם היפה ששמו זכור מבחינת הבגרות בהיסטוריה, ולדלג בין שפות בשעות העבודה ובשעות הפנאי. ופרט לכך, אני כותבת בגרמנית מאומצת מכתב תלונה לחברת האוטובוסים הזולה והופכת בסוגיות של מרחבים תרבותיים שונים והאפשרויות שהם מציעים.

אני לא רוצה לתת את הרושם המוטעה שהעברית אינה מממשת את יתרונותיה בתור שפה קטנה. ועם זאת, יש לתת את הדעת על הסכנות שאורבות לה ככזו. בימים אלה ממש גוברים המאמצים של שלל סוכנים בעלי עוצמה לעצב את ישראל כמדינה מבודדת וריכוזית. אותם מאמצים יהפכו אותה וכבר הופכים אותה ואת תרבותה למנודות. מאמצים כאלה לא עלו יפה גם בקרב תרבויות גדולות ומבוססות יותר, אז מדוע שתהיה לכך תועלת במקרה של מדינה כה קטנה וצעירה? התרבות העברית הולכת ומצטופפת, ואני חושדת שלמרות השפע הכמותי והתוכני שניכר בה, היא למעשה מצטמצמת.

בסוגיות של שפה, תרבות וטריטוריה, לפעמים הגודל כן קובע. אך אין פירוש הדבר הוא שגדול יותר הוא בהכרח טוב יותר. במקום מאמצים נואשים לגדול, לצבור כוח ומשאבים ולהפוך את הגודל למָרוּת, ראוי ועדיף להפוך את הקוטן ליתרון: פשוט יותר לנוע עם מטען קל, בייחוד אם הוא כזה שהוכיח את ניידותו ויעילותו במשך אלפי שנים, ובייחוד אם הוא מאפשר לעלות על ספינות זרות ולהפליג הלוך ושוב, מהבית לחוץ. בעיני אנשים מסוימים זו אוטופיה מפוקפקת, ובעיני אחרים היא ראויה אך בלתי אפשרית. גם כשאני מצליחה לנסח מה ראוי בעיניי, אני על קוצים: צופה במתרחש באי־נחת, מתקשה לשבת בשקט, מצפה.

11 תגובות


  1. כשאני רואה בתיבת הדואר שיש פוסט חדש ממך, אני שמחה ונרגשת.
    תודה רבה,
    על שנתת לנו לטעום ממה שקורה מחוצה לנו, והבהרת כל כך יפה את השוקת המסובכת שאנחנו עומדים מולה, ולא יודעים איך בדיוק, וכמה לשתות ממנה.
    שבת שמחה

    הגב

    1. תודה רבקה, גם על ששיתפת פעולה עם הבחירה במטפורות מתחום המים.

      הגב

  2. נפלא, קראתי והוקסמתי, החוויה מתוארת כצורבת בלב אך כזו המביאה עימה מפגש משכר חושים עם אינטיליגנציות שונות, לא רק הרגשיות, תודה רבה על המילים!

    הגב

    1. תודה רבה, שמחתי לקחת עוד קורא למסע (:

      הגב

להגיב על ענבל לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *